אתם והוא, תשנו את העולם: "סלמה" חשוב אך לא מושלם

מבין שמונת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, "סלמה" הוא האחרון שמגיע אלינו, שבוע לפני הטקס, ובוודאי גם זה שיוקרן באופן הכי מצומצם וייעלם הכי מהר; מבין הצופים שיגיעו, חלקם בוודאי יצאו באמצע אחרי שיגלו במהירות שלמעשה לא מדובר בסרט ביוגרפי על חייה של השחקנית סלמה הייק.

זאת בעיה עם סרטים שהם שיעורי היסטוריה. אנשים נוטים לראות אותם לא כי הם טובים, אלא כי הם "חשובים" – ואם זאת היסטוריה של מישהו אחר, היא לא נראית כל כך חשובה. אלא אם כן היא כוללת קרבות, שאגות ויריות פוטוגניות. אבל "סלמה", מה לעשות, עוסק במאבק בלתי-אלים: צעדות המחאה שהנהיג מרטין לותר קינג, מהעיר סלמה שבאלבמה לבירת המדינה מונטגומרי, בשנת 1965, במחאה על מדיניות מוסדות המדינה שלא איפשרו לשחורים לממש את זכותם להצביע. בארצות הברית, לא רק שזה נושא שלא מפסיק להיות לוהט – הסרט הגיע בתזמון מדהים: משפטים שנאמרים כבר בסצנות הראשונות שלו, על כך שלבנים יכולים לרצוח שחורים ולא לשאת בשום תוצאות, נשמעים כאילו נלקחו ישר מכותרות העיתונים האמריקאיים בעקבות הפרשיות האחורנות של ירי של אזרחים בלתי חמושים על ידי שוטרים. אבל בארץ יש לנו בעיות אחרות, אז אם כבר הזדגגתם או דפדפתם למקום אחר (שמעתי שיש משהו חדש על "חמישים גוונים של אפור") – זה מובן.

ובכל זאת: בתחום סרטי שיעורי ההיסטוריה, "סלמה" הוא נדיר באיכותו. הבמאית אווה דוברניי עושה כבוד למרטין לותר קינג, אבל בחרה בחוכמה להימנע מסרט ביוגרפי שמתיימר לספר את כל סיפור חייו מההתחלה ועד הסוף, והתמקדה בפרק ספציפי אחד שמגלם בתוכו את הסיפור כולו. הסרט מראה את קינג, בגילומו של דייוויד אוילואו המצוין, כשהוא כבר מנהיג של תנועה גדולה, ומתכנן עם שותפיו את הצעד הבא.

אם סרט שסצנת השיא שלו היא הפגנה נשמע משעמם – דוברניי עושה הכל כדי שהוא לא יהיה. במקום להיצמד לתבנית של הביוגרפיה הדרמטית, דוברניי לוקחת כלים מארגזים של ז'אנרים אחרים. הסרט כולו בנוי כמו מותחן, כשבלי להתרחק מהסיפור האמיתי, סכום ההימור הולך ועולה עם הזמן; האופן שבו היא מצלמת את ההתנגשויות האלימות בין המפגינים לבין שוטרים מעורר את הרושם שהיא היתה יכולה להיות גם במאית אקשן לא רעה בכלל; ובסצנות מסוימות היא אפילו שואלת טכניקת מסרטי אימה כדי לזעזע את הקהל כמו שצריך. "סלמה" מוגש בחסות אופרה ווינפרי, שהפיקה אותו (לצד בראד פיט), וגם מופיעה בו בתפקיד קטן, אבל מה שנראה כמו הופעה של סלבריטי לצורכי טריוויה מתגלה במפתיע כהופעה מצוינת.

בחירה טובה נוספת של דוברניי היא לא להפוך את קינג – אחת הדמויות המקודשות בהיסטוריה האמריקאית – ‏לאליל. מרטין לותר קינג שבסרט הוא אולי צדיק, אבל לא תמים. האופן שבו הוא בונה את המחאה ‏מחושב ומתוכנן היטב, הוא יודע לבחור את שדה הקרב, להשתמש בתקשורת, ולפעמים אפילו לתמרן את תומכיו – בידיעה ברורה שיהיו נפגעים - כדי להשיג את מטרותיו. "סלמה" יכול להיות מוצג כסרט המשך של "לינקולן" של ספילברג: שני הסרטים מתארים מאבקים בנקודות זמן שונות על זכויות השחורים ‏בארצות הברית; שניהם מתמקדים בדמות של מנהיג כריזמטי אחד של המאבק; ושניהם גם מראים איך, ‏כדי להשיג את המטרה, אותו מנהיג – איש גדול וצודק ודגול בלי ספק - צריך לפעמים גם ללכלך את הידיים בזוהמה של הפוליטיקה.

וכמו ב"לינקולן", הסרט מקדיש זמן גם לחייו האישיים של האגדה האמריקאית, בעיקר ליחסים עם אשתו, והחלק הזה הוא החלש יחסית בסרט – הוא נראה כאילו הוא שם רק כי יש מנה מינימלית של דרמות ביתיות שמחויבת בכל ביוגרפיה, כנראה.

"סלמה" לא יהיה בראש סדר העדיפויות של הצופה הישראלי, אבל הוא צפיה חובה עבור כל מי שחולם לשנות את העולם.

מה אתם חשבתם על "סלמה"? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק