הנוסטלגיה לטונה
אחת הבשורות המרעננות של קיץ תשע"ה, היא המיני-ההתפוצצות של סצנת ההיפ הופ הישראלית הרוחשת - קפה שחור חזק, נצ'י נצ' ואחרים יוצאים סוף סוף מהקהילה הסגורה הזאת וזוכים לאהבה גדולה מהקהל ובכלל. אם יש סמל לתופעה הזאת הוא בחור בשם איתי זבולון (לא להתבלבל עם יניר האחמ"ש), או "טונה" בשבילכם. הוא ממש לא דמות חדשה בסביבה: זבולון, לשעבר איש "השבט" - הרכב היפ הופ עם הייפ עצום סביבו מאמצע העשור הקודם ומיני-להיט בשם "נווה מדבר" שנעלם כלעומת שבא - ולשעבר הראפר בהרכב טונהמן ג'ונס, עבר לקדמת הבמה עם השם המסחרי, ויחד עם גישה נוסטלגית, שנינויות ולא פחות חשוב - קליפים מעולים - הוא מסמן את עצמו כאחד השמות החמים על המשבצת הזאת כאן. אחרי ההצלחה, כבר ברור שאי אפשר להתעלם ממנו.
לקליפים של טונה יש תפקיד חשוב במיוחד בהצלחה שלו, וזאת אולי עדות נוספת לעובדה שיש הרבה יותר מהדרך היחידה של הרדיו להצליח ולפרוץ לקהלים. שני הקליפים שהוא הוציא בשיתוף נאור סוקי, "גם זה יעבור" ו"רוק 30" החדש חרכו את הרשת עם חומר וידאו ישן וסתם פריטים ישנים. אולי דווקא הגישה המרוחקת הזאת, הפחות טינאייג'רית וקצת יותר מחושבת מאשר ראפרים אחרים, היא זאת שבבסיס ההצלחה שלו?
"טונה שר על החיים כפילוסופיה, ופונה לאוכלוסיה קצת בוגרת יותר", מאבחן עידו מימון, גם הוא אחד מאנשי הגל החדש של ההיפ הופ הישראלי, שעבד והקליט עם טונה באלבום הבכורה המבטיח שלו משנה שעברה. "אם אחרים שרים על חוויות שפונות לצעירים, טונה שר על כל החוויה שלו מגיל 30. יש לו כתיבה הומוריסטית שלכאורה לא לוקחת על עצמה ברצינות ובכל זאת יש בה עומקים שאתה לא שם לב ופתאום הם נוחתים עליך. זה סוד הקסם שלו. הוא נוגע בהמון אנשים בעמקי נשמתם, בכל הדברים שאנשים חווים בחיים שלהם. גם הוא וגם נצ'י נצ' לדוגמה משלבים ים של סגנונות שהם ממש לא רק היפ הופ, וזה מושך את האוזניים מבחוץ. זה מיזוג תרבויות שפונה לישראלים. יש שם הרבה מעבר לגוון אחד, וזה מה שיהפוך אותם לאמנים שיצליחו לצאת מהמעגל המצומצם הזה. עכשיו גם הקהל בשל להכיל אותם סוף סוף. הנה לפני שבוע, השיר של קפה שחור ונצ'י, 'יהיה בסדר', היה מקום ראשון במצעד של גלגלצ. בפעם האחרונה ששיר היפ הופ ישראלי היה שם זה היה קוואמי עם 'תסחטי אותי'. עכשיו סאבלימינל שוב מצליח ועושה פרסומות, ויש כל כך הרבה פרויקטים - יש כיסוי לכל הפריחה הזאת. ושניהם - נצ'י וטונה - הם בעיניי הקולות של הדור הזה".
כמו שזה נראה, ההצלחה של טונה, להבדיל מראפרים אחרים, קשורה באופן מכריע ברגע בזמן - וזה רגע נוסטלגי. עולם "הסטטוסים משנות ה-90", או דור שנמצא עכשיו חמש שנים פלוס-מינוס משנות ה-30 שלו, פיתח נוסטלגיה ממשית לילדות שלו שהיתה ממש לא מזמן - אבל נראית רחוקה עם כל השינויים הטכנולוגיים והתרבותיים. גם הקליפים של טונה וכמובן הליריקה שלו מכוונים בדיוק לרגע הזה - לקלטות VHS, קסטות אודיו, משחקי קופסה, טלפון חוגה, אינטרנט איטי - מושגים שלא בטוח שילדים שיתגייסו עוד שנתיים-שלוש מכירים בכלל. ויש עוד עניין: בשנים האחרונות יש הבלחות של היפ הופ ישראלי משובח - פלד, או העיר הזאת, לדוגמה - שמפציע לרגע ונעלם. אמנם יש מיני-גל, אבל האם הוא כאן כדי להישאר זה עניין שעוד טעון הוכחה. אולי המצעדים השנתיים בעוד כמה חודשים, יתנו תמונת מצב יותר מדויקת של העניינים האלה.
הילה רוח - "רופאה במערב"
אולי יותר מאשר לגלות בבת אחת הפתעה גדולה, יש משהו מענג ממש בלראות איך אמן גדול מתעצב ומבשיל לאט לאט: מהופעות אורח ראשוניות, קולות רקע, דרך שיתופי פעולה וניסיונות שונים ומשונים, אל תוך אלבום בכורה נהדר. זה לגמרי הסיפור של הילה רוח, לשעבר סולנית כלבי רוח, יוצאת רימון, ואחת הכוכבות הגדולות של האינדי הישראלי בשנים האחרונות. מי שכבר כמעט חמש שנים נחשבת להבטחה גדולה, מגיעה לשיא ב"רופאה במערב" - מחווה לאותה ד"ר קווין מסדרת הניינטיז ההיא, אשה עצמאית שנלחמת על מקומה וכבודה בעיירת שכוחת אל. ורוח היא באמת כזאת - אשה עם קול עוצמתי בסצנה גברית מאוד, שהתקליט שלה הוא לא רק אחד מאלבומי הרוק הנשי המשמעותיים ביותר שיצאו כאן בשנים האחרונות, הוא כנראה גם אלבום השוליים הטוב ביותר שיצא השנה בכלל.
סוד כוחה של רוח מצוי בקולה הנדיר ובמיומנות הנדירה שלה לעשות בו ככל העולה על רוחה. לפעמים היא זועמת ("נסיכה"), לפעמים תוקפת בסטקטו ("דובה גריזלית"), לפעמים מתיילדת ("תכפ בת 30"), לפעמים צוחקת ("תל אביב") ולפעמים שרה בקול פעמונים יפהפה: תשמעו איך היא מגלגלת על הלשון שלה מילים רגילות לחלוטין כמו "בצפון בן-יהודה" בשיר "אריה", כאילו היו מעדן מלכים. באופן אישי, זה הרגע האהוב עליי בכל "רופאה במערב" כולו. כל זה בנון-שלנט מוחלט. למרות שזה נטוע לגמרי בתל אביב הנהנתנית של שנת 2015, אפשר לשמוע כאן מגוון של השפעות מהמסורות של הרוק והאינדי הישראלי, הנשי ובכלל. ההשפעה של ערן צור (ויוצאי טאטו בכלל), ככותב וכמבצע סופר-דרמטי, נוכחת כאן מאוד כבר מהשיר הפותח, "דובה גריזלית", שבאופן הולם מאוד הוא טקסט של יונה וולך. מצד שני, הקול של רוח מזכיר באופן שלא ניתן להתכחש לו את הסגנון הווקאלי שהפך לסימן המסחרי של אפרת גוש ואביגיל רוז. קצת עזרה מיהוא ירון כיועץ אמנותי לפרויקט מרימה את כל העסק עוד כמה דרגות למעלה.
כלבי רוח, הפרויקט הקודם שלה, הראה שפע של פוטנציאל, אבל היה מעט הומוגני מדי. ב"רופאה במערב" זה סיפור כמעט הפוך - כל שיר מתנהל בקצב שונה ובאווירה שונה, והתוצאה היא מחזמר שלם של אכילת סרטים תל אביבית. ללא ספק - זה שיר הלל לעיר העברית הראשונה, בעיקר בגרסתה ההיפסטרית: עולם של רווקים מרוששים ומיואשים, אנשי כדורי הרגעה ופגישות עם פסיכולוגים, חיים בין מונית שירות אחת לקווים של דן, מהחוף של בת-ים ועד לזוהמה של רחוב אלנבי. רבים משירי האלבום מתקיימים ברצף הזה באירוניה ובאהבה. הוא אפילו מסתיים בהתנצלות כלפי העיר: "תל אביב, שמעתי חברים מדברים בגנותך ושיתפתי פעולה... אנחנו נתלבש כמו בז'ורנל ונתלונן שחם". האלבום הזה מקבל מקום של כבוד לצד יצירות אחרות כמו "עיר" של שלומי שבן ו"יומי הוא חלום" של שי נובלמן, שנכתבו גם הן מתוך שייכות גדולה לרחובות האלה.
חשוב להגיד, בין שלל הדברים, שגם הטקסטים כאן מצטיינים בייחודיות. רוח לא נכנעת לשום שבלונה של בית-פזמון-בית ולא מפחדת לתאר סצנות של קנאה וזעם וחרדה ועליבות. זה מקסים במיוחד כשזה מגיע בתוך שירים כמו "אלנבי" ו"פרדוקס קו החוף", שהוא ממתקים פופיים לכל דבר ועניין. עוד רגעי קסם הם "דגים" ו"הקו" - מהניסיונות היפים ביותר לתאר התקפי חרדה שנשמעו כאן. בעצם, יש כאן את כל החבילה - קול מעולה, קוליות אין קץ, מילים חכמות ובעיקר כריזמה נשפכת. "רופאה במערב" לוקח את הילה רוח צעד אחד קדימה, מהבטחה גדולה - לדמות שמצפים ממנה לגדולות.