"כל המשפחות המאושרות - מאושרות בדרכן. כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה".
(לב טולסטוי, "אנה קארנינה")
1. תחושה אוניברסלית מרחפת מעל הפרק השלישי של "הכתר", במובנים של כינוסים משפחתיים טראומטיים. אמנם המחלוקות והסכסוכים בתוך ארמון בקינגהאם סיפקו במשך שנים את צהובוני בריטניה והתקשורת העולמית, אולם "וינדזור" מצליח לזקק מהן נופך יומיומי כמעט - כזה שכל מי ששרד בחייו ארוחה משפחתית יידע להזדהות עמו. כל אחד מהמעורבים רואה באחר את הסיבה לאומללותו, ומטיל עליו את האחריות לכך. על פני השטח פאסיב-אגרסיב ארסי בהנהגתה של המלכה מרי, ומתחתיו אינטריגות שנועדו להרחיק ניצים אלה מאלה, ובעיקרם הדוד המעצבן שאיש לא רוצה לבלות לצדו ערב שלם. זהו המשך ישיר של האנושיות על פגמיה וחולשותיה הגדולים ביותר, שהוצגו בפרק הקודם. בנוסף, כל אחת מהדמויות מזכירה לאחרת את חולשותיה (דיוויד מזכיר למרי את כישלונה כאם, אליזבת לדיוויד את הכוח והעוצמה שעליהם ויתר, דיוויד לאליזבת את חוסר ניסיונה הניכר, וכמובן דיוויד למלכה האם את המאורע ששינה את חייה הפסטורליים ועלה באובדן המוקדם של בן זוגה).
2. מעבר למשפחתיות המלבבת, "וינדזור" הוא בעיקרו מאבק על מורשת וזיכרון היסטורי. סצנת הפלאשבק שפותחת אותו מציירת את הרעיון הזה במעבר החד של אליזבת מילדה שובבה ונטולת דאגות, למי שמביטה בעיני אביה ורואה את גורלה כמלכה לעתיד. שנים לאחר מכן, נדמה שעוצמת המשא הזה ממשיכה להכריע אותה. "אני יודע שהוא וינסטון צ'רצ'יל", אומר לה פיליפ, "אבל תזכרי מי את", והיא משיבה "אף אחת". אם אליזבת נמצאת בצד הכנוע והשמרני של האחריות ההיסטורית, דיוויד נמצא בקיצוניות השנייה. הסתירה הזאת בין השניים מלווה את הפרק הזה ומציירת את הניגודים שוב ושוב. בעוד אליזבת נדחפת כמעט בכוח על ידי פיליפ לעמוד על שלה מול צ'רצ'יל בנושאי משפחה ומעמד, דיוויד הוא זה שמכתיב מעשית (לבני משפחתו ולצ'רצ'יל) ומטאפורית (לאשתו, וואליס סימפסון) את המאבק הבלתי מתפשר במוסכמות, במסורת, בכללי הנימוס ובאחריות הנדרשת.
תצוגת המשחק הנפלאה של אלכס ג'נינגס מסייעת לנו להיכנס לנעליו של דיוויד, דמות שהיא אנטיתזה למה ש"מצופה" מבני מלוכה: מלא בעצמו, בז לכללים ולמחויבויות ומרוכז במרדף אחרי טובתו האישית. המאפיינים הללו דחפו עוד יותר את אליזבת ואת ברטי (שמתואר על ידי אמו כמי שמעולם לא חשב על עצמו) לקצה של סקאלת השמרנות והסמליות, כדי לכפר על הנזק שעשה, לראייתם, למלוכה. אבל עוד מעבר לכל אלה, דיוויד נחוש לשלוט באופן שבו מצוירת המורשת שלו. ההגעה שלו לנמל בסאות'המפטון, נאום הרדיו שהוא נושא נגד דעת אמו, המפגש המצולם עם צ'רצ'יל - בכולם מצויר אשף תקשורת שמזכיר פוליטיקאים המוכרים לנו גם מתקופתנו: שיער מאפיר, יכולת ורבאלית מרשימה והנכונות לומר את "מה שנכון" בכל מקום. במציאות נהגו וואליס סימפסון ודיוויד לנדוד בין נשפים לסלונים מפוארים, ולהעביר את חייהם בין קרנבל לפסטיבל בלוויית השמנת של האצולה העולמית. ומהי אותה תפיסת מורשת שעליה נלחם דיוויד? פשוט: הרצון להיות אהוב על כולם מבלי להידרש לעמוד בעול האחריות.
במובן הזה, ניתן לראות את "וינדזור" כמבחן של משמעות. שאלה שעלתה מאז פעמים רבות בהקשר של המלוכה: האם הסמליות הזאת, על כל כובד הראש והרצינות התהומית שבה, הכרחיים, או שמא כל הרעיון של משפחת מלוכה הוא להתענג על שורשיך המפוארים בלי לתת דין וחשבון? שווי השאלה הזאת גבוה הרבה יותר מדמי כיס של 10,000 ליש"ט בשנה. ובעוד הפרק לא מספק לנו תשובה חותכת, עצם השארת השאלה באוויר מוכיחה שיש מקום לפרשנות הזאת.
3. אף שאינם בני משפחת וינדזור, פיליפ ומשפחתו נמצאים בעצמם באותו מאבק מורשת שמלווה את הפרק. לואיס מאונטבאטן, המכונה "דיקי", אימץ את פיליפ אחרי פירוק משפחתו. משפחת מאונטבאטן הייתה למעשה בעלת שורשים גרמנים אצילים ונקראה במקור באטנברג. קשרי נישואין עם בית המלוכה הביאו את בניה לאי הבריטי, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הם "אינגלזו" את שמם למאונטבאטן. יחד עם זאת, השאיפה ההיסטורית של ראש המשפחה הייתה ונותרה לרשום את שמם בבית המלוכה הגדול בעולם. בעולם החדש שבו נסיכויות ובני אצולה חדלו מלהתקיים, שינוי שם משפחת המלוכה למאונטבאטן הבטיח את שימור מעמדו לנצח. דיקי היה גם מי שאירגן את הביקור המלכותי של אליזבת ואביה בבסיס הימי בו היה מוצב פיליפ, ושם נפגשו השניים לראשונה. מכאן החשיבות העצומה שייחסו דיקי ופיליפ לרצון שילדיו יישאו את שם המשפחה. דיקי מתוך שאיפות היסטוריות, ופיליפ כהוקרת תודה לכך שהעניק לו אילן יוחסין אחרי שזה שלו חרב.
עבור משפחת המלוכה מדובר כמובן באיום קיומי של ממש, כזה שמגיע בסמיכות לאירוע טראומתי גם כך. אחרי הפרידה מברטי, האובדן האפשרי של השם שקבע אביו, ג'ורג' החמישי, לבית המלוכה, הוא אובדן של משמעות. אותה משמעות שדיוויד כל כך בזה אליה, אותם חוקים ומסורות, הם אלה שקושרים אותם לטירה הקרה שהיא משכנם ולתפקידם העתידי כסמלי האומה. בלעדיה, הם מחליפים מקומות עם פיליפ והופכים עצמם לחסרי מורשת. חסרי קונטקסט. חסרי הצדקה. ובכלל, יש במאבק הזה ביקורת נוספת מטעם הסדרה על מוסד המלוכה, שחוקיו וכלליו יוסדו מראש בראייה גברית. צ'רצ'יל ודיוויד מציינים כמה התקופות תחת מלכות אנגליה היו מוצלחות, אבל הדבר לא גרם לאיש לחשוב להחיל את אותם כללים נוקשים (כמו הענקת שם משפחתן לצאצאיהן), והותיר גם לגברים שאינם מלכים בתואר את האפשרות לשנות את שם משפחת המלוכה.
4. צ'רצ'יל, מנגד, נלחם אף הוא להציל את מורשתו כאבי האומה, מפני הכוחות שמבקשים לראות אותו יורד מעל במת ההיסטוריה. דחיית הכתרתה של אליזבת היא מבחינתו הרבה מעבר לחניכה ראויה של השליטה החדשה. מסגרת הזמן הזאת (מפברואר 1952, אז תפסה אליזבת את מקומו של אביה, ועד יוני 1953, תאריך ההכתרה) מאפשרת לו לתכנן מהלכים שירשמו אותו בספרי ההיסטוריה, וישפיעו על עתידה של הממלכה. אלא שכאן הוא מגלה לפתע מכשול שלא ציפה לו. בשיחה ביניהם, מזכירה אליזבת כי אביה היה כחומר בידיו של ראש הממשלה הדומיננטי, זה "שלא עוצר לקחת אוויר" כדי שלא יוכלו לקלקל את תוכניותיו בטרם יכריז עליהן. אף שבסופו של דבר בשני המאבקים שעומדים במוקד הפרק, צ'רצ'יל נמצא בצד "המנצח", זוהי לא בהכרח התוצאה. אליזבת היא זו שהשתכנעה בצורך להשאיר את השם "וינדזור", ובחשיבות הסמלית של המגורים בארמון בקינגהאם. השם והמסורת הובילו אותה, ולא דעתו של גבר דומיננטי.
בדרכה המאופקת והשלווה, המלכה החדשה ציירה את קווי הגבול שהיא מבקשת להשכין ביחסים עם ממשלתה, ובמובן הזה מדובר בהעצמה נשית מהסוג ש-2017 הייתה כל כך מתגאה בה. בתזכורת הקטנה לצ'רצ'יל לגבי משמעות דחיית הכהונה שלה, היא מבהירה לו שהמשחק הנאיבי עומד להסתיים בקרוב. בתוך מוסד כל כך גברי ומלא בעצמו, "וינדזור" מסמן את ניצחונה של אליזבת על המסורת המצ'ואיסטית, על הפטרונות ועל דודה, האיש שהטיל עליה את כל כובד המשא הזה, ולא טרח מעולם להתנצל.
עוד כמה קטנות
בעקבות התפרקות בית המלוכה שלזוויג-הולשטיין-סונדרבורג-גלוקסבורג, פיליפ היה למעשה נטול שם משפחה עד שאימץ את זה של דודו. כשאדוארד מכנה אותו "האסופי", וטוען שהיה קורא לו בשמו לו היה מחזיק באחד, העקיצה כוונה לאותה טרגדיה משפחתית שחווה בנעוריו. ברגע אחר בפרק, מדגיש פיליפ עוד יותר את הניתוק הזה, כשהוא מכנה את בית קלארנס "הבית ההולם הראשון שהיה לי אי פעם".
לאחר הוויתור על המגורים בבית קלארנס, הפך הבניין המלכותי למעונה הרשמי של המלכה האם, אליזבת. מאז 2002 (שנת מותה של אליזבת הראשונה), מתגוררים במקום הנסיך צ'ארלס, אשתו קמילה, ולאורך עשור שלם גם הנסיך הארי.
וואליס סימפסון, האישה שהובילה לדרמה המלכותית כולה, לא מוציאה מילה לאורך הפרק כולו, ומשמשת בעיקר כרקע דומם לאמוציות הסוערות שמעוררת נוכחותה בחיי המשפחה. עד כה "הכתר" נמנעה גם מלהתייחס לעובדה שאשתו של המלך לשעבר זוהתה כאוהדת של המשטר הנאצי. שמועות קיצוניות יותר אף קשרו קשר רומנטי בינה לבין יואכים ריבנטרופ, שר החוץ בממשלו של היטלר. גם דיוויד עצמו נחשד לאורך השנים כמי שהושפע ולו במעט מעמדותיה של אהובתו.