כל פרק אחרון בכל עונה של "מד מן" היה יכול לשמש גם כפינאלה של הסדרה, החל מדון החוזר אל ביתו הריק אחרי המצגת ל'קודאק' ועד הנחיתה על הירח בסוף חלקה הראשון של העונה הנוכחית. כל אחד ואחד מהשבעה הקודמים האלה היה טוב יותר מהפינאלה שקיבלנו בסופו של דבר. למעשה, כל אחד מהפרקים האחרונים מאז ש'סטרלינג קופר' מתה היווה פינאלה עדיפה - חברי הנהלת 'סטרלינג קופר' שעומדים לבדם בלובי בקומה השנייה, הטרמפיסט שלוקח דון, והישיבה בתחנת האוטובוס.
בפרק האחרון האמיתי נדמה שמטען הציפיות הכריע את מתיו וויינר בעת הכתיבה. עניין מאוד אנושי והגיוני, אבל כזה שהניב פרק מאכזב, לא עקבי ולפרקים לא סביר. היה שם תמהיל של סצנות מרגשות ומתבקשות במעמד כה מחייב, אבל הן מעדו על כתיבה פגומה. לפני תחילת העונה מניתי דברים שצריכים לקרות לפני ש"מד מן" מסתיימת, ובדרך זו או אחרת כמעט כולם קרו - מחצית מהם ממש עכשיו בפרק הסיום (כולל אישוש ראשון לכך שג'ין הקטן אינו אילם!).
למרות זאת, וכנראה בשל כך, מדובר במפח נפש. הרגעים האלה היו יפים אחד אחד, נימים זעו ודמעות זלגו, אבל קשה היה לי להשתחרר מהמחשבה שמשהו לא זרם כמו שצריך. נדמה היה שמדובר ברשימת מכולת שוויינר נחפז לסמן על פריטיה וי. אחרי שלוש עונות של מריחת זמן וחזרה על תבניות, ניתן היה לצפות שהסיומת תתוכנן עם מעט יותר אורך נשימה. המייצגת הגדולה לכך היא שיחת הטלפון בין דון לפגי. מצד אחד מדובר ברגע עצום, מכונן ומאוד מרגש שחיכינו למשהו דומה לו לפחות מאז "המזוודה" בעונה הרביעית, ומצד שני הוא התנהל באופן מוזר בואכה מזויף, במיוחד מצדה של פגי. הדברים של דון אמנם היו ביטוי גדול וחיוני לחוסר האונים והתלישות הנצחית שלו, אבל חלקים גדולים מהדברים של פגי נראו, ובכן, כמו טקסט כתוב שנועד להסביר לנו מה המצב (אפשר לחזור ל'מקאן') או לספק הרמה להנחתה ("דון, תקשיב לי, מה עשית שהיה כל כך רע?").
אפשר לתלות את זה בהלם שוודאי היכה בפגי, הקולטת שהיא מדברת עם אדם שבור ולא באמת יודעת מה להגיד, אבל הדיאלוג הזה לא נראה אמיתי אלא כמו משהו שצריך היה לקרות ועל כן קרה. התרומה המכרעת לתחושה הזו הגיעה מיד אחרי כן - פגי מתקשרת לסטן בדאגה, היא ממש חוששת לחייו של דון, אבל במחי משפטים ספורים סטן משכנע אותה לשחרר את דעתה מדון ומסיט את הנושא אל הסצנה הקיטשית והחריגה ביותר שידעה "מד מן" בכל תולדותיה, כמו פאן פיקשן לחובבי קומדיות רומנטיות. אפשר היה להחליק על זה ולהתמוגג מהמשחק התמיד-מעולה של אליזבת מוס אילולא בזאת הסתיים העניין של פגי בדון, האיש שאך לפני רגע חששה שיפגע בעצמו. לא שהיה לה מה לעשות מלבד לדאוג, אבל רצוי לאפשר לה לעשות את זה למשך יותר מעשרים שניות לפני שתיסחף אל הדבר הגדול הבא.
הערבוב הזה בין רגש ומלאכותיות נכח גם בסדנת הטיפול העצמי. היה נוח ובוטה מדי למצוא השתקפויות כל כך מובהקות של דון - האישה שדוחפת אותו באלימות כדי להמחיש את דעתה עליו, האישה שננטשה על ידי אמה, וכמובן האיש שחי במקרר. עד כמה שכל אלה נגעו מאוד ללב, העובדה שנכחו באותו מקום ובריכוז כה גבוה הפכה אותם למה שהם - כלים עלילתיים - והזכירה ביתר שאת שמדובר בסדרת טלוויזיה.
זה הדבר האמיתי
השיחה של דון עם פגי הייתה האחרונה מתוך שלוש שיחות הכרחיות שביצע בפרק, ושלושתן הדהדו זו לזו. הן סאלי והן פגי הדגישו בפניו, "אבא/דון, תקשיב לי"; הן לבטי והן לפגי דון אמר שידבר או יראה אותן בקרוב. השיחות המשמעותיות ביותר נעשו לא פנים אל פנים אלא באמצעות הטלפון, "Person to Person" - שם הפרק ושמה של שיחת חוץ המיועדת ספציפית לאדם מסוים, ואינה מועברת אם אותו אדם לא זמין לענות. יש משהו כה דרמטי בהצהרה הזו של המרכזנית בפתחן - "יש לך שיחת אדם לאדם מדונלד דרייפר, האם תרצי לקבל אותה?". למה בעצם הדגש הזה? האם כדי לסמל שלנצח דון יהיה מרוחק? האם זו הסיבה שווידויי האהבה של פגי וסטן החלו טלפונית אבל הסתיימו זה מול זה?
לא בכך הסתיימו החיבורים בפרק. מלבד שיחות הטלפון דון נפגש פנים אל פנים עם סטפני, אחייניתה של אנה. ג'ואן נפגשת עם קן ואז עם פגי ואז עם רוג'ר, פגי נפרדת מפיט ("A thing like that") ואז גם הארי נכנס כדי שנראה את פניו הדשנות פעם אחת אחרונה. זו היתה שרשרת של המחשות לכך שהקשר נשמר בין הדמויות האלה ככלות הכל. אחרי כמעט עשור שלם של עבודה משותפת היחסים ביניהם לא נמחים כל כך מהר. חיבור אנושי דומה הוא גם מה שמושיע כרגע את דון דרייפר - דווקא קהילת הזרים האלה משפיעה עליו יותר מכל.
יש הקבלה מאוד ברורה ומכוונת בין השוט שפותח את העונה השביעית לבין זה שסוגר אותה - ראשית מגיע קלוז אפ על פרדי ראמסן המביא את מילותיו של דון דרייפר: "זוהי התחלה של משהו" - כשם שאמר דון וצדק לפני מספר פרקים. "האם יש לך זמן לשפר את חייך?" המשיך פרדי, ומעט אחרי כן תיאר: "עכשיו אנחנו שומעים רק את הזמזום החשמלי: אוםםםםםםםםםםםםםםם". כעת אנו סוגרים עם קלוז אפ על דון שלכאורה שיפר את חייו ואומר "אוםםםם". הוא ללא ספק נמצא במקום טוב יותר, אבל כך קרה גם במקרים רבים אחרים בעבר, וניתן היה להאמין יותר לשלב הנוכחי בחייו אילולא מיד אחריו הגיע הג'ינגל שפתח את כל העניין לפרשנויות.
הפרסומת האיקונית לקוקה-קולה נראית כמו משהו שנהגה באותו מתחם שבו נמצא דון, כולל הגיוון הגזעי ועד לרמת הדמיון באנשים ובמיקום (למרות שהפרסומת צולמה באיטליה). ניתן להסיק מכך שדון רתם את החוויה המרוממת שלו לכדי הפרסומת המבחילה-מרוב-ציניות הזו. הרי הדרך הוכשרה לכך - מסתבר שאנשים בורחים מ'מקאן' כל הזמן ובכל זאת חוזרים ומתקבלים מחדש. תחזור "הביתה", כדברי פגי. ואם אנשים לא משתנים ודון הוא מי שהוא, היותו פרסומאי היא חלק מזהותו והגיוני שיהיה אחראי על אחד הרגעים הזכורים ביותר בפרסום. אפילו 'מקאן-אריקסון' ו'קוקה-קולה' סברו כך.
אני חושב שלא זה העניין. קוקה-קולה הוצגה כאיזו משאת נפש עבור דון על ידי ג'ים הוברט, אבל הוא מצדו מעולם לא הפגין כלפיה יחס מיוחד. להיפך, כאשר הוברט ניסה לפתות אותו אליהם בכך שבטי הצטלמה לפרסומות של קוקה-קולה, נדמה היה שזה רק מכתים את הרעיון בעיניו של דון. כאשר עבד לאחרונה על התחזית ושאל את פגי ואת טד מה הם רוצים בחייהם, הוא מאוד בבירור לא התחבר אל הרצונות שלהם בתחום הפרסום. האם זה כל מה שיש?
בעיניי הפרסומת הזו של קוקה-קולה היא סגירת מעגל עם הפרק הראשון. "מד מן" היא סדרה על פרסומאים שלא יודעים להיות מאושרים, אז הם ממציאים את האושר ותולים אותו בדמות סיגריה או קוקה-קולה או מה שלא יהיה על שלט ענקי בצד הדרך כדי לקבל אישוש לכך שזה בסדר. הם בסדר.
ולבסוף, האהבה שאתה לוקח שווה לאהבה שאתה עושה
"זה יכול להיות שונה, אנחנו אנשים שונים"
(ג'ואן לריצ'רד)
אם הפרק הזה הותיר אותנו עם משהו, הרי שמדובר בתפישה שאנשים לא משתנים. מלבד פיט שעליו עוד ניתן להתווכח, כל היתר הפגינו את אופיים כפי שהכרנו אותו. פגי האסרטיבית בעבודה והמסתחררת בקלות בענייני הלב, ג'ואן שלעולם לא תוכל להפסיק לעבוד, וכמובן דון. שוב ושוב בפרק הוא מנסה לסייע לסטפני, אבל בכל פעם היא מיטיבה לאבחן את השגיאות בדבריו. "אני מעריכה את זה שאתה מנסה לעזור לי, אבל אני די בטוחה שאתה הוא זה שנמצא בצרות". ומאוחר יותר, כאשר ניסה להשפיע עליה כשם שפעם השפיע על פגי - להניח את עניין הילד מאחוריה ושהכל יהיה קל יותר ככל שתתקדם - היא אומרת את מה שכולנו יודעים אחרי כל כך הרבה זמן של מעקב אחריו: "אוי, דיק, אני לא חושבת שאתה צודק לגבי זה".
בסופו של דבר ברור שהאישה שאיבחנה הכי טוב את דון דרייפר היא פיי מילר. בתחילת העונה הרביעית היא אמרה לו וצדקה שגברים כמוהו לא נשארים רווקים ושעד סוף השנה הוא יהיה נשוי, ובהמשך התווכחה איתו על היכולת של אנשים להשתנות. "את לא יכולה לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על בסיס התנהגותם בעבר", הוא אמר לה בכעס. אחרי שכבר היו בני זוג ואז דון התאהב במייגן, הוא בישר לפיי והיא אמרה לו במרירות, "אני מקווה שאתה מאושר, ואני מקווה שהיא יודעת שאתה אוהב רק התחלות של דברים".
זו היתה תמצית הפרק האחרון של הסדרה כולה. אנחנו בהחלט יכולים לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על בסיס התנהגותם בעבר, והגם שהם עשויים לעטות תחפושת, לשנוא את עצמם ואת מי שהם, להיפטר מהכל, להגיע להארות ולחבק ברגש ובמחילה את בני דמותם - בסופו של דבר הם נשארים מי שהם. "אני לא יכול לצאת מכאן", אמר דון לפגי את מה שבעיניי הוא משפט המפתח של הפרק כולו, של הסדרה כולה. "כאן" במובן הרחב בהרבה, במובן של זהותו, של אישיותו. דון כלוא בעצמו. הסיפור העצוב של לאונרד איש המקרר, שפרט באופן כל כך מושלם על מיתריו של דון, הסביר פעם אחת נוספת את מקור השיבוש שלו. האיש שגדל בלי אהבה ולכן לא יודע לזהות אותה. הוא טוען, למעשה, שאין דבר כזה אהבה אלא מדובר במושג שהומצא על ידי אנשים כמוהו כדי למכור עוד גרביונים.
אבל אנחנו גם יודעים שדון בהחלט אוהב את ילדיו וקשור אליהם, ובהכירנו אותו ברור לנו שגם אם אינו מסוגל להיות חלק יומיומי מחייהם, הוא עדיין מוכרח לחוג סביבם כמו לוויין. כך שאמנם כעת בתקופת סוף אוקטובר ותחילת נובמבר 1970 הוא מתבוסס לו בתיקון העצמי הנוכחי שלו, אבל לבסוף לא יפקיר אותם כמו ילדים מסכנים שנשלפו מספר של דיקנס. הרי דון מחייך בסוף הפרק הזה ממש כשם שחייך בסופו של הקודם - בשעתו הוא היה חופשי בדרכים ועכשיו הוא מאושר במדיטציה שלו. אז מה בכך בעצם? אין שום סוף בפרק הזה, להפך, יש בו המון התחלות של דברים. מדובר בלא יותר מאשר חוליה נוספת בשרשרת של פינאלות, ואחריה יש עוד שפשוט לא נראה לעולם.
קטנות
* מתנצל על זה, אבל אני חייב להעלות מן האוב את מה שאמרה פגי למייקל גינזברג אחרי שהצהיר בפניה על אהבתו: "זה קורה כשעובדים עם אנשים, אבל זה לא אמיתי".
* את שילה מהסדנה ההיפית גילמה לא אחרת מאשר סופרגירל, הלן סלייטר.
* ברט גלמן גילם את מר קיי מהסיטקום הכה-חמוד-אך-מבוטל "תתקדם", שעקב אחרי קבוצת תמיכה של אנשים שאיבדו את יקיריהם. כאן הוא היה דניאל, אחד מהאנשים בקבוצה הזו שסטפני ודון היו בה. כאשר הם ישבו במעגל ונפתחו זה בפני זה הוא פשוט חזר להיות אותה דמות אקסצנטרית מאז. קצת מוזר.
* בנימה אישית: "מד מן" והבלוג הזה היו חלק גדול מחיי במשך שנים, חלק גדול מהעונג שלי בצפייה היה בפיצוח המוטיבים ובכתיבה עליהם. יהיה מוזר בלי זה. אני לא בטוח מתי תגיע סדרה כה דחוסה במשמעויות ורבדים כמו "מד מן" ("התיקון" עושה את זה, אך גם קצת משעממת לטעמי), אבל אין ספק שזה יקרה, ואני מקווה שהיא תהיה טובה באותה מידה. תודה שעקבתם, קראתם והגבתם.
* עדכון 21/5: וויינר מאשר שדון יצר את הפרסומת לקוקה-קולה.