אילו זה היה תלוי בהילה סומך-חבר, היא הייתה מעדיפה למחוק את שנת 2014 מלוחות השנה ומהזיכרון הפרטי. באותה שנה קשה נפלו עליה שני אסונות כבדים שטלטלו את עולמה ושינו את חייה. בחודש אפריל של אותה שנה צנח בעלה יוסי מגובה של 12 מטר כשהתקין מערכת מיזוג אוויר בקניון רמת אביב ונפצע באורח אנוש, וחמישה חודשים לאחר מכן, יום לאחר יום הכיפורים, הלכה לעולמה אחותה האהובה ורד לאחר מאבק בן חמש שנים וחצי במחלת הסרטן. את ההתמודדות הנפשית הבלתי-אפשרית הזו נאלצה לעבור הילה חודשים ספורים לאחר שנולד בנה נדב.
הסיפור המרגש של משפחת סומך מתחיל לפני 14 שנים, כשהאחות ורד מחליטה להגשים את חלום חייה ולפתוח בית קפה. ללא הבנה במסעדנות היא קופצת למים העמוקים ופותחת את "קפה אנה" ברמת גן. הוריה ואחיותיה תמכו בה לכל אורך הדרך, האמינו בה, בנו את המקום, שיפצו אותו וסייעו ככל האפשר. עם הזמן, בית הקפה תפס תאוצה, הצליח להפוך לנקודת מפגש לתושבי השכונה ובנה סביבו קהילה. כמה שנים לאחר שסימנה וי על החלום הגדול חלתה ורד בסרטן השחלות, אך התעקשה לא לספר ליושבי בית הקפה. היא לא רצתה שירחמו עליה ולמרות הכאבים והטיפולים, היא המשיכה לעבוד כרגיל. אחותה הילה, שעבדה אז כמנכ"לית של חברת הדרכה, עזבה את מקום עבודתה ונרתמה לסייע לאחותה בטיפולים ובבית הקפה.
"ב-2014 הייתי אמורה ללכת עם בעלי יוסי להלוויה והזכרתי לו להגיע בשעה ארבע לבית הקברות", נזכרת הילה, 46. "הוא הבטיח לא לאחר. צלצלתי אליו בשעה שלוש והוא לא ענה. צלצלתי שוב לא ענה. כתבתי לו הודעה: 'אני מאד מקווה שאתה בדרך להלוויה'. מה שלא ידעתי זה שבאותן דקות הוא היה בהחייאה, בין חיים למוות. צלצלו אלי מבית החולים ואמרו לי שהוא נפל מגובה של 12 מטר, שהוא במצב אנוש, והזעיקו אותי לבית החולים. הרופא ביקש שאכנס להיפרד ממנו אבל אני באותו לילה עשיתי הסכם עם אלוהים שאני לא נפרדת מבעלי. אמרתי לרופא יש לי תינוק בן 11 חודשים בבית, תציל לי את הבעל. הוא אמר שאין סיכוי, ובסופו של דבר, אחרי שלושה חודשים בטיפול נמרץ, מצבו התייצב. משם הוא עבר לבית לווינשטיין.
"בכל אותו הזמן, ורד איתי. צריך להבין שאין אדם שיותר קרוב אלי בחיים מאשר ורד. החיבור בינינו היה חיבור טוטאלי. בזמן שהייתי בבית החולים עם בעלי יוסי, היא הייתה איתי גם כן. ישנה שם על ספות. התינוק שלי עבר מיד ליד באותו הזמן. הייתי מגיעה לקפה ושואלת 'מי פנוי לשמור לי עליו?' וככה זה היה. אני בכלל לא הייתי בפוקוס. אחרי כמה חודשים, ורד התחילה לגסוס כי הטיפולים הפסיקו לעזור לה. היא גוססת בתל השומר, יוסי גוסס באיכילוב ואני בין זה לבין זה לבין התינוק. ורד נפטרה חמישה חודשים אחרי שיוסי נפצע והדבר היחיד שהיא פחדה זה רק עלי. לא על עצמה. היא ביקשה מהרופאים שידאגו לי כי באחת הפעמים אמרתי לה שאירה לעצמי בראש אם היא תמות. היא מתה דואגת. קמתי מהשבעה והחלטתי שאני נלחמת על החיים של יוסי".
ומה עם בית הקפה שלה?
"ורד אמרה כל הזמן שהקפה זה לא פרה קדושה וביקשה לא להרגיש מחויבות כלפיו. האמת שלא הרגשתי שום קשר לקפה, אבל אחרי שהיא נפטרה אמרתי לעצמי שזה הבייבי שלה ואני מחזיקה אותו ויהי מה. אבל צריך לזכור שבאותו זמן היה לי תינוק קטן ובעל ב'בית לוינשטיין'. בדיוק שנה אחרי הפציעה יוסי התעורר. החלטתי לשכור דירה מול הקפה ולהביא את יוסי הביתה. בתקופה הזו, בית הקפה במצב מאד קשה כי לא באמת משנה כמה שאנשים יעזרו, כשבעל הבית לא נמצא אי אפשר לנהל את העניינים. עד היום, יוסי כמובן 100 אחוז סיעודי. הוא התפתח מאוד קוגניטיבית ומבין הכול, אבל צריך להאכיל אותו ולהחליף לו. הוא כותב טיפה ומדבר מעט. בבית הוא נמצא עם מטפל צמוד, הולך לטיפולים כל יום.
למה החלטת להמשיך ולהחזיק את בית הקפה למרות כל הקשיים?
"התמריץ שם הוא רגשי. מבחינתי הקפה הזה הוא הילד של ורד ואני רוצה שהיא תהיה גאה בו. אני רוצה שזה יצליח. זה גם חשוב לקהילה מסביב. יש אנשים עריריים שבאים פעמיים ביום לאכול כי זה המקום שלהם. זה מקום משפחתי מאד ומחבק מאד. אני לא רוצה לשחרר. אני מרגישה שזה מפעל החיים של ורד. אני מקווה ומאמינה שהוא יהפוך למקור פרנסה שאפשר לטפל ביוסי כי בשנתיים האלה לא הרווחתי ממנו כסף. לא חשבתי לרגע אחד לעזוב את בית הקפה. הכסף מעולם לא ניהל אותי".
הערב ב"מהפכה במטבח" (רשת 13, שעה 21:00) ישודר הפרק שבו מגיע השף אסף גרניט לבית הקפה של הילה, ולאט לאט נחשף לסיפור המשפחתי העצוב שמאחורי בית הקפה. "באתי עם הגנה מאד גדולה והייתי מאד זחוחה בהתחלה. אבל הם קלטו שהסיפור הוא לא רק בית הקפה אלא הרבה יותר מזה: הם הבינו שלא נפרדתי כראוי מוורד, שלא התאבלתי עליה. הרי קמתי מהר אחרי השבעה להישרדות ולמלחמה על החיים של בעלי. הייתי נוהגת לכתוב לוורד סיכומים יומיים והתייחסתי לבית הקפה כאילו אני שומרת לה על המקום. אסף גרניט והצוות קלטו שאני פוחדת לנהל את המקום ובמקום זה אני מתנהגת כאילו אני שומרת עליו. הדבר המרכזי שיצא לי מההשתתפות בתכנית זה הזכות להתאבל על אחותי ולהכיר בכך שהיא לא תחזור ושהקפה הוא עכשיו רק שלי. כלומר, אני יכולה לשנות ולעשות מה שאני מוצאת לנכון, תוך שמירה על הזיכרון של ורד והכבוד שלה. היו לי רגעים קשים בתכנית התרסקתי, התפרקתי, הקאתי לקח לי הרבה זמן להבין מה קרה לי שם".
יוצא לך להתפרק הרבה?
"זה יישמע אבסורד, אבל אני בן אדם בר מזל. ראשית, יש לי מזל ענק שיוסי איתי, חי איתי, ישן איתי ושיש לי זכות לטפל בו. דבר שני, יש לי צבא אמיתי של אנשים שלכל ציוץ שלי יעמדו לצדי. הרבה חברים טובים. ומעל הכול, יש לי אופי לא מוותר. אני לא מרגישה מסכנה, אני לא בוכה ומתפרקת, לא מרחמת על עצמי. אני מאוד ממוקדת. עם זאת, הגעגוע לוורד מטורף. אני לא מרשה לעצמי לחשוב עליה כי אני לא יכולה להתפרק ולהתרסק. אסור לי. אני צריכה לדאוג לבן שלי, לפרנסה, לבית קפה, לבעלי כמובן. יש לזה מחיר נפשי. לפעמים אני לא קיימת. אני קיימת ברמה התפקודית בלבד. יש לי עננה של פחד מעל הראש. אני כל הזמן דואגת, כל הזמן במלחמה. אני אף פעם לא עוצרת. אני רק מאחלת לעצמי שהקפה יצליח ושיהיה מקור לפרנסה ברמה שתאפשר לי לחיות. אני רוצה לעשות מספיק כסף כדי לטפל ביוסי בלי לעשות אירועי התרמה".
