"מה אתה מחביא בתוך הגרון? אני מחביא המון המון רעל.
ומה אתה מחביא בתוך הבטן? אני מחביא את התרופה.
ומה אתה מחביא בתוך התחתונים? אני מחביא המון המון אהבה"
("מנועים קדימה")
א. המון המון רעל
אין כבר מילים להגיד על "מנועים קדימה" של אלג'יר. בעשר השנים שעברו מאז שהוא יצא נאמרו כבר כמעט כולן. שהוא אלבום של פעם בדור, שהוא היה קריאה אחרונה של מי שדינו נגזר מזמן, שהוא צמרר את החילונים בשירים על אלוהים וריסק את הדתיים בשירים על התאבדויות. שלא נעשה דבר כזה מאז. המניה-דיפרסיה, הסמים, בית הכנסת. הדם, הצינורות. נובלס, אקסטזי, חסה, שמפניה. כל המרחק מהגג של עזריאלי - דרך תלמי אליהו - לגיהנום. הכל נכון.
מה שהיה בתוך "מנועים קדימה" שהפך אותו לאלבום הרוק הישראלי הגדול ביותר של שנות ה-2000 ואחד הגדולים ברוק הישראלי בכל הזמנים - כבר אפשר להגיד את זה - הוא קודם כל תיעוד של קטסטרופה. כל מי ששמע יודע, כל מי ששמע הרגיש את האדמה נפתחת לו מתחת לרגליים, את הסכין שנותנים לה להסתובב, את האשפוז בבית המשוגעים עם השער הנעול. זה נשמע כמו ניים-דרופינג, זה מרגיש כמו מלחמת-עולם. מה שאביב גדג' וגבריאל בלחסן עברו לפני "מנועים קדימה" ואחריו זו אגדת רוקנרול אפלה במיוחד שאין טעם להאדיר. משברים הם קרקע מעולה לאמנות מעולה, אבל זאת עסקה לא שווה במיוחד. תאמינו להם כשהם אומרים את זה. תשאלו את משפחת בלחסן, שאיבדה השנה בן.
לא הרבה מהמאזינים של אלג'יר לקו במחלת נפש, וסביר להניח שלא הרבה מהם מצאו את עצמם מול הים עם תפילין - אבל באופן מוזר ומחריד בו בזמן הרבה מאוד אנשים הצליחו להזדהות עם זה. מי שזכה לראות הופעות של אלג'יר בזמן אמת או של גדג' בשנים האחרונות ראה מאות אנשים ממלמלים בדבקות "דבר אליי עכשיו לפני שיהיה מאוחר". כמה אנשים רק רוצים שמישהו ידבר איתם? כמה אנשים מרגישים שתיכף יהיה מאוחר מדי? כמה אנשים מרגישים שבסיבוב הזה הם כבר הפסידו, ובסיבוב הבא הם יקחו הכל? האנשים האומללים אולי אומללים כל אחד בדרכו, אבל כולם שותפים בדירות שלושה חדרים (בלי סלון) בגיהנום, ולכולם התנגן דיסק אחד במערכת - "מנועים קדימה".
ב. התרופה
קטעי החזנות של "מנועים קדימה" הם קטעי קינה על חורבן. על ההרס של תל אביב וירושלים, אבל בעיקר על השברים של באר שבע ובת ים, של תלמי אליהו. על החורבן של הפריפריה העלובה הזאת מצלצלים פעמוני המאה את תחילת הבנייה העצמית מחדש. כמובן, בעבודת כפיים סזיפית - כי אין מישהו אחר שיכול לעזור, זה רק אתה ואלוהיך ואשה לא מושגת - פרי כשרונם של הנגרים.
אביו של גדג' היה מורה בפריז, שהיה לנגר כשהגיע לארץ הקודש. בן של נגר שמקבץ סביבו עדה של מאמינים שגדלים על הסבל שלו - זה כמעט קל מדי, וגם חסר תכלית לחלוטין. אבל יש בהם, בנגרים שיבנו מיטה לישון בה, יותר מאשר שיר שקט וצנוע בתוך אלבום גדול. קל לחשוב על "דם על הים", מיצירות הרוק המפוארות והיפהפיות שנכתבו כאן, או על "קיטש", כשירים שמחזיקים את הסיפור - אבל "הביאו את הנגרים" הוא הבסיס, הוא תחילת ההחלמה, הוא תחילת הנחמה.
התמצית של אלג'יר מסתתרת כאן, בכוח להיבנות מחדש, להתחזק, לעמוד זקופים מול הסערה. הטעינה, האנרגיות, האמונה שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן. זאת פילוסופיה שלמה של הבראה, קריאה לעזרה תוך יעד ברור: ללכת ללכת. כאלה הם גם שני השירים האחים, "מתנה" ו"יום אחד". ועכשיו, אחרי שאמרנו את זה, אפשר כבר להרגיש זרמים תת-קרקעיים של יופי.
ג. המון המון אהבה
וזה עדיין לא כל הסיפור. מחלה והבראה זה סיפור יפה, אבל יש עוד מוסר השכל בסיפור המסגרת. "מנועים קדימה" נפתח במשפט מאוד ברור, "תיפתח האדמה בשביל?ך", ונגמר ב"הפציצו אלף זיקוקים, אנחנו מתחבקים, הפציצו אלף זיקוקים, אנחנו מאושרים" (ומסתיים בקריצה נוספת ופתוחה לפרשנויות ל"הביאו את הנגרים"). חייב להיות סוף טוב למסע הזה, חייבת בסוף לבוא אהבה.
נזכרתי בהכנות לטור הזה בסיפור העצוב של דורון אסף, חיילת, מעריצה של אלג'יר, שקפצה אל מותה בתל אביב לפני כמה שנים. "מהתקליט 'מנועים קדימה' יצא סילוף אחד גדול", הוא אמר אז לעיתון "הארץ". "קשה לי להירדם בלילה מרוב שהוא פורש בצורה הפוכה לזאת שהתכוונתי אליה. ברמה הפילוסופית אני אומר שכל מה שקשור לתקליט הזה כבר הופך לנזק, זה נתפס כמו משהו שמפיל אנשים ומכניס אותם לדיכאונות. באופן אישי זה משהו שאני יכול להשאיר מאחורי". זה בדיוק העניין: בלב של האלבום הזה חייבת להיות תקווה. אסור לפרש אותו בדרך אחרת. התקוות של היום הן אולי הכשלונות של מחר, ובכל זאת - להאמין לגדג' כשהוא אומר "יום אחד אני אהיה מאושר, אני באמת אוהב, יום אחד". חייבים להאמין לו ולהחזיק ידיים.
ד. אפילוג
ועוד לא אמרנו כמעט אף מילה על גבריאל בלחסן (ועוד על אלף דברים אחרים בהקשר של האלבום הזה, על הפוליטיקה שלו, על המזרחיות שלו, על הגיטרות העצבניות מכל, על ההשפעה על עשור של רוק מזרחי, על היחסים עם אלוהים, על חוש ההומור, אבל בכל זאת בלחסן). "מנועים קדימה" הוא אלבום שהונהג על ידי גדג' שהפיק מוזיקלית וכמובן כתב ושר את רוב השירים, אבל היא אלג'יר היא לא אלג'יר בלי בלחסן, ו"מנועים קדימה" אינו "מנועים קדימה" בלי האפוס של "בתוך הצינורות". היו לו אמנם שני אלבומי סולו לפני, אבל תופעות הקאלט סביב בלחסן הלכה והתעצמה מכאן, ובעיקר לתוך "בשדות". בערב לזכרו שנערך בתחילת השנה במועדון הבארבי בתל אביב, אפשר היה לראות אותם מדקלמים "מוזיקה של מחלה" ומזמזמים סולו בלתי נשכח של יוצר בלתי נשכח.
אין כמעט אלבומי קאלט מאז "מנועים קדימה". אלג'יר זיקקה אסתטיקה שלמה של רוקנרול לתוך יצירה שלמה אחת: זעם, תשוקה, אותנטיות, טוטאליות, אחרות, רוחניות, כתיבה, הלחנה וביצוע ברמה גבוהה מאוד. זאת מיתולוגיה שרק מתעצמת עם השנים. התגובות אליה אמוציונליות מאי פעם. אמרו פעם על אלג'יר שהיא מזכירה את כנסיית השכל, ואולי עדיף להתייחס אליה כאל בית הכנסת של הלב. איך שהוא, אין שום דבר חגיגי בחגיגות העשור לאלבום הזה. אבל אם כבר חגיגות, לפחות נסיים בזיקוקים.