ב"פאודה" אין שום דבר שעוסק במציאות בשטחים. ב"פאודה" אין שולטים ונשלטים, אין כיבוש, אין רקע היסטורי, אין מחסומים, עוני, הריסות בתים, גירוש, מתנחלים, חיילים אלימים ובתי משפט שכולאים פוליטיקאים במעצרים מינהליים ושופטים נערים וילדים שמבקשים להרחיק מעליהם חיילים חמושים. על פי "פאודה", הפלסטינים מונעים מתוך יצר נקמה, יצר ערבי חזק שמסביר את הרצחנות של הדמויות המרכזיות. נקמה על רקע אישי ותו לא. הרי אין להם לפלסטינים שום סיבה אחרת להתקומם נגד הישראלים. למען האמת, חייהם כפי שהם משתקפים בסדרה די טובים... האם באמת מישהו בישראל חושב שהסדרה הזאת שמאלנית בגלל שהרוצחים מחבקים מדי פעם את האחים שלהם?
(סייד קשוע, מוסף "הארץ" מסוף השבוע האחרון)
סדרה שאין שום ספק שנוצרה בידי השמאל של שוברים שתיקה כדי להציג את ישראל בצד של הרעים ואת האויבים הפלסטינים הרוצחים והאכזרים בצד של הטובים.
(הטוקבקיסט שמואל רינקוף בתגובה לפרק הקודם בבלוג)
איזה מזל שסייד קשוע מינה את עצמו כדובר המגזר הערבי בישראל ובתפוצות ויצא למלחמה ב"פאודה". אלמלא הטור המונומנטלי שלו במוסף הארץ, היה לי קשה למצוא מה לכתוב על הפרק השלישי והדי מייגע של העונה, בו האיזון הקדוש של פאודה בין אקשן, מתח ודרמה נשבר לצורך הרבה פילרים מיותרים.
אבל רגע לפני שנתמודד עם הטענות הראויות של קשוע, בכל זאת מגיע לנו כמה מילים על הפרק. אז מה היה לנו שם? הפתיחה מתניעה את מה שאמור להיות הסיפור המרכזי של העונה. המחבלים בעלי המראה הישראלי של אל-מקדסי מתכננים את הפיגוע הגדול שלהם, ומתאמנים על רטוב בלעבור את המחסומים הצה"ליים אל תוך ישראל. התחפושת פשוטה: כיפה סרוגה על הראש, טנדר מיצובישי מיושן עם מספר צהוב ותעודת הזהות הכחולה הכי מזויפת שאי פעם ראיתם. החייל האהבל שחושב ללמוד בבר אילן אחרי השחרור לא חושד בכלום כמובן, ונותן לרוצח ההמונים הפוטנציאלי אישור כניסה אל לב ישראל. אולי שווה לשקול מכללה במקום.
בינתיים, בישראל, אלי נכנס לנעליו הקטנות מאוד של מורנו בהצלחה יתרה. מאז שפיני גרשון החליף על הקווים ביד אליהו את יורם חרוש לא נרשמה הצלחה כל כך מהירה בחילופי תפקידים כלשהם בצד הישראלי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כלומר, אם הצלחה נמדדת בלא להיראות כמו הדבר הכי אשכנזי ביחידת מסתערבים, לצרוח על פקודים ישירים ולגרום להם לעזוב את היחידה. לשיאו הוא מגיע עם כוס קפה שחור ביד במשרד החם של חיילי המודיעין שצופים בין השאר על הבית של שירין, שם הוא מתפוצץ על החיילת הכי מתוקתקת בצה"ל, עם קוקו בלוף מושלם, איפור מדוגם ולק ורוד בהיר מהמם שמוסיף הרבה חן לתקתוק על המקלדת. החיילת תכולת העיניים מתעלמת לחלוטין מזה ששירין קיבלה ביקור לילי מדמות חשודה המתבררת כבעלה וואליד, וחוטפת נזיפה מאלי (יעקב זדה-דניאל המצוין, יוצא יחידת דובדבן בעצמו). אצל מורנו זה עוד היה נגמר בקוויקי בשירותים במקרה הטוב או בצירופה של החיילת האדישה לצוות הלוחמים של היחידה במקרה הרע.
בכלל, נראה שדמותו של אלי באה לעשות סדר ביחידה המבולגנת אחרי שהבלגן ששרר בה כבר עבר לגמרי את רף חוסר האמינות הטלוויזיונית. בשיחה עם נאור הוא מזכיר לו שהוא המפקד, ואם זה לא מתאים לו הוא יכול לעזוב. בתדריך לפני היציאה למבצע פשוט למדי בביתה של שירין הוא מבהיר לדורון שהוא לא ייקח חלק במבצע בגלל הקשר הרגשי שלו לסיפור. אלא שמהר מאוד מסתבר שגם האיש שבא לעצור את חוסר היציבות ואיבוד השליטה של דורון לא יכול עליו. עכשיו רק נותר לראות איך אלי יגיב לחוסר הצייתנות של דורון, אם בכלל.
התסריטאים החליטו, ובצדק, להסתיר את הפגישה של דורון עם שירין מעיניו ואוזניו של אלי. אלא שאם בפרק הקודם המפגש הטעון בין שני הנאהבים יצר ניצוצות של מתח נפיץ שניתן היה אפילו לראות בו פרפראזה לחוסר האמון בין הפלסטינים לישראלים ולהפך, הפגישה הבלתי מתוכננת של דורון ושירין בביתה הייתה פארסה טלוויזיונית עצלה. תוך פחות משתי דקות, האישה החזקה והחכמה, זאת שהצהירה שהיא לעולם לא תאמין לו שוב, החליטה לשכוח מכל מה שהיה ולשים את מבטחה בישראלי שניהל איתה רומן תחת זהות בדויה (אגב, לפי החוק הישראלי - מדובר בעבירת אינוס במרמה). "אני מתגעגע לחיוך שלך", אומר לה הלוחם הישראלי אותו היא שנאה כל כך רק לפני שתי דקות, והיא, שמתנשאת מעליו בכמה סנטימטרים, מחייכת אליו מלמעלה.
הסצנות שבכל זאת הצליחו להציל קצת את הפרק והזכירו למה אנחנו צופים ב"פאודה" מלכתחילה, היו מהחקירה של סמיר (אמיר חורי המצוין) אצל קפטן איוב. החקירה שלו אגרסיבית, לא רק פיזית אלא גם נפשית. קפטן איוב נחשף במלוא הסדיסטיות שלו כשהוא שולח לאהובתו של סמיר תמונה שלו חבול, לאחר שחטף מכות מדורון בהוראת אלי. המטרה ברורה: לגרום לסמיר להאמין שכל עוד נידאל חופשי - החופש שלו, והחיים שלו, בסכנה.
נראה שמה שמניע את כוחות הביטחון הישראליים הוא לא סיכול פיגועים - אלא בעיקר נקמה על חיסול מורנו. איוב, אלי ודורון רוצים לתפוס את נידאל בעיקר כי הביך אותם והרג את החבר שלהם. האיזון הזה, בין המחבל שרוצה לנקום את חיסול אביו לבין החיילים שרוצים לנקום את חיסול חברם, הוא הכרח טלוויזיוני בעיקר. הכרח שחמק מעיניו של סייד קשוע, אבל עוד נגיע לזה.
הפרק נגמר כשנידאל מסתיר ברכבו קופסה מלאה בנשק וסכינים, ויוצא עם המחבלים-שנראים-כמו-מתנחלים (להלן: מתנחבלים) לכיוון הרצליה באמצעות waze עם 15% סוללה בלבד, ככל הנראה באמת יש לו משאלת מוות, כי אין סיכוי שהסוללה תחזיק מעמד בפקקים של מחלף הסירה. אגב, חדי העין ישימו לב שהכתובת שאל-מקדסי הכניס לאפליקציית הניווט נמצאת בשכונת וילות ישנה בהרצליה, אבל לא פחות חשוב - היא יושבת על הכניסה למפעלי תע"ש בשרון. האם זו ההפתעה רווית האקשן שמבשלים לנו היוצרים? אינשאללה! כי אקשן זה משהו שמאוד היה חסר בפרק הזה.
ונחזור שוב לסייד קשוע, ולטענות שלו על כך ש"פאודה" אינה סדרה אמינה בעיניו ואינה אהובה על פלסטינים בכלל ועל פעילי חמאס בפרט (מעניין מה דעתם על סברי מרנן). ובכן, עם רוב הטרוניות שלו בטור אני מסכים באופן מוחלט. "פאודה" אכן אינה סדרה אמינה וריאליסטית. הרחבתי על חוסר האמינות בדמות של מורנו בטור הקודם, אבל כמובן שגם הקלישאתיות שבה נכתבת הדמות של דורון מוגזמת וחסרת פרופורציות. זו לא קלישאה ישראלית, אלא הוליוודית - מין הומאז' לדמויות של מל גיבסון ב"נשק קטלני", של ברוס וויליס ב"מת לחיות", של ליאם ניסן ב"חטופה" או של קיפר סאת'רלנד ב-"24". הגבר המאופק-אך-רצחני שחוזר בכל פעם מחדש לתפקיד הגיבור למרות שהתפקיד המבצעי הורס את חייו האישיים. זו תכנית אקשן ומתח עם נגיעות של טלנובלה דרום אמריקאית וסרטים ערביים של שישי בצהריים. לא מדובר כאן בגרסת הלבנט ל"הסמויה", אלא בסדרה כיפית על נושא לא כיפי במיוחד.
וכן, בדיוק כפי שסייד קשוע המבריק (בלי שמץ של ציניות) כותב, התוכנית לא מייצגת בצורה ריאליסטית את הסכסוך במזרח התיכון אלא בעיקר את הנרטיב הישראלי. אלא שקשוע לא עוצר כאן, ומאשים את "פאודה" מהתעלמות מהמציאות בשטחים, וזה כבר לא פייר. רק בשני הפרקים האחרונים של הסדרה ראינו מחסום צה"לי שמעכב פלסטינים מצד אחד ומאפשר ליהודים לעבור בלי בעיה מצד שני. ראינו חיילים ישראלים בוזזים בית משפחה של חשוד בצורה אגרסיבית מול עיני ילדים. ראינו רופאה נעצרת בבית חולים ומובאת לחקירה ללא עילה. ראינו אח של חשוד פלסטיני שמוכה באכזריות על ידי כוחות הביטחון הישראליים ויושב במעצר מנהלי ללא הצדקה ועובר עינוי פסיכולוגי אכזרי יחד עם משפחתו. אלה לא רק תמונות שמנציחות את הכיבוש ומוציאות את ישראל רע מאוד בעולם (וכזכור, יותר לא-ישראלים יצפו בסדרה הזאת מאשר ישראלים לאור מכירתה לנטפליקס והצלחתה בעולם), אלא מדובר במראות שגורמים גם לישראלים לחשוב על הדברים שהם לא רוצים לחשוב עליהם כשהם נשכבים על הספה מול הטלוויזיה בערב. אלה התמונות שנוטים להסתיר מהם אפילו בחדשות.
לעומת קשוע, לא שמעתי יותר מדי דיבור על כך ש"פאודה" אהובה על ידי פלסטינים. גם חיפוש בגוגל לא העלה יותר מדי הוכחות לטענה כזאת. אלא שזה לא משנה. זו כן סדרה שאהובה על ידי לא מעט ישראלים, ולא פחות חשוב - זו סדרה שאהובה על לא מעט אנשים במערב הנאור לכאורה. גם אם היא לא ריאליסטית במיוחד, היא כן נותנת הצצה כלשהי למציאות שהוסתרה מעיני הציבור באפיקי המיינסטרים. אז כן, הכיבוש נראה סקסי במיוחד ב"פאודה". החיים של הפלסטינים בשטחים נראים הרבה יותר טוב ממה שהם באמת, העוני המחפיר לא מקבל במה, הניידות שלהם ממקום למקום קלה יותר ואפילו התורים למחסומים קצרים יותר - אבל לראשונה, הכיבוש אשכרה נוכח בפריים טיים, בלב המיינסטרים, באחת התוכניות הכי נצפות והכי אהובות על הישראלים אי פעם. לא מן הנמנע שהחשיבות של ליאור רז לשיח הציבורי בישראל בנושא הפלסטיני גדולה יותר משל דני קושמרו או יונית לוי. זה אומר הרבה עליו, אבל זה אומר עוד יותר עליהם.
פאודה משודרת בערוץ yes EDGE בימי ראשון ב-22:00.
גילוי נאות: פרשן וואלה! NEWS אבי יששכרוף הוא אחד מיוצרי הסדרה. עורך וואלה! NEWS אבירם אלעד משמש כיועץ לסדרה.