מוניקה סקס - "מקצועות חופשיים"
"שׁוּב יורד אור ח?ק?י א?פ?רו?רי
ע?ל א?ה?ב?ת?נו? ה?פּ?גו?ע?ה,
ע?ל ה?זּ?כ?רוֹנוֹת ה?נ?מ?סּ?ים שׁ?ח?שׁ?ב?נו? ל?ה?פ?לוֹת אוֹת?ם בּ?ז?מ?ן.
ע?ל בּ?שׂ?ר?נו? ה?זוֹמ?ם ל?ק?רוס פּ?ת?אום,
ע?ל כּוח?נו? ל?ה?ח?ז?יק צו?רת א?ד?ם שׁ?יּ?ה?י?ה מ?הו?ת גוֹמ?ע?ת ו?רוֹא?ה,
שׁוּב יורד אור ח?ק?י א?פ?רו?רי"
כמעט מושלם, מצחיק ומודע לעצמו עד כאב, איך שבחרו חברי מוניקה סקס את הטקסט היפה הזה של מאיר ויזלטיר כסינגל הראשון מהאלבום החמישי שלהם, "מקצועות חופשיים". זאת לא רק החגיגה העצובה של זיכרונות מתרחקים לאיטם או התנופה המרגשת של הלחן והביצוע של יהלי סובול. זאת הצהרת כוונות של אמנים שמכריזים על עצמם שהם עדיין כאן ושלא יוותרו בלי מלחמה. זה הרי ברור שדרך אחת מחברת בין מה שיורד כמו מ-כ-ה א-פ-ו-ר-ה ע-ל ה-עיר לבין אור החקי - האפרורי, כן? - שיורד "מול המרפסות הפעורות של בתינו הנטויים בחול". דרך אחת, יותר מעשרים שנות קריירה, פחות או יותר אותה להקה עם אותה זהות. השיער קצת נסוג, החלומות מעודכנים למטה, מה שלא הושג עד כה כבר לא יושג עוד לעולם.
"מקצועות חופשיים" נקרע בין הדורות האלה. בין הקצב המהיר של המוזיקה לכבדות הראש של הטקסטים, בין האפור, היומיומי והבורגני (ומוניקה סקס היא להקה מאוד בורגנית, ויעיד שם האלבום), לבין הרצון לטרוף עוד לילה במועדון. מכל זה נשקפת עיר - תל אביב מן הסתם - עם קצב מטורף משלה ואנשים כבויים שנדלקים באמצע הלילה. כשהתיאור מדויק זה עובד מצוין: השיר הפותח, המנון הניכור "כסף חדש", הוא אחיו האבוד של "השמלה ממדריד" (לטעמי, מהשירים הכי הכי טובים של החבורה הזאת מאז ומעולם); לצדו מככבים באלבום נעלי עקב אדומות של מי שרוצה ללכת למקום אחר (בחזרה לקנזס?), שירים של אהוד בנאי שמתנגנים בתוך מרכז קניות ותקליטים של פרינס, נשים חושניות ואומללות ואין ספור שיחות סמול טוק שאין להן התחלה ואין להן סוף.
וזה נשמע טוב. זה נשמע ממש טוב. המפיק המוזיקלי אייל אבן צור, אח של שחר באזרחות ומוזיקאי מוכשר בפני עצמו, העמיד תקליט של להקה שנמצאת בכושר ריצה שלא היה מבייש להקה צעירה. אין כאן כמעט שירים איטיים ולפחות בחצי הראשון של האלבום כל שיר כמעט הוא להיט הופעות פוטנציאלי. אז נכון, אפשר היה לקצץ כאן כמה שירים מיותרים, לפעמים הדימויים יומרניים ובטח היה נחמד אם גבולות הגזרה היו יוצאים קצת מהרדיוס של הצפון הישן ונוגעים גם בישראליות אחרת - ובכל זאת, בשטח שלה מוניקה סקס עשתה תקליט מצוין. יהלי סובול הוא עדיין אחד ממשוררי הרוק האינטלקטואלים הכי טובים שיש לנו, והקול ההולך ונסדק שלו לא הפך אותו לזמר פחות משכנע. לשחר אבן צור האנרגיות לא נגמרות וגם לא הכישרון לזהות את מה שצריך בשביל להיט. פיטר רוט המבוגר האחראי והשקול, אחראי גם מהצד ל"אהבה שהלכה לישון", מהשירים היפים באלבום, וספי אפרתי הוא אקס-פקטור כל כך חיוני שזה די מדהים שעדיין אנשים מופתעים שזאת לא שלישייה.
קל לבוז למוניקה סקס, לרוקנרול הרגיל והבורגני שלהם, לחוסר ההצלחה היחסי מחוץ למסגרת של הלהקה ול"רגילו?ת" שלהם בין להקות הדור המוכשר שממנו הם צמחו, אבל "מקצועות חופשיים" עושה בית ספר להתבגרות בכבוד בעולם של להקות שלא יודעות לפרוש ולהקות שמתעקשות להתאחד. שאפו.
זקני צפת - "לא היו דברים מעולם"
במקביל, בצד השני של שנות התשעים בתל אביב, "זקני צפת" התאחדה והקליטה בחשאי אלבום חדש, חמישי גם הוא. אבל רגע, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על זקני צפת? לטובת מי שלא עקב אחרי כל גלגול של הלהקה, נקצר ונגיד שהכוונה היא לארבעת החברים שהקליטו יחד את האלבום הראשון של זקני צפת - מאור כהן, יוני בן-טובים, אורן לוטנברג ורע מוכיח. חוץ מלכהן, אין להרכב הזה שום קשר להרכב שהקליט את "שישי שבת", "השכן שלא ישן" או להיטים אחרים שנקשרו בשם הלהקה בהמשך אותו עשור. אז, כשהם עוד היו שביעיסטים, הפאנק של זקני צפת נחשב לעתיד של הרוק הישראלי: הכיף, ההומור, הכריזמה של מאור כהן, הקאבר המצוין ההוא ל"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" - כל אלה היו אמורים לטרוף את הבמה. בסוף, כל אחד הלך לכיוון אחר. עכשיו, אחרי כמה מיני-איחודים בשנים האחרונות, הם חוזרים עם אלבום.
לפני בערך עשור, כשיצא פרוייקט הבליינים של כהן ולוטנברג, מבקר אחד כתב שמה שאולי נראה להם מצחיק בגיל 30 יביך בגיל 40. דווקא אהבתי את הבליינים, אני די שונא את "לא היו דברים מעולם". במשך 17 (!) רצועות רועשות, מונוטוניות, מתישות וחוזרות על עצמן, השאלה העיקרית שמרחפת באוויר היא "מה הקטע?". רוב הזמן אי אפשר להבין מה כהן שר בכלל (בחוברת המצורפת במקום מילים יש תמונות חסרות הקשר, ביניהן ברווז אמבטיה), וכשכן אז מבינים שעדיף שלא לדעת. דוגמאות נבחרות: "וואו וואו איזה להקה וואו וואו שיגעון של מסיבה. איזה כיף לנגן שוב עם חברים" מתוך שיר הנושא, "אני המבורגר" (מתוך, איך לא, השיר "המבורגר") וקאבר לא ברור ל-"בלבלי אותו". בסוף האלבום יש קצת כיף עם "אוי לא, הנצח" (שהמילים שלו טיפשיות לא פחות אבל לפחות הוא משמח), אבל ברוב המוחלט של הזמן, זה לא רוקנרול - זאת אכילת ראשים.
אני אחזור קצת אחורה: מאוד מגניב שארבעה חברים מהתיכון חוזרים לנגן יחד, ועוד לנגן Pאנק. זה מגניב שלאמנים עתירי זכויות והישגים אין בעיה לצחוק על עצמם ולשיר שטויות, ובכלל, למה להיות כבד. הכל על הכיפאק, אבל אם זו דאחקה אז היא לא מצחיקה ואם זה ברצינות אז זה זלזול עצום בכל מי שהמוזיקה הזאת תגיע אליו. מהחתרנות, הכיף והפרובוקציה של זקני צפת המקורית לא נשאר כאן דבר מלבד טרחנות. פאנק מצחיק עושים גם ויתרתי ובוא לבר, ואם זה מה שיש לזקני צפת להציע היום, מוטב להישאר עם הזכרונות והפרק בסדרת "האלבומים".
שיר אחד בשבוע
בכל זאת ל"ג בעומר ממשמש ובא, ונדמה שאין בזמר העברי כולו מילים נחרצות כמו של קוקו הזמר בשירו חוצב הלהבות: "כוסאומו ל"ג בעומר, אני מסתפר". חג שמח.