הסופר והעיתונאי שי גולדן פרסם בעמוד הפייסבוק שלו בשבוע שעבר סטטוס שחשף את אהבתו ל"פאודה". גולדן, אחד שמבין בטלוויזיה, כינה את התוכנית שיצרו ליאור רז ואבי יששכרוף בכינוי "סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנעשתה בישראל מאז ומעולם". האמירה הברורה הזאת זיכתה אותו בכמעט 500 לייקים שמחזקים את הטענה הזאת.
אפשר להתווכח אם "פאודה" טובה יותר מסדרות אחרות שטוענות לכתר, כמו "בטיפול" למשל, ששינתה באופן מעשי את תחום הפסיכולוגיה בישראל, והפכה לדרמה מצליחה ועטורת פרסים בארה"ב שהושוותה ל"הסופרנוס". אלא שהבעיה היחידה עם הקביעה של גולדן, עמה מסכימים רבים וטובים, היא שקשה להשוות סדרה ברמה הוליוודית כמו פאודה לסדרות מקומיות קלאסיות. איך אפשר להשוות דרמת סינגל קאמרה לקומדיית מצבים קלאסית מסוגה של "קרובים קרובים"?
ואז הגיע הפרק הראשון של העונה השנייה, שנגמר בפיצוץ של אלוף משנה (מיל') מיקי "הבן זונה הזה מת היום" מורנו. עשרים שניות לתוך הפרק השני של העונה, ואנחנו מקבלים את הבשורה הכי לא טרגית שנמסרה בטלוויזיה בישראל מאז ומעולם - הדמות הכי גרועה בפאודה מתה. סוף סוף אפשר להלל את "פאודה" בלי "אבל הדמות של יובל סגל כל כך גרועה" או "חוסר האמינות של הזוגיות של מורנו ונורית פוגע בריאליזם של הסדרה". מאז שהבית של דורותי וטוטו נחת בארץ עוץ הישר על המכשפה הרעה מהמזרח ומחץ אותה למוות, לא נמצאה סיבה טובה יותר לזמר "דינג דונג, המכשפה מתה". דמותו הבלתי אמינה של מורנו, שמגולם על ידי יובל סגל, שחקן לא רע כשלעצמו, בתור הבוס הקשוח של יחידת המסתערבים מגוחכת. הדמות כתובה רע וכמעט כל מה שהוא אומר נשמע לא אמין באופן חריג לסדרה. אם זה לא מספיק אז הליהוק של השחקן בעל מראה המצודד והמאוד אשכנזי (דוגמן השנה של 1996, בחיי. תבדקו בגוגל) ממש לא עוזר לבנות אמינות. מה לעשות, לא כל מה שמתאים לדיי ג'וב של פרזנטור בחברת כרטיסי אשראי, מתאים גם ליחידה מיוחדת.
למעשה, גם סצנת המוות של מורנו - מפתיעה ומשמחת ככל שתהיה - ממשיכה קו עלילה לא אמין בה הוא מאשר (שוב) משימת התאבדות לדורון, חרף כל מה שקרה בעונה הראשונה. למרות שנהוג להלל את ההתכתבות עם המציאות של "פאודה", הגדולה האמיתית של הסדרה אינה איזה ריאליזם מלאכותי - אלא העבודה שזו סדרת אקשן מעולה שמשאירה אותך דבוק לכסא גם ברגעים לא אמינים בעליל. נניח, כמו זה שבו הלוחם האמיץ מורנו (שמעולם לא ראינו אותו יוצא מהחפ"ק הממוזג שלו) מזנק לג'יפ צה"לי, ויוצא למרדף שכל מש"ק ממטרות בקריה יודע להגיד עליו שהוא מריח כמו מלכודת מוות.
קשה להיזכר באירוע בו הודעה טלוויזיונית על מותם של לוחמים ישראלים על ידי מחבלי חמאס התקבלה בכל כך הרבה שמחה. נראה שמעולם לא חבו חובבי טלוויזיה ישראלים רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך. בקיצור, תודה לליאור, אבי ושאר הכותבים, שהבינו שזו נקודת התורפה של הסדרה והצליחו להיפטר ממנה בצורה אלגנטית כל כך. סחטיין.
סביר להניח שהצופה הישראלי הממוצע לא יחסיר פעימה למראה חיילי צה"ל החמושים שנכנסים לבית משפחת השיח' עוודאללה ללא הזמנה, מזיזים חפצים באגרסיביות (ניתן לשמוע זכוכית נשברת ברקע) ומוציאים חפצים ללא לומר מילה, תוך כדי שבני הבית מקללים אותם בערבית. זו מציאות יומיומית בשטחים. ישראל מכנה את זה "מלחמה בטרור", שאר העולם מכנה את זה "כיבוש לא חוקי". כאן צריך לזכור שהסדרה נקנתה על ידי נטפליקס והפכה לפופולרית ברחבי העולם, ואף נבחרה לאחת מעשר הסדרות הבינלאומיות הטובות של השנה על ידי הניו יורק טיימס. כלומר, הרבה יותר לא-ישראלים יצפו ב"פאודה" מאשר ישראלים. ולעיניים זרות, המציאות הכל כך שגרתית הזאת של השטחים מוציאה את ישראל לא טוב.
צופים שגדלו על ברכי "חוק וסדר" והתרגלו למותחנים אמריקניים, בהם משטרת ניו ג'רזי זקוקה לעילה מספקת כדי לחפש בביתו של טוני סופרנו, על אף שהוא מאפיונר שאחראי לפשעים רבים מתוודעים למקום בו אין חוקים, אין ריבון ואין אזרחים. רק נתינים. אלא ש"פאודה" חיה באזור האפור, וגם במקרה הזה אין באמת שחור ולבן. הבחירה לחתוך מעבודת החיפוש האגרסיבית של החיילים אל נידאל (או בכינוי אבו סייף אל-מקדסי, שעדיין נשמע פחות מגניב פשוט מ"אבו אחמד") שבדיוק עובד על פצצה נוספת, כאילו באה להזכיר לצופים למה החיילים היו כל כך חסרי אמפתיה למשפחתו בסצנה הקודמת.
צריך לזכור שגם הסצנות שמציגות את זוועות הטרור החמאסי, שנראות לעיניים ישראליות כל כך שגרתיות ובנאליות - כמו מפגשים של ראשי חמאס בבתי חולים, שליחת צעירים לפיגועי התאבדות בלי ידיעתם או חוסר השליטה של הפלסטינים על המפגעים שיוצאים מקרבם - נראות שונה לחלוטין בעיני עיניים זרות. הצופה הממוצע שלא מכיר את טיב הסכסוך במזה"ת יגלה בזכות פאודה שזה לא משחק סכום אפס, אלא הסכסוך המורכב ביותר בעולם, וגם המדמם ביותר.
סצנת השבעה בבית משפחת מורנו מזכירה שוב את חוסר היציבות של "פאודה" כשזה מגיע לכתיבת החלקים הלא-קרביים של הסדרה. "כמה הוא אהב אותך. לא יכולת לשמור עליו יותר?", אומרת אמו של מורנו לדורון, שמגיב ב"אני מצטער" טבעי ועצוב. אלא שמפה הכל מתדרדר, ובמהירות. הדיאלוג של דורון עם נורית (שעשתה משום מה קריעה) כבר היה אמין פחות, ובאופן כללי כל מה שקשור לדמותה של מומחית הסייבר החביבה מהחפ"ק - שהפכה למסתערבת הראשונה בתולדות ישראל פשוט בגלל שהיא התעקשה בשיחה עם המפקד/מאהב שלה - פחות אמין.
בשבעה אנחנו נחשפים לדמות חדשה שמצטרפת אלינו בעונה הזאת, אחרי שבפרק הראשון נחשפנו לכמה דמויות גבריות חדשות (אבא של דורון, אל-מקדסי ואחיו סמיר ושגיא המסתערב הדנדש) סוף סוף אנחנו מקבלים אישה חדשה לקאסט - ולמרות שהיא ממשפחת מורנו, אלה עדיין מרגישות כמו חדשות טובות. הדמות של ענת מורנו, האחות של, כאילו נכתבה במיוחד בשביל המתח המיני הברור שנבנה בינה לבין דורון כבר מהפריים הראשון של שניהם ביחד. זה יכול ללכת מכאן לאחד משני מקומות - או שגם היא תירצח על ידי מחבלים, או שמתישהו נראה את דורון בסצנת סקס מיותרת איתה.
לא ברור עד כמה סצנת "חיסול המקרר של מורנו" מבוססת על סיפור אמיתי, אבל האתנחתא הקומית הזאת, בה שישה לוחמים שיכורים פותחים בירי על מקרר היא הרגע הכי אנושי בפרק. למעשה, הקטע הזה מזכיר באופן כמעט חשוד את הסצנה המפורסמת מהסרט "מהומה במשרד", בה שני עובדי משרד זוטרים לוקחים מדפסת שנוטה להתקלקל אל שדה פתוח ומבצעים בה את זממם. אם מדובר בהומאז' ישיר או לא, זה לא משנה - זו תזכורת לכך שלא משנה אם אתה לוחם קשוח או עובד צפלון במשרד הייטק - אותם דברים קטנים גורמים לכולנו להתרגש, לצחוק ולהתעצבן.
בתיאור הצד הפלסטיני, לא נראה שהשתנה הרבה מהעונה הראשונה. אחרי שראש הנחש (אבו אחמד) חוסל, קם ראש נחש אחר. וכמו בכל סרט אימה שמכבד את עצמו, הסיקוול מציג "רע" אכזרי יותר, נקמני יותר והרבה יותר רצחני. וואליד, מי שחיסל את אבו אחמד בסיום העונה הראשונה, הוא גרסת המחבלים לפתגם "תמיד השושבינה, לעולם לא הכלה" - ולאט לאט הוא מבין שלא הוא הולך להפוך למנהיג בתוך הוואקום שהשאיר "הפנתר" אלא נידאל, בנו של השייח' עוודאללה.
למרות שהצד הפלסטיני זוכה לתצוגות משחק נפלאות (אל שאדי מרעי בתור וואליד, ולטיסה איידו בתור שירין מצטרף העונה פיראס נאסר בתור נידאל), רוב הדמויות עדיין מחולקות לשחור ולבן. מצד אחד מחבלים, מהצד השני פלסטינים תמימים שרק רוצים לחיות את חייהם. מצד אחד משתפי פעולה אידיאולוגים עם חמאס, מצד שני כאלה שנגררו לשתף פעולה מכורח הנסיבות. שירין היא היוצאת מן הכלל. הרופאה שלמדה בפריז וחזרה עם גינונים אירופאיים היא ככל הנראה הדמות הכי מורכבת בסדרה, שגם 14 פרקים לתוכה עדיין קשה להגיד בוודאות מה מניע אותה. יש שיאמרו שדמותה מייצגת את כל מה שהופך את הסכסוך המקומי לכל כך סבוך ובלתי פתיר, אלא שהאמת היא שפשוט מדובר בכתיבה טלוויזיונית משובחת לצד משחק מעולה.
המפגש המצופה של שירין ודורון בחדר החקירות מאיר זרקור ענק על אותם רבדים שהופכים את שתי הדמויות האלה להכי מרתקות בסדרה. דורון, בעינינו, הוא האדם ששירין התאהבה בו בעונה הראשונה. כשהוא אומר לה שמעולם לא שיקר לה בנוגע לרגשות שלו כלפיה - אנחנו מאמינים לו. שפת הגוף שלה משדרת שלכל הפחות היא רוצה שזה יהיה נכון. אלא ששירין לא התאהבה בדורון הלוחם הישראלי, אלא בדורון הפציינט הערבי שהיה קול מדי להישאר בבית חולים כדי לטפל בזעזוע מוח. זה אותו איש שרמנטי וכובש, אבל הפעם "הכיבוש" שלו הופך אותו לשטן בעיניה. אם זו הייתה כל סדרה אחרת, אז הבוז שרוכשת שירין לדורון היה קשור נטו לשקר שהוא מכר לה - הוא הציג את עצמו כאדם אחר, הסתיר את משפחתו, שמו וייחוסו האמיתי - אלא שכאן גם מתעוררת האידיאולוגיה של שירין.
"אל תתקרב אלי ואל תיגע בי", היא אומרת בכעס לדורון שבסך הכל מבקש לשחרר אותה מהאזיקים. הגאווה הפלסטינית שלה מרימה ראש. גם לאחר שדורון מבטיח להבריח אותה מהגדה לצרפת, היא מסרבת להאמין לו ומטיחה בו את המפתחות לאזיקים, כמו רוצה לומר: אני מעדיפה להיות כבולה, לאזיקים ולנישואים בכפייה לבן דודי הטרוריסט, מאשר להיות משוחררת על ידיך. הסצנה הטעונה הזאת נגמרת בבדיחה שנראית כמעט מאולתרת בטבעיות שלה על ידי קפטן איוב (איציק כהן שמפתיע לטובה כמעט כל פעם מחדש), "טוב שלא הבטחת לה ביזנס", הוא מטיח בדורון, שהיה מבטיח לה גם דירת ארבעה חדרים עם נוף לשאנז אליזה - לא בשביל שהיא תעזור לו ללכוד את וואליד, אלא בשביל שהיא תסלח לו.
בסוף הפרק אנחנו נחשפים לרגע אל תוכנית הנקמה הגדולה של אל-מקדסי. מסתבר שהחיסול של מורנו היה רק קצה הקרחון. בחדר אחורי של מספרה, בונה "הירושלמי" את גרסת המראה הפלסטינית ליחידת המסתערבים של צה"ל והשב"כ. כן, אין מאחוריו תקציב של מיליארדים כמו שיש למשרד הביטחון, אבל יש לו כמה סטודנטים מאוניברסיטת ביר זית (ביניהם מהאר, בנו של מפקד הביטחון המסכל ברש"פ) שלא רק נראים כמו ישראלים, אלא גם לומדים לדבר עברית כמו בפלורנטין. כשאהוד ברק, אז מפקד פיקוד מרכז, הקים ב-1986 את "דובדבן", הוא הסביר שהוא רוצה יחידה "שאנשיה ייראו כמו ערבים, ידברו כמו ערבים, וירכבו על אופניים בקסבה של שכם כאילו הם ברחוב דיזנגוף בתל אביב". חשבו כמה מפחידה האופציה של יחידת "דובדבן" פלסטינית, שמורכבת ממחבלים שנראים כמו ישראלים, מדברים כמו ישראלים, ויחפשו שעה חניה במרכז תל אביב אבל לא ימצאו כי כל החניות שמורות ל"אוטותל" כמו ישראלים. בקיצור, לפחות לפני שני הפרקים הראשונים של העונה, "פאודה" מצליחה לעמוד בציפיות ביצירתיות מלחיצה.
פאודה משודרת בערוץ yes EDGE בימי ראשון ב-22:00.
גילוי נאות: פרשן וואלה! NEWS אבי יששכרוף הוא אחד מיוצרי הסדרה. עורך וואלה! NEWS אבירם אלעד משמש כיועץ לסדרה.