קשוב מאוד 89: איזה מין חותם משאיר עילי בוטנר?

באופן יחסי, יש מעט אמנים בעשרים השנה האחרונות שכבר הוציאו אוספים. יש לכך כמה סיבות, כמו הפחתה בקצב היצירה, ירידה ברווחיות של אלבומים, העובדה שעוד אין ממש נוסטלגיה - ואם יש היא זמינה ביוטיוב - ובכלל יש מעט אמנים שזוכים להצלחה לאורך יותר מאלבום-שניים. לאביתר בנאי למשל אין אלבום אוסף, וכך גם לשלומי שבן, עברי לידר, דודו טסה, מירי מסיקה, קרן פלס, הראל סקעת ורבים אחרים, למרות שלכולם יש קריירה מצליחה ומתמשכת פחות או יותר. לשם השוואה, נסו לחשוב על כל מוזיקאי גדול מהניינטיז - כמעט לכולם יש אוספים. לצורך הדיון נפריד לרגע את המוזיקה המזרחית, שבה אוספים וריליסים מיוחדים היו ונותרו פופולריים מאז ומתמיד. החריגים הם דודו אהרון וקובי פרץ, שכן הם כמעט היחידים מבין האמנים הבולטים בז'אנר שלא הוציאו עדיין אלבום אוסף (אבל כן אלבומי הופעה ובהם מירב הלהיטים).

זה מעלה שוב את כל אותן מחשבות קבועות על ירידת ערכם של האלבום וחברות התקליטים, וגעגועים לשנות התשעים הגדולות וכו'. אבל זה גם מצביע על מי שכן מסוגל לקבץ מבחר להיטים לכדי אלבום שלם - כמו עידן רייכל והפרויקט שלו, שיכלו להרכיב אפילו אוסף משולש מביצועים מיוחדים ומבי-סיידז אחרי שנים של שליטה ללא עוררין במיינסטרים הישראלי. עכשיו מצטרף אליו גם עילי בוטנר עם אוסף כפול (אוסף להיטים + אלבום הופעה חיה עם ילדי החוץ). גם הוא מין איש-של-מאחורי-הקלעים שמעדיף לתת לזמרים לבצע שירים במשקל נוצה בזמן שהוא אחראי על הכתיבה, ההלחנה והעיבודים. גם הוא אחד שנכנס לפינה שאף אחד אחר לא ממלא במיינסטרים המקומי, במקרה שלו פופ גיטרות לנוער שכבר לא מכיר רוק ישראלי. הספירה שלו כוללת שירים משלושה אלבומים עד כה - הפרויקט "שווים" עם רן דנקר, "עילי בוטנר" (עם קובי אפללו, ריטה והרבה חברים), "ילדי החוץ" עם אדר גולד ואוהד שרגאי, וקצת שירים שכתב לאחרים, למשל את "היא יודעת" ו"אם תבוא" לאלבום הבכורה של נינט.

אולי הרבה לא יודעים, אך כבר יותר מעשור שהאיש מנפק להיטים. להיטים גדולים מאוד. לפני שנה בערך הגעתי לערב מוזיקה בתיכון אחד, בו שלושה ביצועי קאברים היו שייכים לילדי החוץ, והמוני תיכוניסטים שרו שם יחד בטירוף את "תם ולא נשלם" באופן בלתי ייאמן. "מכתב לאחי" - שיר מצוין לכל הדעות - כבר מזמן הפך להמנון פרסומות, טקסי טירונות והשבעות, ואת "שווים" שרים בעצרות ימי זיכרון, השד יודע למה. בוטנר מקודם כאמן גדול ומצליח בצדק: יודע את הדרך ללב של הקהל שלו, בזה אין ספק. מגיע לו כל הקרדיט על כמות הלהיטים הבלתי רגילה הזו.

אז אם אוסף מעיד על הותרת חותם, אפשר להגיד שיש על מה לדבר. אי אפשר להתכחש לאהבה המטורפת שהשירים האלה מקבלים. הבשורות הרעות הן שאמנם לא תמיד אבל רוב הזמן - וזה נוגע במיוחד לילדי החוץ - מדובר בקיטש טהור. לבוטנר כנראה יש חוש ללהיטים ופזמונים, אבל שום ביקורת עצמית. ככל שהשירים שלו מוקפדים, כך נוצרת התחושה של פס ייצור של צלילים מכוונים, דרמטיות מעושה ומתוכנתת, מילים במשקל לפי קלישאות ועיבודים גנריים. יש שירים של ילדי החוץ שמביכים בכמה שהם לא אומרים כלום. קחו את "נעים עכשיו": "בכל בדידות שמתגברת יש אהבה שלא נגמרת / שברון הלב שיש לשאת / וכמה יש לי עוד לתת / את המילים שלא כתבתי / לאהבה שלא הייתה לי / הנפילות אל מול כולם / וניצחון אחד קטן". "אהבה", "בדידות", "שברון לב", "ניצחון", "מילים" - כמו כותרת שנתפרת באתר לפי מילות קוד שמושכות צופים ככל האפשר, כך גם הקלישאות. זה כמעט טכני. גם זמרות מעולות כמו אדר גולד ונינט טייב לא מסוגלות לשכנע עם מילים כאלה.

אלבום ההופעה החיה כולל רבים מהשירים שיש באוסף, ובוטנר וילדי החוץ מבצעים את הלהיטים שלו מכל השנים (וגם כמה חדשים). אמנם אין פה שום ביצוע יוצא דופן, אבל האלבום הזה חושף כמה דברים מעניינים על השירים ששובצו בו. למשל, הקטעים מ"יחפה" מסתמנים כסוחפים מאד בלייב גם עשור אחרי צאתם, ומרמזים על חיבה מוסתרת היטב לרוק קצת כבד יותר ממה שבוטנר עושה במציאות. "מכתב לאחי" מופיע באלבום בביצוע סולו חמוד של בוטנר, שעושה חשק לגלות מה יש לו להגיד כשאין זמרים מקצועיים לפניו, וגם "למרגלותייך" מאלבום האורחים שמגיע מיד לאחר מכן מתגלה מחדש כשיר ממש יפה. יתר הביצועים החיים לא שונים ברובם באופן מהותי מגרסאות האולפן, אבל יש דבר אחד שבכל זאת מעשיר את ההאזנה לגרסאות החיות - האהבה המטורפת של הקהל ששר בקולי קולות, בשירה בציבור נאמנה מאוד. זהו כוח של הצלחה שאי אפשר למצוא בהקלטת אולפן.

ב-2011 התגלגל לידיים שלי "שירון המהפכה" מהאוהלים ברוטשילד, ורפרפתי על הדפים. באחד מהם נעצרתי מול שיר בשם "אלנבי 40" מאת לורן מילק, שנפתח במילים "אני הולכת מתוך שינה, אני קמה מתוך שינה, אני ישנה מתוך שינה" ותפס אותי מיד. כמה שנים אחר כך יוני ליבנה המצוין עם הפופ הקריר שלו הלחין את השיר הזה, שהפך לאחד הכוכבים באלבום הבכורה שלו "אל מכרות הסוכר". מילק היא חומר מצוין למוזיקאים, בייחוד למי שעייף משירי משוררים ממוסגרים מדי. השירה שלה בוטה אבל גם רגישה ופצועה, אירוטית, מחאתית, מלאת דימויים מאגדות ומתרבות פופולרית. יש לה אפילו שיר שנקרא "מוניקה שייגעצ", ואחד אחר שהוקדש לענבל פרלמוטר.

מהצד ההפוך לחלוטין מגיעה רונית שחר הרכה, פעם הבטחה עצומה והיום זמרת שכוחה. אחרי שהקלאסיקה שלה "אהוב יקר" שרפה את הרדיו בכל אסון מזדמן מאז סוף שנות התשעים, יחד עם שאר השירים מאלבום הבכורה המצוין שלה, אלבומיה הבאים כבר לא זכו לתשומת לב דומה. "אהובתי נהר" הוא כבר אלבומה החמישי, ויכול להיות שהוא הטוב מביניהם. את כל השירים בו כתבה מילק.

השידוך בין השתיים לא מובן מאליו. אפשר לדמיין את מילותיה של מילק מולחנות באופן הרבה יותר אנרגטי וסוער מאשר האופן שבו שחר טיפלה בהן, אבל למעשה העדינות שלה היא זו שמגלה אותן במלוא עוצמתן. דווקא בקול בטוח ושקט, דווקא בליווי גיטרי תמידי בלחני פולק ורוק רך, שחר חושפת בדיוק את מה שמצביעה עליו מילק בשירים שלה - מאחורי הפרצופים מסתתרות טרגדיות קטנות, שמתוכן צוללים שוב לאוקיינוס של רגשות או עפים לשמיים. מילים משנות חיים נאמרות בשקט. כך זה בשורות כמו "ח?פ??ש??ת??י או?ת?ך? ב??ין ת??ח?נו?ת ר?כ??ב?ת ש??קו?פו?ת / מ?פ?ז??ר?ת מ?ב??כ?י ז?ז?ת??י / ר?ג?ל?י ע?טו?פו?ת ג??ר?ב??י?ו?נ?ים כ??ח?ל??ים / ל?ה?ס?ת??יר כ??מ??ה י?ד?י?ם נ?ג?עו? ש??ם / ו?ר?א?ית?י או?ת?ך?"; או "ב?ו?א ב??ש??ב?ע?ת צ?ב?ע?י ה?ק??ש??ת / ש??ם רו?ח? נ?א?נ?ח?ת לו?ח?ש??ת / ב?ו?א כ??מו? יו?נ?ה א?ח?ר?י ה?ג??ש??ם / ב?ו?א ת??ו??כ?ח ש??א?נ?י מ?א?ה?ב?ת". מעניין לראות שיש כאן שני שירים שמציינים את השם יונתן, מה שמזכיר התכתבויות של משוררות אחרות כמו רחל ויונה וולך עם השם הזה.

זה פרויקט הומוגני מאוד. מ"אהובתי נהר" שובר הלב הנושא את שם האלבום ועד "תבוא כמו המים" הסוגר, שחר מסתובבת פחות או יותר באותם אזורים, כאשר המילים של מילק הן שמובילות אותה. בין כל השלום חנוך והחווה אלברשטיין וכל היתר, ברור שהאלבום הזה איבד מתשומת הלב שמגיעה לו, והיא מגיעה לו. אם תכניסו את מילק ללב תקבלו אלופת עולם, ואת שחר אתם כבר מכירים כמו ידידים ותיקים. ואם לא בשבילכם, אז תנו זה לאהוב יקר.