נושאים חמים

"עלייתו של האביר האפל": מהי גדולתו של הבמאי כריסטופר נולאן?

תוך עשור וחצי, הפך כריסטופר נולאן מיוצר אלמוני ודלפון לאיש שהמציא את באטמן ואת הוליווד כולה מחדש. איך זה קרה?

יותר מכל, את התסריטאי, המפיק והבמאי כריסטופר נולאן יהיה הולם לתאר כמטאור. לא רק מפני שזכה להצלחה מרשימה כבר בסרטו השני, "ממנטו" (2000), אלא מפני שבעולם הקולנוע, לנסיקה שלו היה אימפקט השמור למטאוראידים החודרים לאטמוספירה של כדור הארץ. האפקט הזה נוצר כיוון שבקריירה היחסית קצרה שלו, שהתחילה ב-1998 ומתפרשת על פני שבעה סרטים עד "עלייתו של האביר האפל", הספיק נולאן להשפיע על הקולנוע בצורה דרמטית.

בכל הקשור למלאכת הסיפור הקולנועי, "ממנטו" הוא נקודת שיא בגל שזכה לשם "סרטי Mind Fuck", או בעברית נקייה – סרטי הפאזל הפסיכולוגי. כלומר, מותחנים המשבשים את הנרטיב הקולנועי ומשנים את סדר העלילה. נוסף לכך, נולאן המציא מחדש את ז'אנר הקומיקס ההוליוודי בטרילוגיית באטמן שלו שעתה מגיעה לכדי סיום. בסרט הראשון שלה, "באטמן מתחיל", הוא המציא פחות או יותר את מושג ה-Reboot ההוליוודי: כלומר, בריאה והתנעה מחדש של סדרות סרטים דרך חזרה למקורות ולשורשים של הגיבורים, משהו שיושם לאחר מכן גם עם ג'יימס בונד ב"קזינו רויאל", עם המוטנטים ב"אקס-מן: ההתחלה", עם איש העכביש ב"ספיידרמן המופלא" ועוד ועוד.

"באטמן מתחיל"- כך נולאן התחיל לבנות מחדש את איש העטלף:

על אף שניתן לזהות אצל נולאן שני סוגי עשייה, זו של המורכבות הנרטיבית וזו של הקומיקס, כל סרטיו בסופו של דבר מבוססים על אותם יסודות: נולאן עוסק למעשה תמיד בגבר הלכוד באובססיה טראגית (לרוב מעברו) ואינו יכול להרפות ממנה. הוא עושה זאת בדרך נפלאה, הקושרת בין צורה לתוכן; האופן בו סרטיו נראים ובנויים אינו ניסיון להתחכמות, אלא התכתבות עם התכנים והעלילה שלהם.

כבן לאב בריטי ואם אמריקאית, נולאן העביר את ילדותו לסירוגין בין לונדון לשיקאגו – זיג זג שהוא עורך גם בין סרטיו, שנעים בין בריטניה לארצות הברית. אף שנולאן לא למד קולנוע, הוא שימש נשיא מועדון הקולנוע באוניברסיטה הלונדונית בה למד, דבר שעזר לו בהמשך להשתמש בציוד של בית הספר בעשיית עבודת ביכוריו "מעקבים" (1998), בעודו בן 28.

בהתאם לצמצום שדרש תקציבו הדל של הסרט (6,000 דולר בלבד), נולאן לא רק כתב וביים אותו אלא גם צילם וערך. לא יהיה מפתיע לגלות כי גם הגיש את המים לשחקנים בהפסקות הצילומים. כבר בסרט זה נולאן הפגין את סלידתו מעקרונות הסיפור הקלאסי של אחידות זמן ומקום, וכתוצאה מכך הוא קופץ בסיפור בין שלוש נקודות זמן. הצופים עצמם מבינים זאת רק בסוף הסרט, בו מתגלה כי שיטו בנו.

"מעקבים": קטע מסרטו הראשון ודל התקציב של נולאן

למעשה, בצד קוונטין טרנטינו, נולאן הוא הקולנוען המשפיע ביותר בעשור הראשון של המאה הזו. אצל טרנטינו, ההשפעה ניכרת בערבוב המוחלט בין הכל והכל ובטשטוש בין גבוה ונמוך, ואצל נולאן מעל הכל באותה בנייה מחדש של יסודות הסיפור, אבל יש ביניהם הבדל עקרוני יותר. במקרה של במאי "ממזרים חסרי כבוד", נדמה שלפעמים הוא עסוק יותר בדימוי של קוונטין טרנטינו יותר מאשר בלהיות קוונטין טרנטינו. לעומת זאת, אצל נולאן השטיקים מובנים בסרט ונובעים מהתוכן שהם מציגים. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא "ממנטו".

הסרט מתחיל במה שאמור להיות נקודת הסיום של עלילתו - גיבורו רוצח דמות שלא ממש ציפתה לזה. אך מאותו רגע, הסיפור מתקדם אחורנית, וכל פעם אנחנו מגלים מה הוביל את הגיבור שלנו לאן שהוא הגיע. על פניו זה נשמע כמו גימיק זול, שמוזר כי אף אחד לא חשב עליו לפני כן. אך נולאן מצא לזה צידוק עלילתי, כמובן: מתברר כי גיבור "ממנטו" סובל מפגם שבינו הוא לא יכול לייצר זיכרונות חדשים, ולכן כל דבר שהוא עושה נעלם מזיכרונו כמה דקות לאחר מכן. כתוצאה מכך, הוא גם לא יודע איפה הוא ומה גרם לו להיות היכן שהוא, ונעזר בפתקים ובקעקועים כדי להבין היכן הוא ומה עליו לעשות.

כתוצאה מן הבנייה ההפוכה של הסדר הכרונולוגי, אנחנו גם לא יודעים מה הוביל את הגיבור לנקודה בה הוא נמצא, ולכן חווים על בשרנו את הדיסאוריינטציה שלו. וכך, אף שהדמות ניחנה בייחוד פסיכולוגי שאין שני לו, בכל זאת מתקיימת איתו הזדהות שלמה. הודות למנגנון זה, נולאן מעלה בסרט שאלות פילוסופיות על מוסר האדם ושאלות של זהות אישית. הקושיות הללו יהדהדו בסרטיו גם בהמשך.

"ממנטו"- קטע מהסרט שגילה את נולאן לעולם:

לאחר "ממנטו", ביים נולאן ב-2002 את "אינסומניה", עיבוד מחודש לסרט נורבגי שנעשה בשם זהה חמש שנים קודם לכן. זהו אולי הסרט החלש ביותר שלו, וייתכן שהסיבה לכך היא שבניגוד לשאר עבודותיו, הפעם היוצר לא היה מעורב בכתיבת התסריט.

עם זאת, ניתן להבין מדוע נולאן לקח על עצמו את הפרויקט, שכן "אינסומניה" עוסק בכל הנושאים המעניינים אותו: אובססיה שרודפת את הגיבור מן העבר, ושאלת האחריות האישית. למרות מפח הנפש הזה, נולאן ניגש ב-2005 ליצור עיבוד מחודש נוסף –"באטמן מתחיל", שהתניע מחדש את הסדרה כולה. בניגוד למקרה "אינסומניה", הפעם התוצאה היתה יצירת מופת. או יותר נכון לומר – יצירת מופת עם כוכבית, שכן גדולתו של סרט זה מובנת רק לאחר צפייה בהמשכון "האביר האפל" (2008).

"באטמן מתחיל" ו"האביר האפל" יוצרים את אחד המקרים הבודדים בתולדות הקולנוע שבו הסרט השני היה חייב את הראשון כדי להתקיים - לא מבחינה עלילתית אלא מבחינת עומק. בדרך כלל, בסדרות סרטים הוליוודיות לא צריך לצפות בפרק אחד במלואו כדי להבין את זה שבא אחריו, אבל אצל נולאן זה לא עובד ככה. אמנם, בין שני הסרטים יש קשר עלילתי רופף, בעיקר בכל הנוגע לדמויות הראשיות והיחסים ביניהן. אך כדי להבין את מניעי באטמן ב"האביר האפל" חייבים לצפות קודם כל מן ההתחלה ועד הסוף ב"באטמן מתחיל", שהוא למעשה מעין אקספוזיציה ארוכה המבנה לנו את דמותו של באטמן/ברוס וויין ומסבירה את הפסיכולוגיה והמניעים שלו.

"האביר האפל"- כך ברא נולאן רוע מוחלט:

בתמצית, מה שנולאן עשה בשני הסרטים הללו הוא להוציא את באטמן מעולם הקומיקס הפנטסטי ולחבר אותו למציאות. כך, אנו שוב עדים לאותה התאמה בין הצורה לתוכן שנולאן הפליא בה ב"ממנטו". מעטים הם גיבורי העל שהיו יכולים לזכות בגלגול מציאותי. אצל באטמן זה עובד, כי מה כבר כוח העל שלו - כסף אינסופי? כוחו האמיתי נובע מן הפסיכולוגיה המורכבת שלו, השדים מעברו, הצורך שבוער בו להשיג צדק בכל מחיר.

לכך יש להוסיף את המורכבות של הנבל ב"האביר האפל", הג'וקר כמובן, בגילומו החד-פעמי בכל המובנים של הית לדג'ר, והאופן בו באטמן מתמודד איתו. לג'וקר אין שאיפות יומרניות להשתלט על העולם, להפוך את כולם ללטאות או להגשים נדר נקמה. להפך: הוא רק רוצה להשליט כאוס, להרוס את הטוב, ולהוכיח שהתרבות בה אנו חיים ומסדירה את היחסים בין בני האדם היא מסיכה, בדומה לזו שהוא ובאטמן לובשים. מעל הכל, הוא מבקש להמחיש כי מתחת לנימוסים היומיומיים – כולם רעים כמוהו. הג'וקר מייצג את הרוע, את אי-הטוב, והוא לא יכול להיות דמות קריקטוריסטית כמו אלה שיש ב"ספיידרמן" או אפילו ב"אקס-מן".

נולאן השכיל להבין זאת, ובכך שינה את פני הז'אנר לחלוטין. הייצוג הריאליסטי בסרטים הללו הפכו אותם לחריגים, לא רק בז'אנר הקומיקס ההוליוודי אלא בכלל בעולם סרטי קיץ, מה שלא מנע מן "האביר האפל" להיות שובר קופות אדיר – דבר המעיד שהקהל לא מפחד מקצת עומק וחשיבה במנת הקומיקס שלו.

"יוקרה" - נולאן מראה שלא שכח לעשות קולנוע אישי:

אך בניגוד ליוצר בלוקבסטרים בסדר הגודל של מייקל ביי, למשל, נולאן לא התמכר לעשיית עיבודים לסדרות מצליחות. תחת זאת, בין הפרקים בסדרת "באטמן", הוא שב ליצור סרטים "אישיים" יותר, שממשיכים לשחק עם הצורה הסיפורית של אמנות הקולנוע.

בראשון שבהם, "יוקרה" (2006) נולאן הביא לשיא את היכולת שלו לבלבל את הצופים. הוא עשה זאת דרך סיפורם של שני קוסמים, הפועלים בלונדון של סוף המאה ה-19 ונאבקים על הזוהר והתהילה של עולם הקוסמות. המאבק יורד לפסים אישיים, אך לרגע לא ברור מה כואב יותר לכל אחד משני הגיבורים: לסבול בעצמו, או לראות את האחר זוכה בתהילה.

במקרה זה, הייחוד של הסרט נעוץ בדמות המספר: במקום
לקבל כנהוג נקודת מבט אובייקטיבית ומנותקת, או לכל הפחות נקודת מבט אחת, העסק מורכב הרבה יותר. "יוקרה" יוצא לדרך בנקודת מבט של "מספר יודע כל" ומשם עובר לקריאת יומן – כל זה נורמלי ומוכר, אבל מכאן העניינים מסתבכים כהוגן, והבלבול נועד לשרת הסוגיה המרכזית: הזהות, והניסיון להבין לא רק מי הוא טוב ומי הוא רע, אלא מי הוא מי. הסרט רווי בתפניות עלילתיות, ואלה לא נועדו רק לשרת את הרצון שלו להפתיע אותנו, אלא גם כדי להסביר את האובססיות של הגיבורים ולהוסיף עומק לסיפור כולו.

"התחלה"- הצצה להישג הכפול של נולאן:

בסרטו האחרון, "התחלה" (2010), נולאן מביא למיצוי את היכולת הוויזואלית שלו (ואכן, הסרט זכה בפרסי האוסקר לצילום, עיצוב סאונד, עריכת סאונד ואפקטים מיוחדים). כנהוג אצלו, גם כאן הדבר קשור במישרין לתוכן.

"התחלה", כזכור, עוסק בחבורת גנבים ייחודיים: הם גונבים רעיונות מהלא מודע של אנשים בידי חדירה לחלומות. קצת בדומה לפרדי קרוגר, רק שאצלם החולם חי ובסוף לא זוכר כלום. על פניו זהו הסרט הכי פילוסופי של נולאן, בגלל עיסוקו בנושאי חלום-מציאות וידיעה-אמונה ותהיות הקשורות בהן. אך העיסוק בכל אלה הוא שטחי, ברמה שכל סטודנט שנה א' לפילוסופיה מכיר בעל פה.

ההישג של נולאן הוא אחר וכפול: ראשית, הוא משתמש בסוגיות הללו כדי לפתח את דמות הגיבור, שמתמודדת עם טרגדיה מעברו. הסרט לא מנסה לפתור בעיות פילוסופיות עתיקות יומין בסדר הגודל "האם כל חיינו הם חלום?" אלא משתמש בשאלות הללו כדי להוביל את הדמות הזו להבנה ולהתמודדות עם השדים הרודפים אותו. שנית, היחס בין המציאות לחלום (על שלל רבדיו) מקבל ביטוי שמכה בחושים שונים, גם הראייה וגם השמיעה: בעוד שבעולם המציאותי דברים קורים במהירות רגילה, בעולם החלומות הכל קורה יותר מהר, בגלל שפעילות המוח מואצת. וכך, חלום שנמשך על פני דקת שינה, נמשך על פני שתי דקות "זמן מסך".

כדי להמחיש זאת לצופים, ההתרחשויות בעולם הרגיל, שבו הכול איטי יותר, מוצגות לנו בהילוך איטי. בתחילה זה נראה כמו אמצעי ויזואלי ריק, אך כשמבינים את הנימוק מאחוריו, כל שנותר הוא להתפעם. מה שמפעים עוד יותר מכך, היא מלאכת עיצוב הסאונד - גם הוא מואט בהתאם לזמן בו אנו חווים אותו, ובעולם החלום, בו הכל איטי יותר, גם המוזיקה איטית יותר.

"התחלה"- הדגמה למורכבות הסאונד של הסרט:

כעת, מעניין יהיה לראות כיצד מסיים נולאן את עלילות האביר האפל, ומי שמכיר את הקומיקס המקורי יודע כי הסוף הטראגי שהיה מנת חלקו של האביר האפל בפרק השני בסדרה, הוא כלום לעומת הנזק שיריבו בפרק זה, ביין, עלול לגרום לו הפעם. לא ברור אם נולאן יילך עד הסוף עם המהפך שהוא חולל בסרטי קומיקס או שבסופו של דבר ינפק לבאטמן סוף שגרתי יחסית להוליווד, אבל כבר עתה הוא מסתכל הלאה ועובד על המשך הנחלת המורשת שלו.

ההצלחה הקופתית של "האביר האפל" הפכה את נולאן ליקיר אולפני וורנר. כתוצאה מכך, אלה נתנו לו את המושכות להפיק את "סופרמן: איש הפלדה", הפרק שאמור להתניע מחדש את סדרת סופרמן. הפעם, הקולנוען הבריטי לא יביים, אלא רק ישמש מפיק ויפקח על זאק סניידר ("300" ,"השומרים"). מעניין לראות איזו השפעה (אם בכלל) תהיה לנולאן על סניידר, ואם סרטי באטמן היו הבלחה רגעית בז'אנר או שמא יסמנו שינוי תמידי בו.

"עלייתו של האביר האפל": מיהו ביין, האויב העיקרי של באטמן בסרט?
"עלייתו של האביר האפל": למה אנחנו כל כך מתרגשים מהסרט?
"עלייתו של האביר האפל": כריסטיאן בייל מספר על סיום הטרילוגיה
"עלייתו של האביר האפל": אן התאווי מספרת איך זה להיות קאטוומן
"עלייתו של האביר האפל": איפה ומתי רואים?
"עלייתו של האביר האפל": מתרגשים לקראת הסרט? ספרו לנו בפייסבוק