וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קשוב מאוד 87: כשקובי אוז עושה אריק איינשטיין

31.3.2015 / 0:00

אלבומי המחווה לרבי מלובביץ' ולרב פרומן מותירים בחוץ את הקול הנשי ומתקזזים זה עם זה ואלבום המחווה של קובי אוז לאריק איינשטיין עושה עוול ליצירותיו של האחרון. בלוג המוזיקה הישראלית של נדב מנוחין

"כנפי רוח" - משירי הרב פרומן; "צמאה" - מניגוני הרבי מלובביץ'

כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ואלבומי חג. על שום מה אלבומי חג? על שום עשרות האלבומים שיוצאים לקראת הפסח ולכולם תקווה אחת - לתפוס את גל השי-לחג (זה קורה בעצם פעמיים בשנה, עכשיו ובראש השנה. בין היתר בגלל שצוק איתן גמר לכולם את התוכניות בספטמבר האחרון, אנחנו מוצפים עכשיו). זאת בעצם התאבדות: שלום חנוך, אייל גולן, חוה אלברשטיין, עופר לוי, גלי עטרי, אלון אולארצ'יק ועוד המונים מתחרים על תשומת הלב שלכם, למי תתנו אותה?

זאת ועוד: יש מדור מיוחד בגיהנום הזה ששמור לאלבומי מחווה. בישראל זאת כבר מכת מדינה - רשימה חלקית של השנים האחרונות: אהובה עוזרי, חנוך לוין, אבות ישורון, מאיר אריאל, אליוט סמית, עוזי חיטמן, חווה אלברשטיין, אריק לביא, סשה ארגוב (פעמיים), טום ווייטס ועוד. זה לא בהכרח רע, חלקם היו מעולים, בכל אחד מהם יש יציאות, ובכל זאת: ההצפה עצומה, ורוב האלבומים לא משאירים חותם.

חג הפסח הזה זימן לנו שלושה אלבומים כאלה, מתוכם שניים דומים במיוחד (ולשלישי נגיע בהמשך). בראשון משתתפים ברי סחרוף, ארז לב ארי, אביתר בנאי ושאר החשודים המיידיים, והם עושים גרסאות משלהם לניגונים מוכרים של הרבי מלובביץ'. בשני משתתפים ברי סחרוף, ארז לב ארי, אהוד בנאי והחשודים המידיים הנוספים בלחנים משלהם לשירי הרב מנחם פרומן, שלא בדיוק מוכר כמשורר. שניהם מסתיימים בהקלטות של המנוח שבמרכז הסיפור. זה לא מפתיע שמפיקי האוספים האלה פנו לאמנים דומים, מה גם ששיתופי פעולה הם פרקטיקה נפוצה ומוכרת בז'אנר המוזיקה היהודית, או "הנאו-פיוטים", שזוכה אולי לתנופה מחודשת השנה.

"קשוב מאוד" מנצל את ההזדמנות להתחפש ל"ארון השירים היהודי", ועכשיו בכל מקרה, למי שמתבלבל, מורה נבוכים קצר למאזין המחפש תשובות ולא מוצא:

"צמאה" הוא אלבום יותר הארדקור מבחינת החומר הבסיסי שהוא עובד איתו. ניגונים של הרבי זה יפה, אבל גם מוכר לקהל מאוד מסוים - רחב אמנם, אבל עדיין מאוד מסוים. דווקא לכן, גרסאות הכיסוי כאן מרשות לעצמן ללכת רחוק באופן יחסי. רוב הגרסאות הן קצביות ואפילו רוקיות, וחלקן ממש מוצלחות - אריאל זילבר עם עיבוד אנרגטי ל"הוא אלוקינו", מוכיח שוב שיש לו את זה לגמרי, שי צברי כרגיל הוא המבצע הטוב בארץ, ארז לב ארי וישי ריבו סולידיים, ו"צמאה לך נפשי" המפורסם, שעל שמו נקרא האלבום, זוכה כאן לשתי גרסאות - ברי סחרוף חוזר לגרסה נוספת לזו שעשה באלבומו האחרון, ואביתר בנאי מתפלל בדבקות, וזה מרגש ואין הרבה מה לעשות בנוגע לזה.

הבעיה העיקרית שלי עם האלבום הזה היא במהות - למרות הכוונה הטובה, האלבום לא חוצה קהלים. גם הטוויסטים לניגונים המוכרים עדיין נטועים עמוק בציבור שאליו האלבום הזה פונה. כמובן, ומן הסתם, אין כאן שירת נשים מסיבות שאפשר לנחש. הסיבות האלה ישאירו את "צמאה" לקהל השבוי, שלהערכתי ישמח לשתות.

"כנפי רוח" הוא סיפור קצת אחר: ראשית כל, השירים כאן הם מקוריים, ושנית - הדמות של הרב מנחם פרומן שונה בתכלית מזו של הרבי מלובביץ'. פרומן, שהלך לעולמו לפני כשנה, לא שייך למעשה לשום מקום, אף אחד לא יכול היה לאכול אותו. יוצא דופן בכל מיני דרכים, לפרומן היה חיבור מיוחד למוזיקאים, ורבים נהגו להופיע בשיעורים שלו. כך למשל, מספרים שהיה זועק בדמעות את שורת הפזמון של "אתה לי ארץ" - "תן לי זמן" - משידע שימיו ספורים. החיבור של פרומן עם המוזיקה ועם עמדות לא שגרתיות בחברה הישראלית הופך את "כנפי רוח" לכל מה ש"צמאה
לא - כלומר, נגיש גם למתעניינים שמחוץ למעגל האמוני.

גם רשימת המשתתפים כאן היא "חילונית יותר" - אריאל הורוביץ, מיכה שטרית, שלמה גרוניך ואחרים. השירים של פרומן מהווים שיקוף של רעיונותיו - "האחר הוא הגיהנום שלי... הוא גם המקלט היחיד מן הגיהנום שלי" ("האחר" בביצוע חגי הלברטל, חתנו של פרומן, באחד השירים המשמעותיים באלבום), והשירים רצופים במושגים משפתו - האין האינסופי, האמא-האדמה, והתודה על הייסורים.

עוד באותו נושא

מיוחד: האזינו לשירים מתוך פרויקט "כנפי רוח"

לכתבה המלאה

בניגוד לאלבום הקודם, כאן הטקסט הוא העיקר, ואילו הביצועים והלחנים - רק אמצעי. האמנים רגישים הרבה יותר לכבודו של הרב, והתוצאה היא רוב של ביצועים סולידיים שנעלמים מיד בשיר הבא. גם כאן סחרוף הוא עוגן ("אדם"), וראוי לציין גם את הלחן היפה של אריאל הורוביץ ("דין וחשבון על השיגעון"), מרדכי יצהר (עוד שם מעט אלמוני בציבור הרחב) עם "יראת שמים", וקובי אוז מפתיע בעיבוד תזזיתי לשיר שכולו שורה אחת "חביבי חיבבני בייסורים חביבים - תודה".

הפוטנציאל כאן להגיע לקהל רחב הוא כאמור גבוה יותר, אבל בגלל דמותו של פרומן, ולא ממש בגלל השירים - וזה פספוס גדול. העוצמות של הרגש שטמונות בשירים של פרומן היו יכולות להמריא אם היו להן "כנפי רוח" שדומות להן יותר, פחות מינוריות ויותר עוצמתיות. גם כאן, אגב, אין אף זמרת, למרות שבתחילת העבודה על האוסף היו כמה זמרות שנלקחו בחשבון (אפרת רזאל, למשל). דווקא לכן - חבל.

בממוצע ובשמיעה ברצף, "כנפי רוח" ו"צמאה" מתקזזים. בדיוק כמו במקרה של "שרות חוה אלברשטיין" או אלבום המחווה הישראלי לאליוט סמית, "צמאה" ו"כנפי רוח" הם בעצם תמונת מחזור. הבנאים, סחרוף ולב ארי, שולי רנד, זילבר, מיכה שטרית, קובי אוז, שלמה גרוניך, יוסי סוויד, אברהם פריד, ישי ריבו, אהרון רזאל, שי צברי והאחרים - כל אלה מותגים שמזוהים עם הפיוט, התפילה ובעיקר עם הציבור שצורך אותם. אם תרצו, נמצאת כאן כל הקשת: מפריד - איש המוזיקה החסידית - ועד אביר המזרחיות החדשה שי צברי, כשבאמצע כל הרוקרים שמבקשים את אלוהים.

"חלום עקבותיך" - קובי אוז

אלבום המחווה השלישי הוא "חלום עקבותיך" של קובי אוז. למרות שזה לא כתוב על העטיפה, זה בעצם אלבום שכולו גרסאות כיסוי לאריק איינשטיין, והוקלט בהופעה לפני כשנה. אם היה היכל תהילה למוזיקה הישראלית, אוז היה שם מזמן. הוא לא צריך לעשות מחוות, ואם כבר ראוי שייצרו מחווה ליצירתו שלו. לכן, לא ממש ברור למה הוא היה צריך לעשות את "חלום עקבותיך" - אלבום תמוה ובעייתי מאוד.

להאזנה לאלבום "חלום עקבותיך" של קובי אוז:

לזכותו של אוז ייאמר שהוא לקח 11 שירים שרובם לאו דווקא מחלון הראווה של איינשטיין, כדי לנסות ולתת להם גרסה אישית. על הנייר זה יכול לעבוד - לאוז יש בארסנל הרבה חן, מעט חוצפה והמון הומור - דברים שאיינשטיין היה מעריך. יש רגעים שהמפגש הזה אפילו קצת מדליק - למשל שיר הנושא הנשכח, טקסט של אברהם חלפי, שאוז משנה את הקצב שלו לחלוטין, או "תמיד זה הים" שפתאום נשמע כמו עוד פורטרט של תל אביב מאותו אחד שסיפר יותר טוב מכל אחד אחר על התחנה הישנה. אבל שני השירים האלה, שהם במקרה הסוגרים של האלבום, רק מעידים על השאר. אוז מנסה "למזרח" את איינשטיין, אבל הולך לאיבוד בגרסאות אלקטרוניות מקושקשות ובשינויי קצב לא מנומקים. ומה זה "חלום עקבותיך" מול רצח של "ערב מול הגלעד" וטבח של "סוס עץ" ו-"בוקר טוב אמיר", ועוד גרסאות אנמיות נוספות?

בשורה התחתונה: גם אם "חיבור של מזרח ומערב", כפי שאומרת הקלישאה, הוא אידיאל חיובי - הרי שהוא לא מצדיק הכל. לגרסאות "מזרחיות" או "מערביות" אין משמעות כצורה - אלא רק אם הן נושאות איתן תוכן. גם אם יש טעם - ובוודאי שיש - לנסח מחדש את הקלאסיקות של אריק איינשטיין, הגרסה של אוז לא משכנעת שהיא באמת אומרת משהו חדש ומעניין.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    6
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully