הפצעתה של העונה השנייה של "דרדוויל", שעלתה בסוף השבוע במלואה לשרתי נטפליקס, היא זמן טוב לעצור לרגע ולהודות: אנחנו נמצאים בעיצומה של בועה. הדרישה הגוברת לז'אנר הקומיקס מובילה לכמויות בלתי ניתנות לעיכול של גיבורים על המסכים שלנו. רק במחצית הראשונה של השנה מדובר ב"דדפול", "דרדוויל", "באטמן נגד סופרמן", "אקס-מן: אפוקליפסה" ו"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". כל כך הרבה גיבורים, כל כך הרבה סיפורים, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על מה שממתין בעתיד הקרוב. מטבען של בועות גם זו של הקומיקס תתפוצץ בסופו של דבר, גם אם במקרה הזה יהיה מדובר בדעיכה איטית ולא בבום פתאומי. הטובים והאיכותיים יישארו איתנו, הבינוניים ובעלי הכוונות הטובות ישקעו אל תהומות השכחה, אבל בינתיים האפקט המיידי של האינפלציה הזאת הוא העלאה משמעותית של רף הציפיות שלנו. למדנו לצפות לערכי הפקה גבוהים, לתסריטים מהוקצעים, לגיבורים אהובים ונבלים מורכבים, למדנו לדרוש דרמה לצד אקשן ודמויות משנה עגולות. וכך, מה שהיה מספיק בהחלט לפני שנה, צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי להתאים את עצמו לסטנדרטים המשתנים.
אחרי עונה ראשונה מרתקת, חוזר מאט מרדוק (צ'רלי קוקס) לתמרן בין חייו הכפולים כסנגורם של החלשים ומעוטי האמצעים של הלס קיצ'ן ביום, וכזאב בודד במסכה הפועל נגד הכוחות האפלים הפועלים בעיר בלילה. דווקא על רקע הצלחת אגרוף הברזל שהושיט מול פושעי העיר, הופכת תופעת חקייני דרדוויל למכה חדשה. הבולט והאלים ביותר מביניהם הוא חייל מארינס לשעבר הזוכה לכינוי "המעניש" (ג'ון ברנתל, "המתים המהלכים"). בניגוד לקוד המוסרי של הגיבור העיוור שמותיר את גורלם של קורבנותיו בידי החוק, "המעניש" בוחר לחסל אותם בשיטתיות מפחידה. במקביל לניסיון להתמודד עם האיום החדש, שבה אל חייו של מרדוק אישה מסתורית ועשירה בשם אלקטרה נאצ'וס (אלודי יאנג), עמה ניהל בעבר מערכת יחסים קרובה. שיטותיה המפוקפקות להשיג את מטרותיה מוסיפות עוד שמן למדורה הבוערת ברחובות, וגוררת את מרדוק לשורה של הסתבכויות חדשות.
חודש לאחר עלייתה של העונה הראשונה, חודשה "דרדוויל" לעונה נוספת על ידי נטפליקס, עם שינוי קטן לכאורה. סטיבן דינייט, שניהל את הסדרה בעונה הקודמת החליט לסיים את חלקו ובמקומו ניתנו המושכות לדאג פטרי ומרקו רמירז. השינוי הזה, על פי עדותם של השניים, הגיע גם עם שינוי מחשבתי. העונה החדשה של "דרדוויל" בחרה להתמקד בשאלה "מה הופך גיבור לגיבור?", וכאן למעשה טמונה הבעייתיות שלה. אשתקד התמקדה הסדרה בשתי השקפות עולם מנוגדות: שאיפותיו של מרדוק לגאול את עיר הולדתו הנרקבת באמצעות החוק, נתקלו בשאיפה המנוגדת של וילסון פיסק (וינסנט ד'אונופריו), ראש ארגון פשע עוצמתי, שביקש לפרקה באלימות ולבנותה מחדש. הקרב בין השניים היה ממוקד ואיפשר לסיפור המקור של שניהם לזרום בטבעיות מבלי לפגוע בקצב האירועים.
העונה השנייה של "דרדוויל" מתחילה מנקודה נדירה למדי ביצירות קומיקס: היא למעשה נטולת נבל מרכזי. בהיעדרו, מנסים שני האנטי גיבורים החדשים להתחרות על השפעה ומקום לצדו של הגיבור הראשי, כאשר סיפורם מוצג בהדרגה. המשמעות היא שבששת הפרקים הראשונים של העונה שנדגמו לצורך הביקורת, נבנים שני סיפורי מקור שונים של דמויות מרכזיות בזה אחר זו. העובדה הזו כשלעצמה מקשה מאוד על "דרדוויל" לצבור תאוצה, ואף חמור מכך: היא מאפילה על הדמות הראשית שלו ועל שתי דמויות המשנה הנהדרות: פוגי נלסון (אלן הנסון) וקארן פייג' (דברה אן וול), שממשיכות להיות הדבר הכי טוב בסדרה בכל סצנה בכיכובן. אבל הצרה האמיתית עם שלושה אנטי גיבורים שמולם לא עומדת מטרה משמעותית של ממש, היא ש"דרדוויל" הפכה להיות סיפור על מאבק ניואנסים במקום התנגשות עולמות חזיתית. בהרבה מאוד מובנים נבלי קומיקס משמעותיים הרבה יותר להצלחת או לכישלון הפרויקטים בכיכובם מאשר הגיבורים עצמם. דמויות כמו הקינגפין וקילגרייב (שלא לדבר על לוקי והג'וקר), הפכו את הגיבורים שמולם למרתקים ושלמים יותר. לפחות בכל הקשור למחצית הראשונה של העונה החדשה, זה פשוט לא קורה כאן.
שאלת המוסר של גיבורי העל שעומדים בפני הדילמה האם לחצות את הקו המוסרי האחרון ולקחת חיי אדם, נדונה בשנים האחרונות שוב ושוב ושוב. בשלב זה מדובר בכמעט קלישאה, והיא מחמירה באופן קיצוני כשקארן ופוגי מאמינים לתירוצים הקלושים שמספק מאט באשר להיעלמויותיו התכופות. ההתעקשות של יוצרי "דרדוויל" לטחון את הדיון הלעוס הזה עד דק בדיאלוגים מתישים, מעלה חשד שכל המטרה כאן היא ליצור מספיק בידול כדי לסלול את הדרך לסדרות הספין אוף של "המעניש" ו"אלקטרה". פורמט הבינג' של נטפליקס מסייע לצלוח את חסרונותיה של "דרדוויל" בקלות גדולה הרבה יותר מאשר סדרות שבועיות - והפרק השישי הטוב מאוד בהחלט מסמן שיפור משמעותי לקראת הבאות - אולם הטעם הרע עדיין נותר. זהו פספוס מיותר דווקא מכיוון שבכל הגזרות האחרות ממשיכה "דרדוויל" להוות מוצר טלוויזיוני מרשים.
ערכי ההפקה הגבוהים של "דרדוויל" ממשיכים ללוות אותה גם בעונה השנייה, כולל שימושים יצירתיים בתנועות מצלמה וסצנות מרשימות בבניינים רבי קומות ובאולמות עמוסי משתתפים. ג'ו ברנתל ואלודי יאנג מיישרים קו עם ההופעות הנהדרות של חברי הקאסט המקורי. ברנתל מביא הרבה עוצמה וכאב לדמותו של "המעניש", בעוד יאנג נכנסת בקלילות לנעליה המניפולטיביות של אלקטרה. עם זאת, גם כאן מסתמנת חולשה תסריטאית בעייתית, שכן המניעים והרציונל שלפיהם פועלת דמותה מעורפלים עד מאוד. החלק הטוב ביותר של דרדוויל היה ונותר סצנות הקרב. כאן מצליחה הסדרה להאפיל אפילו על העונה הקודמת עם סצנות ארוכות ומורכבות יותר, וכמובן: סצנת קרב במסדרון בוואן שוט שמתעלה על זו שהפכה כבר למיתוס בעונה הקודמת.
כמו הגיבור שבמרכזה, "דרדוויל" נכנסת פעמים רבות בקיר ללא הצדקה רק כדי להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת להכות את דרכה בעדו. עדיין מדובר במוצר מהנה ומהוקצע ויזואלית, בדיוק כפי שלמדנו להעריך מבית היוצר של נטפליקס, אולם בכל הקשור לאבולוציה של ז'אנר הקומיקס, העונה השנייה לכל הפחות מדשדשת במקום, אם לא צועדת לאחור.