רגע אחרי אחד הפרקים היתר מאכזבים של "מד מן", כזה שחידד את התהייה איך התרחקנו כל כך מהרענון וההבטחה שהביאה איתה מצגת הרשי בסוף העונה הקודמת, אנחנו מקבלים פתאום פרק מקסים במיוחד המהווה מעין המשך ישיר להם. דון עצר בשעתו לרגע והביט לאחור, ואילו עכשיו הוא עוצר ומביט לעתיד. אגב כך מול מכונת הממתקים הוא מוותר על טבליית השוקולד שהיוותה את "הדבר היחיד המתוק בחייו", הנחמה שלו מאז ומתמיד, ולוקח ממתק אחר.
התחזית: נאה
"רק תקוות וחלומות סבירים", מנחה רוג'ר את דון בנוגע לתחזית, "זה לא חייב להיות מדע בדיוני". זהו רפרנס ישיר לפרק "ואלס חג המולד" מהעונה החמישית. הארי קריין אמר אז לליין פרייס על המסמכים שבידו, "אלה תחזיות. הן נגזרות מהמציאות אבל הן תקוות וחלומות", ממש הניסוח של רוג'ר; ומאוחר יותר באותו פרק מימן הארי את טיסתו פול קינזי ללוס אנג'לס כדי שינסה להפוך שם לתסריטאי מדע בדיוני. היה משהו אופטימי בשליחתו של קינזי אל לוס אנג'לס. הגם שלא ראינו אותו מאז, זה היה סוף הסיפור שלו ב"מד מן" (כפי הנראה), והוא היה יפה ונוגע ללב. פול חיבק את הארי ואמר לו שהרבה אנשים הבטיחו שיעשו עבורו משהו, אבל הוא הראשון שבאמת עשה זאת.
התחושה עתירת ההבטחה של הסצנה הזו, התקוות והחלומות הללו, נוכחים כאן ביתר שאת. מעט לפני סופה של הסדרה היא עוצרת כמו דון ותוהה מה הלאה - הרי ההתחבטויות שלו בנוגע לעתיד הן בעצם ההתלבטויות של מתיו וויינר באשר לסופן של דמויות הסדרה. לכן סיכוי לא רע שהיא מרמזת לנו במינוריות כי התחזיות והשאיפות של גיבורי הסדרה אכן עתידים להתממש ביום מן הימים, בין אם בארבעת הפרקים שנותרו ובין אם אחריהם.
דון שואל כמעט כל אחד שנקרה בדרכו על חלומותיו לעתיד, כולל את החברות של בתו, עד כדי כך שזה נראה אוטומטי. טד מספר שהוא רוצה להשיג חברת תרופות, פגי רוצה להיות מנהלת הקריאייטיב הראשונה ב'סטרלינג קופר', להשיג לקוח ענק, שיהיה לה רעיון גדול, לטבוע מטבע לשון, תהילה - דברים ש-99 אחוז מהם דון עשה. הגיוני שפגי תשיג את כל זה, ברור שהיא תשיג. ואצל ג'ואן האופק מתוק גם כן. הסיפור עם ריצ'רד נראה כמו הדבר שחיכתה לו, "זה מה שאת רוצה, להיות כמעט בת 40 בדירת שני חדרים עם אמא וילד קטן?" שאל אותה בוב בנסון כשנה לפני כן. "אני יודע שאני פגום אבל אני מציע לך משהו שאף אחד לעולם לא יציע". ג'ואן ענתה לו: "אתה לא, כי אני רוצה אהבה". הנה נכנסת כזו לחייה, וגם אם נדרש לריצ'רד הזה מעט זמן להתעשת, הוא לבסוף עושה זאת. אנושי, פגום, מרים את קולו, אבל מודה בטעות ובסך הכל נראה כאדם טוב.
במקרה של סאלי, הגם שקרוב לוודאי נראה ממנה עוד לפני תום הסדרה, דון עצמו מסכם את אופיה ואת אישיותה באופן שיקרין על העתיד שלה: "את כמו אמא שלך וכמוני, עוד תגלי את זה. את נערה יפהפיה, זה תלוי בך אם את רוצה משהו מעבר לכך". מזכיר מאוד את מה שסבה האהוב ג'ין אמר לה פעם, מעט לפני שמת: "את יכולה לעשות עם עצמך משהו. שאמא שלך לא תגיד לך משהו אחר". ואם זה תלוי בסאלי, כמובן שהיא תהיה משהו מעבר לכך ותעשה עם עצמה משהו.
"הלוואי שהייתי גדול יותר"
(גלן בישופ בן ה-8 לבטי העצובה, 1960)
שובו של גלן היה סגירת מעגל נהדרת עם העונה הראשונה ועם מערכת היחסים המטרידה שהיתה בין בטי לבינו - אז ילד משונה בן 9 הדואג לאחותו הקטנה בזמן שאמו מחלקת עלונים פוליטיים ואביו מתחזק משפחה חדשה עם רעייתו השנייה והמרשעת. כאשר בטי שמרה עליו ערב אחד הוא נכנס לחדר השירותים בזמן שהיתה שם וסירב לסגור את הדלת חרף דרישתה, ומאוחר יותר באותו ערב ביקש ואף קיבל ממנה קצוות שיער. הילד היה מאוהב בה, אפשר להבין למה, ואילו בטי האומללה ראתה בו בן ברית, אולי אפילו נשמה ילדותית תאומה.
עכשיו, כשהילד הצעיר והשמנמן הפך לעלם נאה, הוא חוזר - גדול יותר כפי שייחל פעם - בניסיון לכבוש את לבה של אהובתו הנושנה, שאפילו כשהיא דוחה אותו היא לא באמת דוחה אותו ("אני נשואה"). המפגש המחודש ביניהם מצית חיבור ואינטימיות כמו לפני עשור, ואת קצוות השיער מחליפה ידו על לחיה, שוב באישורה.
גלן מהדהד לדון הצעיר עם ההחלטה שלו להתגייס. הדרך של השניים לא היתה זהה, אבל שניהם גדלו בדחייה וקושי ושניהם פותרים את הבעיה בהתייצבות למלחמה. וכמובן, שניהם הסתחררו מבטי ואת שניהם ניסתה לאחרונה להרשים עם העובדה שהיא מתכוונת להתחיל ללמוד לתואר שני. אולם למרות תמונת המראה לדון, מי יודע מה יקרה עם גלן בווייטנאם, לא באמת קיבלנו תחזית לכך. האם כמוהו יהפוך לעריק?
משהו שאפילו לא חשבתם עליו
"יש לי הרגשה טובה"
(דון למתווכת שלו)
דון ואנחנו מקבלים המון תחזיות באשר לעתיד, אבל הוא עצמו - האיש שבפרק הראשון של הסדרה אמר לרייצ'ל מנקן שהוא חי כאילו אין מחר כי אין מחר - לא מצליח לפצח אותו. עד כמה שהוא אדם נוסטלגי, לדון יש היסטוריה של למכור דווקא את הלא-נודע. כמו כשהציע לחברת בגדי הים להסתיר את החלק העליון של הביקיני כדי להשאיר מקום לדימיון, או בפיץ' שלו לקטשופ היינץ שבו הציע לא להראות את הבקבוק, או ברעיון המצגת לשברולט כאשר השווה רעיונות עם טד צ'ואו בדטרויט - "העתיד הוא משהו שאפילו לא חשבתם עליו" היה הסלוגן. כעת הוא מסביר למלאני המתווכת שאפשר להציג את הדירה הריקה כמשהו רב הבטחה. היא מעלה שוב ושוב את מפלות העבר שלו בהתאם למראה הדירה, אומרת לו שהמקום מצחין מכישלון. כמובן, הדירה משקפת את דון. "היא נראית כאילו אדם עצוב גר כאן", אומרת מלאני, "הריקנות היא בעיה".
חילופי הדברים בין דון למאתיס הם הצד השני של אותו מטבע - הפרק מקביל בין מלאני למאתיס. לאחת דון אומר "אל תפילי את הכישלון שלך עלי", ולאחר "קח אחריות על הכשלונות שלך". וכשם שמלאני תופסת את הדירה בצורה מסוימת, כך גם מאתיס לגבי דון עצמו. הוא מטיח בו, "לך אין אופי. אתה פשוט נאה".
לא נראה שמשהו מהדברים שלהם משפיע על דון בצורה יוצאת דופן, אבל אולי הסיבה שהם נשמעים בפרק נובעת מכך שדון בכל זאת מתבוסס במעין מצב ביניים, מתקשה לפענח את העתיד כי ההווה שלו חדש לו. לא רק בגלל שהוא עובר דירה, אלא מפני שכעת כאשר הוא כבר לא צריך לברוח מעברו, עליו להבין מה יש לו ומה יצמח ממנו.
זה מצב הרוח שדון מצוי בו גם לנוכח המשימה שרוג'ר מטיל עליו. משימה פשוטה יחסית, "תקוות וחלומות סבירים" מהסוג שנתנו לו טד ופגי, אבל דון לוקח את זה למקום פילוסופי בהרבה, חופר עוד ועוד ותוהה מה הלאה. אין לנו מושג מה הם החלומות של דון, וגם הוא עצמו לא יודע - הוא מייעץ לסאלי לכתוב את שלה כדי שלא תשכח כמוהו. רק בפרק הקודם גילינו מדוע הגיע לניו יורק - הסרטים והספרים שעשו לו חשק - ושבכלל לא ידע מה זה פרסום, אך מה עוד רצה לעשות מלבד לברוח ולעטות את הדמות שהוא כאילו אמור להיות? מה הוא עוד יודע לעשות? מובן שאין לדון ידיעה לגבי העתיד, זו תקופה שבה לראשונה בחייו הוא נמצא במחוזות שלא הכיר לפני כן. שלם עם עצמו, מפויס עם עברו.
הוא בוחן מגזינים ישנים שמנסים לסקור את הצפוי בשנה הבאה, מבקש ממרדית' את עותק ההודעה לעיתונות שהוציאו כאשר כוננו את 'סטרלינג קופר דרייפר פרייס' בדצמבר 1963 - שם בתקופה המרגשת הזו אולי תימצא ההשראה. בדיוק מאה שנה לפני כן ערך אברהם לינקולן את נאום גטיסברג שלו, מקור ההשוואה של רוג'ר למה שהוא מצפה מדון, האיש שמלחמת האזרחים שלו, דיק ודון, שככה. מדובר באחד הנאומים הגדולים ביותר בתולדות ארה"ב - דון מצטט את תחילתו כשהוא עם הרשמקול שלו, "לפני שבע ושמונים שנה" - שבמהלך מלחמת האזרחים האמריקאית עסק ב"לידה חדשה של חירות".
והנה כי כן, אחת כזו מגיעה. לדירה - כלומר לדון עצמו - יש קונים בלי שיצטרך לשעות להפצרותיה של המתווכת ולשנות משהו. זוג צעיר בהריון, מה יותר מבטיח מזה? "עכשיו אנחנו מוכרחים למצוא מקום בשבילך", אומרת מלאני בחן ומשאירה את דון המופתע לעמוד בחוץ, מבין שהוא חייב להתקדם הלאה גם אם העתיד לוט בערפל.
קטנות
* דון מלין שוב על זילות המילה "אהבה" במסגרת הקופירייטינג, כשם שעשה בתחילת העונה השישית מעט לפני שגילינו שהוא בוגד במייגן.
* באותו פרק רוג'ר סיפר את תובנת הדלתות נטולת התקווה שלו, "אתה מבין שזה כל מה שיש דלתות וחלונות וגשרים ושערים. וכולם נפתחים באותה דרך, וכולם נסגרים מאחוריך". קשה לא להיזכר בזה בהתחשב בכך שהפרק החדש מתחיל ונגמר עם דלת הכניסה לדירה (מבחוץ).
* נדרשה חפירה מעמיקה מול הווידאו, אבל נראה שהממתק שדון לוקח מהמכונה הוא "קלארק".
* היה לכך רמז פעם אבל זו הפעם הראשונה שבה ג'ואן אומרת בפירוש שהיתה נשואה פעמיים. בעונה השישית היא יצאה עם חברה ותיקה לדיינר וחברתה העירה שהמלצר דומה לסקוטי. ג'ואן התרתה בתגובה שלא תתחתן איתו, אלה היו ששת החודשים הגרועים ביותר בחייה.
* ג'נוארי ג'ונס התמקצעה לאורך השנים, אבל המשחק שלה בפרק הזה היה לפרקים גרוע כפי שהרבה זמן לא ראינו אותה. אולי העבודה המביכה עם הבן של הבוס הוציאה את זה ממנה.
* תהינו מה נסגר עם לו אייברי ועם קליפורניה, והפעם קיבלנו את התשובה. מסתבר גם שהוא ממשיך עם העלילון שלו, "סקאוט'ס הונור", שהוצג כחלום של לו והנה הוא קורם עור וגידים.
* כשמאת'יס סיפר לדון על דבריו של רוג'ר על כך שלו גארנר ג'וניור היה דלוק עליו, מיד עלה בדעתי סאל, שפוטר על ידי דון לדרישתו של לו ג'וניור כי כביכול התחיל איתו. לך תגיד לו סליחה, דון.