יש אנשים שהחיים עזרו להם להגדיר את עצמם כ"אזרחי העולם". ג'וזף אוניל הוא אחד מהם. בן לאב אירי ולאם ממוצא טורקי, הסופר שכתב ב-2009 את "ארץ שפלה" - רומן שזיכה אותו במועמדות לפרסים ובמחמאות מנשיא ארצות הברית ברק אובמה - התגלגל לא מעט בחייו. עד גיל 6 הספיק אוניל לחיות במוזמביק, בטורקיה ובאירן, אחר כך עבר גם בהולנד ובאנגליה ולבסוף התמקם בניו יורק. לא מפתיע, אם כן, שכמו ב"ארץ שפלה", גם גיבור ספרו השני "הכלב" הוא איש צווארון לבן שלא מצליח למצוא את מקומו על הפלנטה.
"הכלב" הוא סיפורו של עו"ד מניו יורק, שכמו גיבור "ארץ שפלה" הנס ון דן ברוק סובל מזוגיות מתפוררת, במקרה הזה עם פרוץ המשבר הכלכלי הגדול של 2007. השאיפה שלו לברוח רחוק ככל האפשר מהאקסית הנקמנית שלו, שבמקרה גם עבדה אתו באותו משרד, מנחיתה אותו - בסיוע מחבר ותיק מימי הקולג' - בדובאי המדברית והרחוקה. שם, כשהוא מועסק על ידי משפחה לבנונית עשירה וקמל לאטו בתוך כלוב ענק של זהב, הוא מתחיל לתהות לגבי טיבם של חייו החדשים והמסתוריות שבחיי הסובבים אותו. שאלות מוסר ואתיקה מציפות אותו, והחבל הדק שעליו הוא הולך נראה כמתחיל להיקרע.
הרומן הזה היה מונח אצלי על המדף במשך שלושה חודשים עד שנשכח לחלוטין. רגע לפני טיסה הוא קרץ לי, לא רק בזכות האיור המוכר-אך-תמיד-מסתורי של איש מכובד שחבל כרוך לצווארו, וכנראה שגם לא במקרה. זהו ספר מסע מודרני, בעולם שבו אנשי עסקים ועורכי דין מחליפים את הדמויות האפלוליות של מארק טוויין ודיימון ראניון, וכנראה שאין קרקע מתאימה לקרוא אותו מאשר על אדמת ארץ זרה ומתוך תחושה עזה של חוסר שייכות. זו בוודאי אינה הסיבה היחידה, אבל היא בעיקר זו שגרמה למילים של אוניל להיות כל כך חודרניות.
סגנונו של אוניל מאתגר. תוך שימוש ייחודי בפסקאות עתירות סוגריים מכופלים, משולשים ומרובעים, הוא משלב בין זרם תודעה לעלילה רציפה, יחסית. המיקס המעניין הזה מעיד גם על עמדתו של הגיבור חסר שלווה ותזזיתי מחד, אך מנסה למצוא קוהרנטיות והיגיון במסלול חייו מאידך. הוא נתקל בפסגות העושר, אבל ככל שהוא נוגע בהן, כך הוא מתרחק מהנגיעה באושר. המרדף האינסופי מכניס אותו לתוך תא מטאפורי קטן וחסר אוויר, דווקא על רקע החופש המדברי, ותחושת המחנק הזו עוברת היטב.
כי אוניל יודע איך לצייר את החוויה, גם אם בדרך היא מלווה במלל מיותר. ב"בוסטון גלוב" כתבו כי זו "סאטירה מבריקה", אבל סאטירה מצחיקה בדרך אל האמת הכואבת, וככל שהשפה בספר הזה קלילה היא אינה מעוררת צחוק, רק כאב. למעשה, בסגנונו אוניל מאוד מזכיר את "ארץ פרומה" של הגרמני כריסטיאן קראכט, הגדוש בסמלי פופ שמעטרים עוגה ענקית של שנאה עצמית ומעניקים כאפת מציאות כואבת לכל מי שחושב שלהיות מצליחן ועשיר זה בהכרח גם להיות קו?ל.
קטע אחד שובה במיוחד שמזריק ביסודיות את הנקודה הוא זה שבו מתאר הגיבור מפגש עם אנשי עסקים אחרים בדובאי: "הגעתי ל'ספיניז' בריינג' רובר אוטוביוגרפי הכסופה-אפורה שלי, בדיוק כשהגיע פאולו וייס בריינג' רובר הכסופה-אפורה שלו. זיהיתי עוד כמה פרצופים/רכבים. דיוניסי אוטומנלי היה שם עם היגואר XJ 220 שלו, כמו הפרארי F430 של יספר ואינגריד פולסן. לא היה אפשר לטעות בבנטלי ארנאז' טי של קית' בותה, גם לא בחשיכה. עמדנו במגרש החניה, בחוסר מנוחה של גברים ונשים בדרך למשימה". המתמטיקה פשוטה: שמות עם ניחוח יוקרתי + מכוניות פאר = ריקנות בעוצמות שמובילות לאבדון.
כאמור, על אף אורכו הסביר של הספר, מתקבלת תחושה של גרפומניה קלה אצל אוניל, אבל גם השומנים הטקסטואליים לא מעלימים את הכאב שהוא מצליח להעביר. "הכלב" הוא רומן נוקב שחושף הרבה רבדים של כאב, מסמך שמצליח לחלחל אל קוראיו, במיוחד אם הם אמריקאים שרודפים אחרי החלום האולטימטיבי של כסף וקן משפחתי, אבל לא רק. מומלץ להיתקל, ולא במקרה.
"הכלב" / ג'וזף אוניל, ידיעות ספרים, 245 עמודים/ תרגום: יואב כ"ץ.