נושאים חמים

קראו את פתיחת הספר "ימיה האחרונים של ראביט הייז"

ראביט הייז אוהבת את חייה, על אף פשטותם, ואת האנשים יוצאי הדופן שמאכלסים אותם. אבל מסתבר שלחיים יש תוכניות אחרות עבור, והיא בסדר עם זה. מפני שגם לה יש תוכניות עבור החיים, ורק קומץ ימים כדי לממש אותן

ימיה האחרונים של ראביט הייז (יח"צ)
"ימיה האהחרונים של ראביט הייז" (צילום: יח"צ)

הבלוג של ראבּיט הֵייז

1 בספטמבר 2009

מצב כוננות הגנתית
אובחנתי היום כחולה בסרטן השד. אני אמורה להיות מבוהלת, אבל באופן מוזר מצב רוחי מרומם. מובן שאני לא מאושרת שיש לי סרטן, או שיכרתו לי את השד, אבל זה מזכיר לי כמה החיים שלי טובים. אני אוהבת את החיים שלי. אני אוהבת את המשפחה שלי, את החברים שלי, את העבודה שלי, ובמיוחד את הילדה הקטנה שלי. החיים קשים לכל אחד, אבל אני בת מזל. אני אתגבר.

אני עוקפת את הפחד, את הכעס והעצב ומרכזת את כל האנרגיה שלי במאבק הזה. אני אעשה כל טיפול שיומלץ לי. אוכל נכון. אקרא, אקשיב ואלמד כל מה שאני יכולה על הנושא. אני אעשה כל מה שצריך. אני אתגבר.

אני אם לילדה חזקה, מצחיקה, מתוקה ויפה. תפקידי להיות לצד בתי. אני אשגיח עליה כשתגדל. אעזור לה לעבור את גיל ההתבגרות המעצבן. אני אהיה לידה בכל שריטה ובכל תגרה. אני אעזור לה בשיעורים, אתמוך בחלומות שלה. אם היא תתחתן, אלווה אותה לחופה. אם יהיו לה ילדים, אני אהיה בייביסיטר. אני לא אאכזב אותה. אני אלחם, אלחם, אלחם — ואז אני אלחם, אלחם ואלחם עוד קצת.

אני אישה ממשפחת הייז, ואני מבטיחה, עם כל האהבה והכוח שיש בי, שאני אתגבר.


היום הראשון

פרק 1

ראביט
בחוץ התנגנה מוזיקת פופ, ילד צרח משמחה ואיש מזוקן, שהחזיק שלט "צעד עם ישו", רקד בקצב הג'יג. מושב העור היה חם לעורה של ראביט. המכונית התגלגלה קדימה עם זרם אטי ומתמיד של תנועה, שהתפתל בתוך העיר כמו נחש. יום יפה היום, חשבה ראביט ושקעה בתנומה.

מולי, אמהּ של ראביט, הסיטה את מבטה מן הכביש והתבוננה בבתה, הסירה יד אחת מההגה וסידרה את השמיכה שכיסתה את הגוף הרזה, השברירי. אחר כך ליטפה את הראש המגולח למשעי.

"יהיה בסדר, ראביט," היא לחשה. "אמא תטפל בזה." זה היה יום בהיר בחודש אפריל ומִיָה "ראביט" הייז בת הארבעים, בתם האהובה של מולי וג'ק, אחותם של גרייס ודייווי, אמה של ג'ולייט בת השתים־עשרה, חברתה הטובה ביותר של מרג'ורי שוֹ ואהבת חייו של ג'וני פֵיי, היתה בדרכה אל ההוספיס כדי למות בו.

כשהגיעו אל מחוז חפצן, עצרה מולי באטיות. היא כיבתה את המנוע, משכה את בלם היד וישבה לרגע או שניים, מרוכזת בדלת שהובילה אל הבלתי־נודע והבלתי־רצוי. ראביט המשיכה לישון, ומולי לא רצתה להעיר אותה, משום שברגע שתעשה זאת, העתיד הקצר והנוראי יהפוך להווה. היא חשבה להמשיך לנסוע אבל לא היה לאן. היא היתה תקועה. "פאק," לחשה והידקה את ידיה על ההגה. "פאקינג פאק, זין מזוין, פאקינג שִיט. אה, פאק." היה ברור שלבה של מולי כבר מנותץ לרסיסים, אבל הם התפזרו לכל רוח עם כל "פאק" שנפלט מפיה.

"את רוצה להמשיך לנסוע?" שאלה ראביט, אבל כשאמה הפנתה אליה את מבטה, עיניה עדיין היו עצומות.
"לא, רק רציתי לקלל קצת," אמרה מולי.
"עשית את זה מצוין."
"תודה."
"במיוחד אהבתי את "זין מזוין."
"זה בא לי בלי לתכנן," ענתה מולי.
"אוצר," אמרה ראביט.
"את חושבת?" מולי העמידה פנים שהיא מהרהרת בכך ותוך כדי כך הניחה שוב את ידה על ראש בתה וליטפה אותו.
לאט־לאט פקחה ראביט את עיניה. "יש לך אובססיה עם הראש שלי."

"הוא רך," מלמלה מולי.
"אז קדימה, תחליקי עליו עוד פעם, בשביל המזל." ראביט פנתה אל הדלת הכפולה. אז זהו זה, חשבה.
שוב החליקה מולי את ידה על ראש בתה, וראביט הסירה את ידה והחזיקה בה. הן התבוננו באצבעותיהן השלובות אלה באלה. ידיה של ראביט נראו זקנות יותר משל אמה. עורה היה מחורץ ודק כנייר, ורידים בולטים ונפוחים השתרגו בו, ואצבעותיה, שהיו פעם ארוכות ויפות, היו עתה כל כך כחושות, שנראו כמעט מעוקלות. האצבעות של אמה היו שמנמנות, רכות ובעלות ציפורניים קצרות צבועות עד שלמוּת, מטופחות.
"אין כמו ההווה," אמרה ראביט.

"אני אביא כיסא גלגלים."
"לא."
"אין כזה דבר."
"אמא."
"אין."
"אמא, אני נכנסת בהליכה."
"ראביט הייז, יש לך רגל שבורה, לכל הרוחות. את לא נכנסת בהליכה."
"יש לי מקל ויש לי אותך ואני נכנסת בהליכה."
מולי נאנחה בכבדות. "בסדר, בסדר, לעזאזל. אם תיפלי, אני נשבעת באלוהים שאני..."
"תהרגי אותי?" חייכה ראביט.
"זה לא מצחיק."
"קצת מצחיק?"

"בכלל לא מצחיק," אמרה מולי, וראביט צחקה קצת. הקללות של אמה הרגיזו הרבה אנשים, אבל לא אותה. היא חשבה שהן מבדרות, עממיות ומנחמות. אמא היתה טובה, נדיבה, כיפית, שובבה, חכמה, חזקה ומדהימה. היא היתה מוכנה לגונן על חפים מפשע בגופה, ואף אחד, גם לא האדם הגבוה ביותר, החזק ביותר או האמיץ ביותר, לא העז להתעסק עם מולי הייז. לא היתה לה חיבה מיוחדת לטיפשים, והיא לא עשתה שום מאמץ למצוא חן בעיני אנשים. או שאהבת את מולי הייז או שהלכת לעזאזל. מולי יצאה מהמכונית, ולאחר שהוציאה את מקל ההליכה מהמושב האחורי, פתחה את דלת הנוסע ועזרה לבתה לעמוד על רגליה. בראש מורכן מול הדלת הכפולה, בין המקל לאמהּ, פסעה ראביט לאט וביציבות ונכנסה אל חדר הקבלה. אם אני אצעד פנימה, אוכל גם לצעוד החוצה. למקרה שיש סיכוי... חשבה.

בפנים הן התרשמו מהשטיחים העבים, העץ הכהה, מנורות הטיפני היפות, הריהוט הרך והמדף העמוס בספרים ובחוברות.
"יפה," אמרה מולי.
"יותר בית מלון מבית חולים," הוסיפה ראביט.
"כן." הנהנה מולי. תהיי רגועה, מולי.
"אין כאן אפילו ריח של בית חולים."
"תודה לאל," אמרה מולי.
"כן," הסכימה ראביט. "אני לא אתגעגע לזה."
הן התקדמו לאט אל עבר בלונדינית בעלת שיער קצר, עם חיוך טום קרוזי, מלא שיניים. "את בוודאי מיה הייז," היא אמרה.
"כולם קוראים לי ראביט."
החיוך גדל והבלונדינית הנהנה. "מוצא חן בעיני," אמרה. "אני פיונה. אני אלווה אותך לחדר שלך ואחר כך אקרא לאחות שתעזור לך להתמקם."
"תודה, פיונה."
"בעונג, ראביט."

מולי נותרה שותקת. היא התאמצה בכל כוחה לא להתפרק. זה בסדר, מולס. אל תבכי, בלי דמעות, פשוט תעמידי פנים, כמוהם, שהכול בסדר. קדימה, זקנה משוגעת, פשוט תבלעי הכול, בשביל ראביט. יהיה בסדר. נמצא דרך. תעשי את זה בשביל הילדה שלך.

החדר היה בהיר ונוח, מרוהט במיטה צחה, ספה רכה וכורסה מתכווננת. החלון הגדול השקיף על גינה שופעת צמחייה. פיונה עזרה לראביט להישכב במיטה, ומולי, כדי להתחמק מהרגע, העמידה פנים שהיא בודקת את חדר האמבטיה הצמוד. היא סגרה את הדלת מאחוריה ושאפה כמה שאיפות עמוקות. היא קיללה את עצמה על כך שהתעקשה להעביר את ראביט מבית החולים אל ההוספיס. ג'ק לא דיבר מאז שקיבל את החדשות על מותה המתקרב של ראביט; הוא היה צריך לחשל את עצמו. הוא עדיין לא היה מסוגל להתמודד עם זה, וראביט לא היתה צריכה כרגע להתחשב באף אחד חוץ מעצמה. גרייס רצתה לעזור, אבל מולי התעקשה. "לא צריך לעשות מזה עניין, היא רק צריכה להחלים," אמרה — שיקרה בקול רם לעצמה ולכל מי שהיה מוכן להקשיב. זקנה טיפשה, היא חשבה עכשיו. הם היו צריכים להיות כאן.

"אמא, את בסדר?" אמרה ראביט מעבר לדלת.
"אני בסדר גמור, אהובה. האמבטיה הזאת גדולה כמעט כמו המטבח הישן של סבתא מַלווי. את זוכרת אותו?" היא שאלה, שמעה איך קולה רועד וקיוותה שראביט עייפה מכדי להבחין בכך.

"היא מתה כבר מזמן, אמא," אמרה ראביט.
"כן," הסכימה מולי, "והיא בילתה במטבח שלנו יותר מאשר בשלה."

"זאת אמבטיה טובה, אבל?" שאלה ראביט. מולי ידעה שבתה מבחינה במלחמה שלה, וזה דרבן אותה לאסוף את עצמה.
"ועוד איך," היא אמרה ויצאה משם. "אפשר לטבוע בה."
"אני אזכור את זה אם המצב יידרדר מדי." ראביט צחקה.
ראביט הסתגלה כבר מזמן לכך: אמא היא מסוג האנשים שבהינתן ההזדמנות, יגידו את הדבר הלא־נכון בזמן הלא־נכון — בכל פעם. היו לכך המון דוגמאות, אבל אחת הפעמים האהובות על ראביט היתה לפני שנים רבות: שכנה ותיקה בעלת יד תותבת שאלה את מולי איך היא מתמודדת עם מות אמה. מולי ענתה, "אני לא אשקר לך, ג'ין, זה כמו לאבד את ידי הימנית."

מיד לאחר שראביט התמקמה, השאירה אותן פיונה לבדן. ראביט נסעה לשם לבושה בכתונת הלילה שלה ובחלוק, אם כי במקור תכננה ללבוש בגדים רגילים. מולי הביאה מביתה של ראביט מכנסי סריג יקרים, מתרחבים, וסווטשרט כותנה עם מִפתח V, אבל עד שראביט פגשה את היועצת, קיבלה את התרופות מבית המרקחת ושוחררה באופן רשמי, היא כבר היתה עייפה מכדי להחליף. "אני בלאו הכי רק קופצת ממיטה למיטה, אמא," היא אמרה.

"באמת יותר הגיוני שתישארי כמו שאת," הסכימה מולי, אבל בעיניה זה לא היה הגיוני. שום דבר לא היה הגיוני. היא רצתה לצעוק ולצרוח ולזעום על העולם. היא רצתה לגרום איזה נזק, להפוך מכונית, להבעיר כנסייה ולעשות בלגן. אם הייתי רק עוד חמישה אחוז יותר משוגעת, חשבה. מולי הייז לא היתה באותו רגע לגמרי מיושבת בדעתה.

ביום הקודם הושיב אונקולוג את מולי ובעלה ג'ק בחדר צהוב קטן שהיה לו ריח של חומר חיטוי. לאחר שהתמקמו במושביהם, הוא חיסל אותם במשפט אחד. "לפנינו שבועות קצרים, לא חודשים ארוכים." בחדר השתררה דממה מוחלטת. מולי התבוננה בפני האיש והמתינה לשורת המחץ, שלא הגיעה. ג'ק נותר קפוא. כאילו החיים עזבו אותו ברגע זה והוא הופך לאטו לאבן. היא לא התווכחה. שתי המילים היחידות שהוציאה מפיה היו "תודה רבה", כשהאונקולוג הזמין לראביט מקום בהוספיס. היא חשה בכובד מבטו של ג'ק. כאילו היא הולכת ונעלמת מול עיניו והוא תוהה כיצד ינווט במציאות החדשה ללא אשתו. תן לי זמן לחשוב, בן אדם. לא היו להם שאלות — לפחות לא כאלה שהאיש היושב מולם היה יכול להשיב עליהן.

השקט אִפשר למולי לחשוב בעצמה. זה היה הזמן לחשיבה שקטה: היא היתה חייבת להתחמש במידע נוסף, והיא היתה צריכה למצוא תוכנית, להתחיל שיח חדש. היא לא התכוונה לוותר, בשום אופן. ראביט הייז אולי גוססת, אבל היא לא תמות, כי מולי תמצא דרך להציל אותה. היא לא תדבר על זה, היא פשוט תעשה את זה. ובינתיים היא תשתף פעולה. הזמן עובד נגדם: ראביט הולכת ונעלמת. אין זמן לדיבורים.
לשתוק היה משהו יוצא דופן עבור מולי, שאהבה לדבר ולהיאבק על דברים אפילו כשהיתה בטוחה לגמרי שלא תקבל שום תוצאה או תשובה. בימים הראשונים לאחר שראביט אובחנה, היא נהגה לגרור את עצמה לעתים קרובות לכנסייה כדי לגדף את אלוהים. היא התכוננה לכך שלא תקבל תשובות, אבל טלטלה את אגרופה מול המזבח ושאלה הרבה שאלות, ופעם אחת אפילו שלחה אצבע משולשת אל פסלו של ישו התינוק.

"איפה העסקאות שלך עכשיו, אלוהים?" היא צעקה בכנסייה המקומית הריקה, יום אחד לפני שנה, כשהסרטן של ראביט חזר לשד הימני ושלח גרורות אל הכבד. "אתה רוצה את השד השני? קח אותו, חתיכת תאוותן מנוול, אבל שלא תעז לקחת את הילדה שלי. אתה שומע אותי, חתיכת..."

"אה, הנה את, מולי." האב פרנק הופיע לפתע פתאום ונדחף אל המושב שלידה. הוא עיסה את ברכו והחליק בידו את שערו האפור, ואחר כך כרע ברך ונשען על הספסל. היא נשארה לשבת. הוא הביט קדימה, ולא אמר דבר.

"לא עכשיו," היא אמרה.
"שמעתי."
"ו..."
"את כועסת, ורצית לשלוח אצבע משולשת לישו התינוק." הוא נענע בראשו.
"מאיפה אתה יודע את זה?" שאלה מולי, מופתעת ומעט נרתעת.
"האחות ורוניקה הבריקה את קופסת לחם הקודש."
"לא ראיתי אותה."
"היא כמו נינג'ה, זאת." עכשיו הוא שפשף את ראשו. היא תהתה אם הוא חוטף מיגרנה — הוא מאוד סבל מזה. "מולי," אמר, בטון רציני יותר, "אני מבין."
"לא, אתה לא מבין, פרנק."
"אמא שלי מתה מסרטן."
"אמא שלך היתה בת תשעים ושתיים."
"אהבה היא אהבה, מולי."
"לא נכון, ואם היית חי חיים מלאי אהבה במקום רק להטיף לה, היית מבין את זה. אף פעם לא היית בעל או אבא, אז בחייך, פרנק, מכל האנשים שמנסים לנחם אותי, לך אין שום מושג."
"אם ככה את מרגישה, מולי."

"ככה אני מרגישה, ואני מצטערת על זה." היא קמה ממקומה והותירה את האב פרנק המום. מאז לא התקרבה לדלת הכנסייה. אבל מולי עדיין התפללה; היא עדיין האמינה.
בכל זאת, מקרה החירום הזה הצריך משהו יותר רציונלי מתפילה. זה ארבע שנים שהיא חוקרת את מחלתה של ראביט. היא בדקה את המחקרים, את התרופות החדשות, את הניסויים השונים, וידעה על מיפוי גנטי יותר מסטודנט שבילה שנתיים במעבדה. יש משהו שלא חשבנו עליו, משהו שאנחנו מפספסים. הוא עומד לי על קצה הלשון. אני רק צריכה להתרכז, לפתור את הבעיה. יהיה בסדר.
"על מה את חושבת?" שאלה ראביט.

"מה אני אכין לארוחת הערב של אבא." מולי התיישבה על הכורסה המתכווננת.
"תביאי הביתה תבשיל קארי וזהו," הציעה ראביט.
"צומחת לו כרס," אמרה מולי.
"בחייך, אמא, הוא בן שבעים ושבע! תרדי ממנו!"
"טוב, אני יכולה לתת לו עוף בקארי עם אורז מטוגן, ואחר כך לשלוח אותו להקיף ארבע פעמים את הפארק."
"או שפשוט תניחי לו."
"בסדר, נתפשר על שתי הקפות."

בעודה מדברת, נכנסה לחדר אחות עם שיער שחור, שיזוף חשוד ותסרוקת פקעת מסודרת, ובידיה טבלה. "היי, ראביט, אני מישל. רק רציתי לבדוק אם את מסתדרת ואם אנחנו יכולות לעבור על התרופות שלך, פעם אחת ולא יותר. ואז אני מבטיחה שאני אעזוב אותך לנפשך."

"אין בעיה."
"מצוין. עד עכשיו הכול בסדר?"
"אני עדיין בחיים, אז זה כבר בונוס."
"אנשים בדרך כלל מצליחים לעבור את הדלת," אמרה מישל וחייכה.
"היא מוצאת חן בעיני," אמרה ראביט לאמה.
"באמת יש בה קצת שיגעון," אמרה מולי.
"ואני מניחה שקצת שיגעון זה דבר טוב?" שאלה מישל.
"אצלנו בבית זה נחשב לטוב," אמרה ראביט.
"כמו שאמר האציל הפלצן לחייט היהודי שלו: "טוב למדי." מישל התיישבה על הספה. מבטיהן של ראביט ואמה הצטלבו והן חייכו. ברור שהיא קוקו.
"יש שאלות?"
"לא."
"בטוח?"
"כן."
"אני פה אם תצטרכי אותי. אפשר לדבר על התרופות?"
"אני מקבלת מדבקה של פֶנטאניל, אוקסינורם בנוזל, ליריקה וּואליוּם."
"ומשלשלים?"
"אה, כן! איך יכולתי לשכוח?"
מישל הנהנה לעבר רגלה של ראביט. "איך הפצע מהניתוח?"
"בסדר. אין סימני דלקת."
"טוב. אז השבר היה הסימן הראשון שזה התפשט לעצמות?"
"בשבוע שלפני כן מדדו רמות גבוהות של סידן."
"מה רמת הכאב שלך עכשיו?"
"בסדר."
"תשאירי אותי בתמונה."
"בסדר."
"מישל הביטה בשעונה. "רעבה?"
"לא."
"יש לנו בתפריט בייקון ותפוחי אדמה, בעוד שעה."
"נשמע דוחה."
"תבלעי את המילים שלך בחזרה. יש לנו את השֵפים הכי טובים בצד הזה של נהר הליפי," אמרה מישל, בחיקוי של גועל, וחייכה. "אם את צריכה משהו — עיסוי גב, כפות רגליים, מניקור, פיזיותרפיה לרגל — רק תצלצלי בפעמון."
"תודה."
"על לא דבר." היא פתחה חלון והשאירה למולי לטפל בכלי המיטה של בתה.
כשמולי סיימה היא חזרה לכורסה המתכווננת, התיישבה והתבוננה בעיניה של ראביט שרפרפו בין פקיחה לעצימה. "דייווי בדרך הביתה, אהובה. הוא יקפוץ אחר כך אם תרגישי מספיק טוב," אמרה.
"זה נחמד." ראביט נרדמה כמעט לפני שהמילים יצאו מפיה.

"ימיה האחרונים של ראביט הייז" / אנה מקפרטלין , ידיעות ספרים, 384 עמודים. תרגמה: לימור בן צבי