עבור הישראלי הממוצע, ההבדל בין מוצר תרבותי שהגיע מארצות הברית וכזה שהגיע מבריטניה הוא די מינורי אלה וגם אלה דוברים אנגלית, והקשר שלנו עם התרבות הבריטית הוא עז למדי, אולי בשל העובדה שאנחנו מתעקשים לתפוש מעצמנו אירופאים של כבוד. בגלל זה, ובשל העובדה שבסך הכל לא מעט סדרות בריטיות הצליחו בארץ לאורך השנים, אולי קצת קשה לנו להפנים את גמדיותה המסחרית של תעשיית הטלוויזיה הבריטית לעומת זו האמריקאית, ואת האופן שבו אנחנו למעשה מחמיצים כמות עצומה של תכנים מעניינים שמגיעים מאנגליה. לא מעט סדרות בריטיות נחשבות נדחקות בישראל לערוצי נישה או לשעות בלתי אפשריות אם הן בכלל מגיעות לכאן.
קחו לדוגמה את "דד סט" ("Dead Set"), סדרת האימה הסאטירית של צ'ארלי ברוקר שזמינה החל מהיום (רביעי) לצפייה בשירות ה-VOD של HOT. מדובר בסדרה שזכתה אמנם לתשבוחות גדולות (ענק האימה סטיבן קינג כינה אותה "אחת מעשרת הסדרות הטובות שראיתי בטלוויזיה"), אבל כששודרה לראשונה בערוץ E4 הבריטי בשנת 2008, לא הצליחה להכות גלים מחוץ לממלכה המאוחדת, ולפיכך לא מצאה את דרכה אלינו. אפילו הפרמיס שמתאים לישראליאנה כמו כפפה ליד מתקפת זומבים על בית "האח הגדול" לא הצליח להביא אותה לערוץ ישראלי מרכזי בזמן אמת; מה שבסופו של דבר גרם לרכישתה הוא ככל הנראה ההצלחה הדי מטורפת של יוצרה עם הדרמה האפוקליפטית הבאה שלו "מראה שחורה".
מאז עליית העונה הראשונה של "מראה שחורה" לפני שנתיים, צ'רלי ברוקר הפך לסלב בינלאומי: בכל זאת, האיש אחראי לאחת מהיצירות הטלוויזיוניות המדוברת ביותר של העשור עד כה. העניין הוא שמבחינת הבריטים, ברוקר הוא דמות תקשורתית בולטת כבר הרבה יותר זמן, אדם שעשה טלוויזיה יומרנית ולעתים מהפכנית, מול ומאחורי המצלמה, שנים לפני הלהיט הבינלאומי הגדול שלו. והדבר המפתיע ביותר הוא שאפילו יותר מאשר ככוכב ויוצר טלוויזיה, ברוקר הוא פרסונה בריטית מהוללת בזכות הג'וב הקודם שהחזיק מבקר הטלוויזיה של הגרדיאן.
גם בעונה השנייה "מראה שחורה" היתה בעייתית אך עוצמתית. ביקורת
כן, הרבה לפני שהתגלה לעולם בתור האיש שהחזיר את האימה לטלוויזיה, ברוקר היה בעל טור בעיתון. הבוגרים שבקוראים יכולים לדלות כעת מזכרונם את הימים שבהם מבקר טלוויזיה גם בישראל, אגב היה סוג של סלבריטי. טור ביקורת הטלוויזיה נחשב בימים נטולי האינטרנט ההם לנקרא ביותר בעיתונות המודפסת, ואם אצלנו יובל נתן ורוגל אלפר קצרו את פירות התהילה, לאנגלים היה את ברוקר עם Screen Burn שלו. ברוקר, שהחל כקריקטוריסט ומבקר משחקי מחשב במגזינים שוליים יחסית, קיבל לידיו בגיל 29 את הג'וב הנחשק בגרדיאן, והפך אותו לזירת התגוששות עקובה מדם, שבה הוא תוקף בחוסר רחמים ובהרבה הומור את המניפולטיביות, הצביעות וההשחתה של המדיום הטלוויזיוני. בריטניה, אומה שמחלקת את זמנה באופן שווה בין תרבות גבוהה, שנונה ואינטלקטואלית ותכניות ריאליטי ירודות במיוחד, השתגעה עליו.
השלב הבא במסלול שלו היה כמעט טבעי: כמו הרבה מהכשרונות הפובליציסטיים של ראשית המילניום, החל ברוקר לפתח בהדרגה קריירה בטלוויזיה. אלא שבניגוד למבקר הטלוויזיה הממוצע, שעובר בשלב כלשהו לשרת את תעשיית האשליות אותה ביקר בעבר, ברוקר מינף את התהילה שצבר בעיתונות כדי להפוך את עבודתו בטלוויזיה להמשך ישיר של הטור שכתב: אחרי השתלמות קצרה במספר תכניות מערכונים סאטיריות וסיטקום לא רע אחד שכתב (בשם "נייתן בארלי") ברוקר עבר ליצור ולהגיש את "Screenwipe", תרגום הלכה למעשה של הטור שלו למשדר טלוויזיוני בן חצי שעה. ב"Screenwipe" סיפק ברוקר הצצה אל המנגנונים האפלים שפועלים מאחורי הקלעים בתעשיית הטלוויזיה, במקביל לביקורות משתלחות על תכניות שונות; היכולת שלו לחשוף סודות העריכה המגמתית, האינטרסים הצולבים וחוסר תום הלב של עולם התקשורת הפכה אותו לווירוס שפועל מתוך המערכת, וקיבעה סופית את מעמדו כסלב בארצו.
בשנת 2008, למרות ההצלחה הגדולה, הוריד ברוקר את השאלטר על "Screenwipe", ובשנת 2010 שם קץ גם לטור הפופולרי בגרדיאן, כשהוא מצביע על עבודתו ההולכת ומתעצמת בטלוויזיה, ועל ניגודי האינטרסים הנובעים ממנה, כאחת הסיבות המרכזיות לפרישה מתחום הביקורת. אבל מרתק לגלות שגם כעת, כשהפך ליוצר במשרה מלאה ולאחת מהדמויות הבולטות ביצירה הטלוויזיונית העולמית, הסדרות העלילתיות של ברוקר ממשיכות לפעול כטורי ביקורת על עולם התקשורת: מהסיקור החדשותי של משכב הבהמה בפרק הראשון של "מראה שחורה", דרך הפארודיות האכזריות על תרבות הריאליטי בעונה הראשונה ("15 Million Merits") והשנייה ("White Bear"), ועד, כמובן, לאלגוריה הבוטה של "דד סט" שבה הצופים הפכו לזומבים צמאי דם הסדרות של ברוקר הן סאטירה על תרבות ההמונים בכסות דרמטית דקה במיוחד.
וכאן, כמובן, נמצא האלמנט המסקרן ביותר ביצירותיו הסדרות שלו תוקפות את תרבות ההמונים, אבל משתמשות בכלים של הטראש שהן מבקרות כדי לעשות את זה. הוא ידוע כמעריץ של סדרות אמריקאיות אפיות כמו "הסמויה" או "באטלסטאר גלקטיקה", אך עוד עם צאת "דד סט" הבהיר שהכתיבה שלו עצמו מכוונת למקום אחר. "'דד סט' היא לא 'הסמויה'. היא נחותה, פופוליסטית וחסרת בושה", הבהיר בטור מיוחד שכתב אז לגרדיאן. את "מראה שחורה" השווה לא אחת לזוועתונים של "אזור הדמדומים". למעשה, קל יותר להשוות את היצירה המקורית של ברוקר לסדרה אחרת שהוא מעריץ: "דוקטור הו" בגלגולה החדש, שבה הפורמט הפאלפי מחביא תחתיו מסרים עמוקים, רב שכבתיים ולפעמים חתרניים. זהו כנראה סוד הכוח של ברוקר כבעל טור בנשמתו, המסרים לעד יהיו חשובים לו יותר מעידון, שכלול דרמטי או ריאליזם מחוספס.
ב"דד סט", ברוקר הולך אל הקיצוניות הסליזית והטראשית ביותר של ז'אנר הזומבים רק כדי לבטא נקודה עקרונית לגבי תרבות הסליז והטראש. במידה רבה זו היצירה המשקפת ביותר של האיש ששכלל לדרגת אמנות את הטלוויזיה שעושה סאטירה על עצמה, בזמן אמת. במאי הקולנוע ז'אן לוק גודאר ידוע באמירה המפורסמת על כך ש"הדרך הטובה ביותר לבקר סרט היא לעשות סרט אחר"; ברוקר עזב את עולם הביקורת כדי לתת לצופים בדיוק את מה שהם רוצים, ובאותו הזמן כאילו להישיר אליהם מבט ולשאול אותם "זה באמת מה שאתם רוצים?".
מה דעתכם על הסדרות של ברוקר? ספרו לנו בפייסבוק