1. באחד הפרקים היפים ביותר של עונת הבכורה, זיקקה "הכתר" את המסר העיקרי שמלווה אותה מתחילת דרכה: קטנות האדם - כל אדם - מול האתגרים שמציבים היקום, הטבע או האל (תלוי באיזה ישות אתם מאמינים). "יד אלוהים", שם הפרק, הוא הביטוי שבו האנושות מצדיקה כלפי עצמה את חוסר יכולתה לעמוד בפני תופעה או התרחשות. ההיתלות בגורם שמימי, על טבעי ועל אנושי, מסירה את המשא הכבד של האחריות מכתפינו, ומעבירה אותו למי שלא חב דין וחשבון לאף אחד.
צופים מאמינים בוודאי יצליחו למצוא במסר הזה פרשנות כמעט דתית, כזו שבזה לניסיונותיהם של בני האדם להשפיע באמצעות סמכות ותארים על כוחות שמעולם לא נזקקו להם כדי להוכיח את עליונותם. צופים אתאיסטים, לעומתם, יוכלו לשאוב ממנו הוכחות חותכות למידת השפעתו של האדם על היקום (תעשייה מזהמת, סדר עדיפויות ממשלתי כושל, הקצאת משאבים לקויה, התעלמות מעיסוק באיכות הסביבה), שמובילה לתופעות טבע קיצוניות. בתוך הוויכוח הסוער הזה, נראית לפתע לונדון של 1952 כמו ארה"ב או מקסיקו של ספטמבר 2017, ודמויות כמו צ'רצ'יל מזכירות את מי שמבטלים את האסונות הללו כ"מזג אוויר", ולא יותר.
2. עוד לפני השחזור המרהיב של לונדון אפופת הערפל, מעשה ידיו של הצלם אולה ברט בירקלנד, נוגע התסריט של פיטר מורגן בכמיהה של האדם להתקרב לאלוהיו באמצעות חלום הטיסה של פיליפ. הוא מצטט את ליאונרדו דה וינצ'י ("ברגע שטעמת מהי טיסה, לעד תלך על האדמה בעוד עיניך פונות לשמיים, כיוון שהיית שם ותמיד תרצה לחזור"), שרעיון התעופה היה נושא שריתק אותו במשך כל חייו. דה וינצ'י בנה מודלים של כלי תעופה, חקר ציפורים ובנה תיאוריות על הדרכים שבאמצעותם יכול האדם להתרומם מן הקרקע. בתקופת הרנסנס הרעיונות הללו הקדימו בהרבה את הטכנולוגיה, אך גם בעידן המודרני נמצאו חלק מחזונותיו של דה וינצ'י שמישים ובני ביצוע.
הפרק נפתח ונסגר בסצנות אוויריות נהדרות שמציירות את הגבול בין העיוורון המחניק על הקרקע למרחבים הפתוחים והמרהיבים שמעליה. פיליפ לא ביקש לטוס מטעמים דתיים, כמובן. אבל תחושת התלות הזו בין שמיים לארץ של המטוס הקטן מעל לשטחים הירוקים העצומים, כמו הרגע שבו פיטר מנתק את מנועי המטוס הקטן והופך אותו לאוסף של מתכות הנכנעות לכוח הכבידה - כל אלה מציירים את השאיפה הזאת כסוג של התרסה: בפני הקבינט, בפני אליזבת, בפני המסורת וגם בפני האל.
3. במוקד הסימבוליות האלוהית של הפרק ניצבת כמובן אליזבת. בשיחה עם המלכה מרי, מוצגת לה מטלת המלכות כקריאה משמיים ("נאמנות לערך שירשת היא חובתך מעל לכל, כי ייעודך מגיע מהמקור הנעלה ביותר. מהאל עצמו"), כשליחות חיים שכל כולה מתן השראה למי שגורלם לא שפר עליהם. קשה שלא לראות בין השורות הללו את האירוניה שבה רואה פיטר מורגן את הצידוק הזה של בני המלוכה כלפי עצמם. היא באה לידי ביטוי בהסטת הווילון החוזרת על ידי בני המלוכה כולם, ואליזבת בפרט, שמביטים ממרום חלונם אל העיר אפופת העשן, ואינם יכולים לעשות דבר. ובעוד שליחת האל נאלצת לעשות את דרכה ברגל, מלווה בפנסים, כדי להגיע למפגש עם סבתה, מי שהיא אמורה לשמש להם דוגמה נאבקים בכוח אמיתי, ניכר וממשי הרבה יותר.
נראה שהאופן החריף ביותר שבו ההצדקה האלוהית הזאת מתנפצת, בא לידי ביטוי בדיון על שיעורי הטיסה של פיליפ. צ'רצ'יל קובע שדבר ממעשיהם של אליזבת או בעלה אינו עניינם הפרטי, ועליהם לתת עליהם דין וחשבון מלא לממשלה - אולי הסתירה הגדולה ביותר למעמד העל אנושי של הכתר. במקום ששליחת האלוהים תכתיב לאחרים את גורלם, היא זאת שזקוקה לקבל את אישורם. זוהי רק דוגמה אחת לתפקיד שצ'רצ'יל ממלא בפרק הזה, כמי שמקבל את הכוחות הגדולים ממנו כעובדה ומתעקש לעסוק בעניינים שוטפים, אחרי הכל "ערפל הוא ערפל. הוא בא ואז הוא הולך".
ברגע השיא, כששליחת האל מאיימת לנקוט צעד שישנה את גורלו של ראש הממשלה הוותיק, שוב מפציע הטבע ושולח שמש חמימה לפזר את הערפל ולקבוע עובדות חדשות בשטח. אליזבת מתאימה את המסר לסיטואציה החדשה, צ'רצ'יל מגיב במחווה משלו, וכל כיפופי הידיים הללו הם בסך הכל הערת שוליים של בשר ודם. הדברים הללו נכונים אפילו יותר למהלכיהם של קלמנט אטלי והמרקיז רוברט גסקוין-ססיל (לורד סליסבורי או כפי שהוא מכונה בסדרה "בובטי"), בכירי המערכת הפוליטית, שמנסים כל אחד בדרכו לרכב על נמר הערפל כדי להגשים את שאיפותיהם.
במחי חצי פרק בלבד הפך הציווי האלוהי של אליזבת לפרקטיקה של עשייה מינימלית - בלי לנקוט עמדה, בלי לחשוב, בלי לנשום יותר מדי. מבחינתם של קודמיה בתפקיד זוהי העבודה הקשה מכולם, להיות נוכחים מבלי להיות מורגשים. אלא שכאן נכנסת לתמונה גם הפרשנות האלטרנטיבית, שהציע טומי לסלס עבור אליזבת בנושא הטיפול בצ'רצ'יל: "זה היה הוד מעלתו, לא הוד מעלתך". ההנחה הזאת מלווה את "הכתר" כולה, כשאליזבת משנה את אופיו של התפקיד הנעלה, ומבקשת ליצוק בו תוכן שיאפשר לה להרגיש מעט פחות מובנת מאליה מאשר מזג האוויר.
4. ונסיה סקוט, הדמות הטרגית של הפרק, לא הייתה קיימת במציאות. תחת זאת היא מאפשרת ל"הכתר" להציג את הצד השני של הסימבוליות, מנקודת מבטם של האנשים הפשוטים. סקוט רואה בצ'רצ'יל הרבה מעבר לאדם או מנהיג, היא רואה בו מודל לחיקוי, חזון שיש לשאוף אליו. האוטוביוגרפיה שהיא "שואלת" כדי לקרוא באחד מלילות הערפל היא "My Early Life", שנכתבה על ידי צ'רצ'יל עצמו ומגוללת את קורות 30 השנים הראשונות לחייו - מילדותו וחינוכו, דרך שליחותו להודו ושירותו הצבאי (שכלל מספר מבצעים גדולים בפקיסטן, סודן, הודו ודרום אפריקה) ועד תחילת דרכו הפוליטית. צ'רציל הצעיר היה מודל לתשוקה ואקטיביזם, מי שדרש מבני דורו לתפוס בעצמם את מסלול גורלם. התמונה הזאת עומדת כמובן בסתירה לדמותו הבוגרת, הצינית ובמידה ניכרת גם הפאסיבית של. כזאת שגורמת גם לו להביט בפליאה על עיניה הבורקות של סקוט, ולתהות מה מצאה באותו בחור צעיר שהיה בעבר. לאחר מותה, נראה שצ'רצ'יל מתאבל לא רק על אובדן חייה הצעירים, אלא גם על צעירותו. המגמה הזאת עוד תתחזק בהמשך העונה.
הערפיח של 1952 נעזר אמנם בתנאי מזג האוויר השוררים באי הבריטי, אבל רובו מעשה ידי אדם (גם כאן ניתן לראות משחק על שם הפרק: כשהם שהערפל אינו מעשי ידי אלוהים, כך גם הדין לגבי המלוכה). בעקבות החורף הקר של 1952 והמצב הכלכלי הקשה בשנים שאחרי המלחמה, הוגבר השימוש בפחם מאיכות נמוכה לחימום בבתי העיר, תחנות הכוח הפחמיות הגבירו את קצב העבודה והשימוש באוטובוסים ממונעי דיזל תרם אף הוא לזיהום האוויר הקשה. הגזים הרעילים שנפלטו מהארובות נלכדו בעננות הכבדה שכיסתה את העיר בבוקר ה-4 בדצמבר, והיעדר הרוחות במשך הימים הבאים מנעו מהם להתפזר. השילוב של הגזים עם הלחות הגבוהה יצר תרכובת רעילה לנשימה. צ'רצ'יל הבוגר יכול היה לסייע במניעתו לו היה מעניק לנושאי פנים חשיבות כמו זו שייחס למדיניות החוץ ולמעמדה של בריטניה. הביטול של דוח"ות שהציגו בפניו את הצורך ברפורמה בהסקת הבתים, כמו גם בהזזת תחנות הכוח אל מחוץ לעיר, יכול היה לסייע למזער את כמו הנפגעים בעקבות סיבוכי זיהום. רק ב-1956 נחקק חוק "האוויר הנקי" שטיפל בכל הסוגיות הללו.
גם כאן מותח מורגן קו מאוד ברור בין המיתוס לבין מימושו בפועל, בין צ'רצ'יל הצעיר והאידאליסט לבין האיש שזנח את האידאלים והתאהב בדמותו כאבי האומה. יהיה זה אכזרי מאוד להפיל על צ'רצ'יל לבדו את האחריות למקרה כולו (הממשלה שלו קמה רק שנה לפני כן), ובכל זאת ניתן לראות בהתנהלותו הבוגרת שיקוף של תפיסת עולמו השנונה לגבי מידת האחריות שנדרשת מאיש ציבור. "פוליטיקאי נדרש להיות מסוגל לחזות את מה שיקרה מחר, בשבוע הבא, בחודש הבא ובשנה הבאה. ובנוסף עליו להיות מסוגל להסביר לאחר מכן מדוע כל הדברים הללו לא התרחשו". צ'רצ'יל הצעיר בוודאי היה רואה בתפיסה הזאת חוסר אחריות. צ'רצ'יל הבוגר ראה באידאלים סוג של תסביך אלוהים בפני עצמו, וראה כבר מספיק בחייו כדי להבין שלפעמים הנהגה צריכה רק להתכופף ולהמתין שהסערה תחלוף.
עוד כמה קטנות
כשהרופא של משפחת המלוכה מבקש לאוורר את חדרה של המלכה מרי, היא מסרבת לעשות זאת בטענה שבחוץ "מתאמנים על הלוויה שלה". כטבעם של האנגלים הפדנטים, הדבר נכון כמובן ונמשך עד עצם היום הזה. למעשה, חתונתם של קייט מידלטון והנסיך ויליאם שימשה כחזרה גנרלית להלווייתה העתידית של אליזבת.
הוואן שוט הנפלא של תחילת הפרק, שמתרחש במסדרון של תחנת החיזוי המלכותית, הוא בעצמו סוג של משחק קטן על רעיון קטנות האדם והכוח העליון. כל אחד מהמשתתפים מנסה להעביר את האחריות לממונה עליו, כדי לא להיות זה שמבשר לגדולי האומה על הטבע שהחליט להתערב בענייניהם.
הערפל הקטלני בדונורה, פנסילבניה, שמוזכר על ידי קלמנט אטלי לפני פרוץ הערפל בלונדון, היה אחד האירועים המכריעים בשינוי המדיניות של ארה"ב כלפי פגעי מזג האוויר. מפעלי הפלדה הרבים בעיר פלטו לאוויר רעלים שנלכדו בשכבת אוויר חמה, שנותרה מעל העיר וזיהמה את הנשימה באוויר חומצי. השילוב הקטלני הזה הוביל ל-20 הרוגים, 7,000 נפגעים ואיכות אוויר שנותרה גרועה גם עשור לאחר מכן. רק הגשם שירד מספר ימים לאחר מכן פיזר את הערפל הקשה. גם בעקבות האירוע הזה חוקק חוק אוויר נקי ב-1970, ותנועות למען איכות הסביבה השתמשו בו כדי להעלות את המודעות לנושא בקרב הציבור הרחב.