מוזר לפתוח ביקורת על "מראה שחורה" עם ציטוט של סת' מקפרלן ("איש משפחה"), אבל הנה זה בא: למקפרלן יש סדרת מד"ב חדשה, וכשנשאל מה מיוחד בה הוא ענה שב-20 השנים האחרונות מדע בדיוני בקולנוע ובטלוויזיה הפך להיות ז'אנר מפחיד ופסימי שבו העתיד נראה עגום ואפילו מסוכן, והוא מנסה לעשות את ההפך. "מראה שחורה", ולצורך העניין גם "חלומות חשמליים", יכולות בקלות להתייצב בחוד החנית הזו שמקפרלן מדבר עליה. הראשונה קנתה לעצמה בשנים האחרונות שם של מדע חצי-בדיוני מבריק ומטלטל ש"לגמרי יכול לקרות עכשיו", והשנייה מבוססת על סיפורים קצרים של פיליפ ק' דיק, סופר מד"ב אפל שאחראי ל"בלייד ראנר", "דו"ח מיוחד", "זיכרון גורלי", "האיש במצודה הרמה" ושלל יצירות שגם הן טוענות שעוד מעט יהיה כאן רע. שתיהן עולות בימים אלה בארץ, כך שמתבקש לדבר עליהן כמקשה אחת, גם אם ההשוואה לא בהכרח עושה להן - ולנו - טוב.
שני דברים שתמיד היו נכונים לגבי "מראה שחורה": היא מקפידה להכיל תערובת של ז'אנרים שונים בעונה אחת, והרמה שלה מעולם לא הייתה אחידה. העובדה שהעונות בנטפליקס ארוכות יותר רק מחדדת את הפערים בין פרקים מצוינים לנפלים, ולמרבה הצער היחס הזה הולך ומתדרדר. אם בעבר היו לפחות שני פרקים טובים ואחד קצת פחות, לאחרונה עברנו למודל של אחד מצוין, אחד חמוד והשאר די מעפנים, כך ששני שלישים מתוך העונה הרביעית בינוניים למדי. "ArkAngel" (השני לעונה, בבימויה של ג'ודי פוסטר) צפוי בערך מהשנייה הראשונה שלו, "Crocodile" (השלישי) פשוט לא אמין, "Metalhead" (החמישי) אפקטיבי אבל סתמי, ו-"Black Museum" (האחרון, שאכן כדאי לראות רק בסוף) נראה כמו אסופת שאריות לא פתורות שלא היו טובות מספיק כדי להחזיק פרקים מלאים.
עוד דבר שבולט העונה הוא שנבטה כאן בעיה קלה של מיחזור. התלונות העיקריות לגבי העונה השלישית הייתה שהיא לא מחדשת מספיק ושהמציאות כבר עקפה אותה בסיבוב עם טראמפ, Piggate, דירוגי קרדיט בסין ודבורים מכאניות ביפן, ברמה שהביטוי "זה כמו פרק של מראה שחורה" כבר הפך לבנאלי. העונה הרביעית, למרבה הצער, מוסיפה לזה ממד מסוים של חוסר מקוריות, כי כל אחד מהפרקים בעונה מזכיר פרקים אחרים בסדרה ברמת הקונספט, בין אם במודע או לא. היוצר צ'ארלי ברוקר יכול לטעון כמובן שמדובר במחוות תמטיות, אבל עם כל הכבוד, ההיסטוריה של הסדרה הזו לא עד כדי כך מפוארת וכבדת משקל שהיא יכולה להתחיל לכבס את הרעיונות של עצמה. כך שאם באתם לעונה הזו עם ציפיות למצוא שישה סיפורים חדשים, מבריקים ומקוריים לחלוטין, ואלה בפירוש ציפיות לגיטימיות ולא מוגזמות בהתחשב במה שהסדרה חרטה על דגלה בעבר, סביר להניח שתישארו עם תחושה קצת מבאסת.
אבל יש בכל זאת כמה פנינים בוהקות, כאמור. המעבר של הסדרה לנטפליקס לא רק הכפיל את כמות הפרקים אלא הוסיף ז'אנר חדש שלא היה קיים בה בעבר - קומדיה, אתנחתא קלילה ומבדרת בין כל הדיסטופיות. בעונה שעברה היה זה "תגובת שרשרת" מאת ראשידה ג'ונס ומייק שור, בכיכובה של ברייס דאלאס האוורד, שלקח על עצמו את משימת ההקללה, והפעם זה "החללית קאליסטר" הפותח את העונה, שהוא לא רק חמוד להפליא אלא גם מצחיק במפתיע. כבר לפני חודשים הוא סומן כפרק הכי מסקרן בעונה שאמור להיות סוג של פארודיה על "מסע בין כוכבים", וההייפ לשם שינוי לא אכזב. בפועל לא מדובר רק בפארודיה אלא בפרק עם קונספט חצי מוכר, שתובל בטוויסט חכם ובמשחק נכון ונהדר של ג'סי פלמונס ("פארגו", "שובר שורות", "אורות ליל שישי" - לאיש יש את הסוכן הטוב ביותר בעולם), כריסטין מיליוטי ("איך פגשתי את אמא", "פארגו") וג'ימי סימפסון ("ווסטוורלד", "פילדלפיה זורחת"). זה פשוט פרק כיפי - שם תואר שנשמע מנוגד לחלוטין ל"מראה שחורה" אבל במקרה הזה הוא נאה לה מאוד. האם זה מקרי ששני הפרקים הקלילים ביותר בסדרה הבריטית הזו הם בעלי דנ"א אמריקאי? כנראה שלא. למי אכפת בעצם.
האלמנט השני שנוסף לסדרה חוץ מקומדיה הוא תקווה, וגם הוא מתוחזק כהלכה. "סאן ג'וניפרו" המהולל, שזכה מוקדם יותר השנה בשני פרסי אמי, שינה משהו בתפיסה של ברוקר וגרם לו להבין שהוא צריך מילוי קרמי ורך בתוך שתי העוגיות הקשות, כדבריו. "מראה שחורה" מושתתת באופן מסורתי על שני אלמנטים - המצאות טכנולוגיות שמשתבשות ואנשים שמשנים התנהגות בעקבותיהן אבל "סאן ג'וניפרו" הוכיח שאפשר להכניס גם אופטימיות לתערובת ולזרוח מבעד לאפלה. זה גם מה שעושה "Hang the DJ" (הרביעי בעונה), הסיפור הרומנטי התורן בבימויו של טים ואן פאטן ("הסופרנוס", "משחקי הכס"), שבוחן מה קורה בסצנת הדייטינג כשאנשים מוותרים על שליטה לטובת ודאות. קשה לתאר אותו מבלי להיכנס לפרטי העלילה, ובכל מקרה אין באמת טעם לעשות את זה כי זה לא יעבוד בצורה לא ויזואלית, אז אפשר פשוט לומר שהוא מקסים, מרגש ומעורר מחשבות. חיוביות, לשם שינוי.
האמת שיש משהו משותף בין שלושת הפרקים המוצלחים הללו ("ג'וניפרו", "קאליסטר" ו"די ג'יי"), שעוסקים כולם בתודעה וירטואלית, בין אם בענן, במשחק מחשב או באפליקציה. לאף אחד הרי אין מושג מה זה בדיוק ואיך זה נראה מבפנים, מה שמצריך מ"מראה שחורה" להאניש סיטואציות בינאריות שלא באמת מתרחשות בצורה הזו ובאופנים האלה, לתוך מונחים של נרטיב ליניארי כרונולוגי חווייתי כדי שיהיה מובן לבני האדם. אלה מילים גדולות מדי בשביל לתאר דבר אחד פשוט - היא מדמיינת מה קורה שם ומספרת לנו, וזה כבר הופך אותה להרבה יותר פנטזיה ממד"ב. וככל שהפנטזיה הזו יותר אנושית, כך היא יותר אפקטיבית. הטכנולוגיה בפרקים האלה היא דווקא לא העיקר, הם לא מעולים בגלל המצאה מבריקה שאמורה לגרום לנו לפלוט "גאוני" ולתהות/לחשוש מתי אצלנו (ההתלהבות הגדולה מ"סאן ג'וניפרו" לא נוצרה בגלל "הענן המדהים"). הם רק מוכיחים שלא בהכרח צריך חזון אחרית הימים או טכנולוגיה ממציאת גלגל כדי לספר סיפור טוב ולבנות דמויות נוגעות ללב. ואם "מראה שחורה" רוצה להמשיך להתקיים גם בעתיד ("Black Museum" אגב רומז שזה לא בהכרח מובן מאליו) מבלי לטחון חשמל, היא צריכה להתמקד יותר בבני אדם ופחות במה שהיא חושבת שהם מסוגלים להמציא.
אבל הבעיות של "מראה שחורה" הן כאין וכאפס לעומת אלה של "חלומות חשמליים". גם זו סדרת אנתולוגיה בהפקה משותפת של צ'אנל 4 הבריטי (ש"מראה שחורה" נגנבה מתחת לאפו) ואמזון, שרובה כבר שודרה בבריטניה, וגם היא בנויה מפרקים שמכילים סיפור סגור, כל אחד מהם כאמור על בסיס יצירה קצרה אחרת ופחות מוכרת של ק' דיק. ובכן, לפחות לפי העיבוד הטלוויזיוני, עושה רושם שיש סיבה שהיצירות הללו פחות מוכרות. הסיפורים של "חלומות חשמליים" הם חסרי פואנטה לחלוטין. רובם מציגים רעיון שבבסיסו הוא מעניין, אבל הבנייה שלו לכדי עלילה של ממש מטופלת בצורה מאוד מרושלת וחסרת מעוף, שלא לומר עצלנית ומעצבנת. מכעיס במיוחד שהפרקים של "חלומות חשמליים" פשוט מחליטים מעצמם להסתיים - חלקם בצורה צפויה לחלוטין וחלקם בצורה מטופשת ולהשאיר את הצופה עם טעם סתמי בפה.
לא באמת ברור מה קרה. אמזון גייסה את בתו של ק' דיק, איסה, שתהיה אחראית על הוצאת החזון שלו לפועל, והיא דווקא עושה עבודה די טובה עם "האיש במצודה הרמה". אחד המפיקים של "חלומות" הוא בריאן קרנסטון, יחד עם רונלד ד' מור מ"באטלסטאר גלקטיקה" ו"אלים אמריקאים". בנוסף פותו לא מעט שמות גדולים לעמוד מול המצלמות, כמו קרנסטון עצמו, סטיב בושמי, טרנס האוורד ("אימפריה"), אנה פקווין ("דם אמיתי"), ורה פמיגה ("בייטס מוטל") וכוכבי "משחקי הכס" ריצ'רד מאדן (רוב) וליאם קנינגהאם (דאבוס). כל אלה, פלוס היצירתיות של ק' דיק, היו אמורים להעיף את הפרויקט הזה למעלה ולייצר עילוי שבועי מרתק. אבל לטוויסט העגמומי הזה אפילו ק' דיק לא ציפה.
"חלומות חשמליים", בגדול, מרדדת את הסיפורים של ק' דיק לכדי שאלה או בעיה אחת שצריך לפתור, תוך התעלמות מוחלטת מהאידאולוגיה והפילוסופיה שמאחוריה (שזה מצחיק כי היא שואבת את שמה מהשאלה הכי מפורסמת של דיק - "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?"), ואז פשוט מספקת לצופה את התשובה בצורה הכי לא מתוחכמת שיש. מעט הלקחים המוסריים שכן עולים על פני השטח גם הם מתבררים בסוף כבנאליים. מתוך ששת הפרקים ששודרו עד כה, רק "חיים אמיתיים" (החמישי בעונה) עוד מצליח איכשהו להפיח חיים מעניינים באחד הסיפורים, אבל גם הוא מקבל אקורד סיום רפוי ואנטיקלימקטי. למרבה הצער, אפשר כבר להניח בזהירות שגם ארבעת הפרקים האחרונים בסדרה הזו נוצרו תחת אותה יד מנחה וכפופים לקו הכללי המאכזב, ולוותר על כולה. עתיד עגום בהחלט.
העונה הרביעית של "מראה שחורה" זמינה החל מהיום (שישי) בנטפליקס.
"חלומות חשמליים" תשודר בימי חמישי ב-22:00 ב-HOT HBO החל מ-4 בינואר 2018 ותעלה במלואה באמזון פריים ישראל ב-12 בינואר.