התלונה הרווחת שנשמעת בהקשר לסרטי גיבורים ענקיים היא תחושת הבהילות הניכרת: אין זמן להיכרויות או לבניית מערכות יחסים משמעותיות, אין אפשרות להעניק לכל אחד מהגיבורים את זמן המסך המגיע לו כדי להצדיק את מקומו בעלילה - הרעים באים. ומאחר שסצנות הקליימקס של סרטי קומיקס הולכות ותופחות לממדי ענק, הפתרון שהשתרש במארוול לפתרון סוגיית הזמן הבלתי אפשרית הוא מודעות עצמית והומור. אם כולנו, הצופים והגיבורים, שותפים לתחושה שצריך למהר ושאין באמת צורך בהיכרויות כדי לפצפץ חייזרים מוזרים שמגיעים מחור בשמיים, אפשר להתקדם. מנגד, בעולם המסך הקטן המשגשג - זה שבו כמעט ואין מגבלה לזמן מסך - הטיפול באיחוד חבורת גיבורים להרפתקה משותפת, אמור להיות שונה לחלוטין. וכך, אחרי שזכינו להכיר בנפרד ובאריכות את דרדוויל, ג'סיקה ג'ונס, לוק קייג' ואיירון פיסט (כן, משום מה זה התרגום הרשמי של שמו), הגיע זמנם של "המגנים" לבנות חבורת גיבורים אמינה ומעמיקה יותר.
החיבור הזה מביא עמו כמובן עוד תופעה שהייתה מוכרת רק לחובבי הקולנוע עד כה: שיעורי בית מוקדמים. סרטים שנבנים על בסיס סרטים קודמים, עלילות רוחביות של אבני נצח ונבל על, בריתות וסכסוכים - בלי כל אלה, היכולת ליהנות באמת מסרט כמו "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" כמעט לא קיימת. ב"המגנים" השיעורים אמנם קצרים באופן יחסי, אך עדיין דורשים היכרות מעמיקה למדי עם לא פחות מחמש עונות מקדימות (שתיים של "דרדוויל" ואחת של כל יתר חבריו). במוקד העלילה עומד ארגון הצללים רב העוצמה "היד" (The Hand), שהלך ונבנה כבר מהעונה הראשונה של "דרדוויל", וכעת עומד בפני השלב האחרון במזימתו. בניסיון להגן על ניו יורק מחורבן, מתאחדים לראשונה ארבעת גיבוריה שמוצאים גם את יקיריהם בקו האש של הארגון האכזרי.
ההחלטה המרכזית באירוע גיבורים משמעותי שכזה היא במי מהדמויות להתמקד. דגלאס פטרי ("באפי", "סיפור אימה אמריקאי") ומרקו רמירז, ששיתפו פעולה בכתיבת העונה השנייה של "דרדוויל", הימרו דווקא על הגיבור החלש והסיפור הבעייתי מבין הארבעה. "איירון פיסט" הייתה הסדרה שהמתינה יותר מהאחרון באופן מובהק לחידוש לעונה נוספת, ולא בכדי - היא חלשה מבחינה תסריטאית, משעממת וחסרת השראה. בעוד הציפייה הטבעית הייתה להצניע הפעם את מקומו של דני רנד, מציבה הסדרה את מקורותיו כמרכיב מפתח בעלילה. התוצאה המיידית היא ש"המגנים" סובלת גם היא מאותה קשקשת רוחנית שאיש לא טורח לפרש באמת, ונגררת אחרי הדמות הכי עגמומית ולא אפויה, במקום להשתמש באחד מחבריה כדי למשוך אותה לכיוון חדש. גם בדינמיקה בין ארבעת הגיבורים, רנד הוא באופן מובהק החלש ונטול האופי מבין כולם. לא מפתיע לגלות שהתקשורת בינו לבין ג'סיקה ג'ונס (הדמות והסדרה הטובה בפער גדול), מצומצמת למינימום האפשרי - כאילו כדי להדגיש שהם כאן כי חייבים.
החלטה מעוררת מחלוקת נוספת בהקשר העלילתי היא הצבת הזרקור על עוד ארגון גלובלי וסודי, שנציגיו וחבריו שלחו גרורות וזרועות לכל מוסדות השלטון ומוקדי הכוח בעולם. אין הרבה קלישאות גדולות יותר מאלה בתחום הקומיקס - בייחוד כשמנהיגת הארגון היא עשירה חובבת קיאנטי ומוזיקה קלאסית. הפספוס כאן גדול במיוחד מכיוון שמארוול כבר נכוותה מהבחירות הללו בדיוק ב"הנוקמים" - שסבל מנבלים גנריים בגלל ההתמקדות בהיידרה - ובכל זאת שבה ובחרה בהעתק מושלם לגרסת "הנוקמים" הטלוויזיונית שלה. אפילו הדימויים נראים חסרי השראה עד כדי חשד להעתקה: חמש האצבעות שמרכיבות את "היד" (כל אחת מייצגת תת-ארגון במקום אחר עם מנהיג וצבא משלו), מקבילות באופן צורם לאבני הנצח שמרכיבות את הכפפה של תאנוס. בכלל, כשלוקחים בחשבון את כל שש עונות הגיבורים ששודרו עד עתה ביקום המורחב של "המגנים", רק אחד וחצי מהנבלים (קילגרייב הנפלא מ"ג'סיקה ג'ונס" ופיסק הלא יציב מ"דרדוויל") הצליחו להותיר חותם של ממש על העלילה. בעיה של ממש.
"שיעורי הבית" שהוזכרו קודם לכן באים לידי ביטוי בעשרות דמויות מהסדרות הקודמות, שמפציעות כאן להופעות אורח באורכים משתנים. אפילו מי שצפו בכל אחד מפרקי הסדרות המוקדמות, ימצאו את עצמם מגרדים את ראשם בניסיון להיזכר בזהות של חלקן והתפקיד שמילאו קודם לכן. בחלק מהמקרים ההופעות האלה לא רלוונטיות כלל לעלילה, ונראות כמו פתרון מעט עצל למשיכת זמן. הנקודה הזאת מובילה אותנו לאתגר המרכזי שעמד לפתחם של פטרי ורמירז: ניסיון לבסס תשתית עמוקה וברורה יותר במפגש גיבורים גדול. קשה לומר שגם כאן עמדו השניים בהצלחה. בתום שש וחצי השעות הכוללות של הסדרה, מאתגר להצביע על קשר מבוסס ואותנטי שנוצר בין ארבעת הגיבורים (להוציא את ג'סיקה ג'ונס ולוק קייג', שהקשר ביניהם נוצר כבר בעונה הראשונה של ג'ונס). הכימיה בין הארבעה סובלת מהחולשה של איירון פיסט, ומלבד דרדוויל קשה לומר שמי מהם צומח בזכותה לקראת העונות שבדרך. בנוסף, אותם הומור ומודעות מפורסמים נמצאים כאן במינון זניח במיוחד, והרצינות התהומית שתופסת את מקומם (בייחוד בהתחשב בבחירת העלילה) לא מוסיפה להנאה.
ואם כבר נגענו בעונות הבאות, הנה עוד פספוס מעצבן למדי של יוצרי הסדרה. כשמארוול הכריזה על סרטי השלב השלישי שלה לפני צאת "הנוקמים", היא גרמה לזעם מעריצים שגילו בעל כורחם שכל הגיבורים ישרדו לסרט נוסף. והנה, גם הפעם, כל ארבעת הגיבורים זכו להכרזה רשמית על חידוש סדרת המקור שלהם עוד לפני המפגש הגדול ביניהם. העניין הזה לא היה כל כך צורם, אילולא העלילה מתעקשת להציב בסימן שאלה גדול את גורלו של אחד מהגיבורים - כשבכל אותו הזמן ברור לנו שהוא ישרוד גם ישרוד.
בחישוב הכללי של סדרות הגיבורים שראינו עד כה ביקום המורחב הזה, "המגנים" מקדימה רק את "איירון פיסט" המאכזב. העלילה שלה, כמו גם הכימיה בין גיבוריה, רחוקה מלהרשים. ובכל הקשור לנבלים שלה, מדובר בלא פחות מאכזבה מרה. ובעוד סצנות הקרב המשותפות אכן מרשימות לפרקים, אפילו הן חסרות את החדשנות העיצובית והשימוש היצירתי במצלמה שקיבלנו בסדרות הסולו. בעיקר חסרה "המגנים" את אותה תחושת התעלות של מפגש גדול, שדרוג של כל אחד מדמויותיה ומזעור חסרונותיה. ובהתחשב ברשימת הדרישות המקדימות המשמעותית למדי שמגיעה איתה, לא בטוח בכלל ש"המגנים" שווה את ההשקעה של מי שאינם מגדירים את עצמם מעריצים מושבעים.