בשנה שעברה ספג ענף הוצאות הספרים העצמאיות בישראל מכה כואבת, כאשר הוצאת "סנדיק ספרים" הקטנה והאיכותית נאלצה להפסיק את פעילותה עקב מצוקה כלכלית. אלא שחובבי ספרות רבים סירבו להשלים עם גזר הדין הזה, והתגייסו לקמפיין מימון המונים מוצלח שבתוך זמן קצר החזיר את ההוצאה לחיים, תחת השם "תמיר סנדיק", ועם אשת הספרות דורית תמיר כמנכ"לית לצד המייסד שי סנדיק. מאז, שבה ההוצאה לשחרר בקצב מרשים תרגומים של קלאסיקות ותיקות ושל ספרים חדשים שאינם מיינסטרימיים מספיק בשביל ההוצאות הגדולות והממוסדות יותר. דוגמה עדכנית לכך היא המותחן המצוין "הרוחות של בלפסט", ספר הביכורים של סטיוארט נוויל הצפון-אירי שרואה עכשיו אור במסגרת הסדרה המודרנית של ההוצאה.
"הרוחות של בלפסט" הוא מהספרים האלה שגורמים לך לחכות בקוצר רוח לרגע שבו העבודה תסתיים, הכלים יישטפו והילדים יירדמו, ותוכל כבר להשתחל למיטה ולקרוא אותם אל תוך הלילה. לכאורה מדובר בסיפור נקמה די סטנדרטי, מהסוג שאותו ראינו כבר מי יודע כמה פעמים בספרות, בטלוויזיה ובקולנוע. ג'רי פיגאן הוא שתיין בודד ועצוב בגיל העמידה ששימש כרוצח מטעם המחתרת האירית בתקופת הסכסוך העקוב מדם במדינה. לאורך השנים הביא פיגאן למותם של שנים-עשר אנשים, לרבות אישה צעירה ובנה התינוק, וישב על כך בכלא במשך שתים-עשרה שנים, עד ששוחרר במסגרת הסכמי הפיוס בצפון-אירלנד. תריסר רוחות הרפאים של קורבנותיו רודפות אותו במובן המילולי ממש בכל רגע ורגע מחייו. הן מתלוות אליו בכל אשר ילך, לא מאפשרות לו לישון, ותובעות ממנו שוב ושוב להרוג כל מי שנושא באחריות למעשי הזוועה שהוא ביצע אנשים שחלקם עלו מאז לגדולה, והפכו לפוליטיקאים לגיטימיים במסגרת הסדר הפוליטי החדש במדינה. שום כמות של אלכוהול שפיגאן שותה לא מסוגלת להעלים את הרוחות התובעניות, ולבסוף הוא נכנע ליצר הנקמה ויוצא למרדף עקוב מדם אחר שולחיו-לשעבר. כאשר הוונדטה של פיגאן מאיימת להצית מחדש את הסכסוך במדינה, משגרות הרשויות מתנקש משלהן לעצור אותו לוחם מחתרת סקוטי בשם דייבי קמפבל שהוא גם סוכן שתול מטעם שירות המודיעין הבריטי. מה ששני הגופים האלה לא יודעים זה שלקמפבל יש סיבות משל עצמו להיפרע מפיגאן.
"הרוחות של בלפסט" מצליח להיות מספק מאוד ומתסכל מאוד בעת ובעונה אחת. חוץ מזה הוא גם מותח, מחכים, ובמקרים לא מעטים אף מטריד למדי. הכתיבה של נוויל היא כמעט קולנועית התגרות, המרדפים, קרבות היריות ואפילו הדיאלוגים ושאר האירועים האלימים פחות (לא שיש רבים כאלה בספר) חולפים בקצב מסחרר אבל לא מבלבל, ובזכות כישרון התיאור שלו אפשר לשוות את כל האירועים האלה בעיני רוחנו, כמעט כאילו צפינו בהם על המסך, גם אם מעולם לא היינו בבלפסט או באזורים הכפריים של צפון אירלנד ואין לנו מושג איך הם אמורים להיראות. כך גם עם תיאור הרוחות שרודפות את פיגאן, שמתוארות באופן מוחשי ומבעית עד כדי צמרמורת, גם כאשר אנו יודעים שמדובר בהזיות של אדם מטורף.
מה שהופך את "הרוחות של בלפסט" ליותר מעוד רצף מוצלח של קטעי אקשן הוא ההקשר הפוליטי שלו. הספר לא מנסה לטשטש או לייפות את העמימות המוסרית שמאפיינת את הסכסוך הצפון-אירי, ובעצם כמעט כל סכסוך אתני ודתי בעולם. מצד אחד, פיגאן הוא אדם טוב ביסודו שמתחרט על פשעיו האיומים ומבקש לכפר עליהם, וקשה שלא להחזיק לו אצבעות כשהוא מבקש לחסל את הבני-זונות שגרמו לו לבצע אותם. מצד שני, המנוולים האלה הם אותם האנשים שכיום מחזיקים את הסכם השלום בצפון-אירלנד על כרעי התרנגולת הדקיקים שלו, וחיסולם על ידי פיגאן פירושו חידוש מלחמת האזרחים ומותם של חפים מפשע רבים נוספים. כך גם עם קמפבל, הנמסיס של פיגאן, שלכאורה משרת את כוחות הביטחון, אבל לא מהסס לרצוח אנשים תמימים או להכניס מכות רצח לקשיש כדי לשמור על הכיסוי שלו, או סתם כי "המוות נצמד לאנשים שמשתמשים בו, כמו צחנת בית מטבחיים" (עמ' 190). וכאשר קמפבל דווקא מנסה לשכנע את המפעילים שלו להציל חפים מפשע ממוות מיותר, הוא מגלה שממש לא איכפת להם. למעט הבוס הגדול של "הרעים" הרפובליקנים ביריון מזרה אימים שמתואר באופן פשטני מעט כהתגלמות השטן עלי אדמות אין בסיפור אף דמות שהיא טובה לגמרי או רעה לגמרי. לכולן מגיע למות ולאף אחת לא מגיע תלוי מאיזו זווית מסתכלים על זה. אמביוולנטיות כזו היא לא פשוטה לעיכול, ובמקרים רבים היא עלולה ליצור רתיעה מסוימת מהיצירה, אבל כתיבתו של נוויל אינה נטולת מצפן מוסרי. הוא מנסה לאתגר את הקוראים ולא לערער אותם, ומדגיש שגם אם אין אמת אחת אוניברסלית, ישנם פיתרונות טובים יותר וטובים פחות.
בזכות האינטנסיביות שלה מצליחה עלילת "הרוחות של בלפסט" לרתק לכל אורכה, ללא כל רגע מת או בינוני, אף על פי שבסופו של דבר כמעט שלא מתרחשים בה אירועים בלתי צפויים. תורמים לכך גם התרגום המוצלח של שי סנדיק (למעט שגיאה אחת בלתי נסלחת, כאשר "Celtic Supporters Club", כלומר מועדון אוהדי קבוצת הכדורגל הסקוטית גלזגו סלטיק, מתורגם כ"מועדון התומכים הקלטים" עמ' 41), ואחרית הדבר המחכימה מאת ההיסטוריון גיא ביינר, שאותה רצוי לקרוא לפני שצוללים לתוך העלילה מכיוון שהיא מספקת חומר רקע נחוץ על הסכסוך הצפון-אירי. ולמרות האווירה הקודרת, והעובדה שבשום תרחיש שבעולם לא יכול להיות לסיפור כזה סוף טוב באמת, סביר להניח שבכל זאת תסיימו אותו עם חיוך על הפנים. נותר רק לקוות ש"תמיר סנדיק" יוסיפו ויתרגמו לעברית גם את חמשת המותחנים הנוספים שחיבר סטיוארט נוויל, כי אם לשפוט לפי "הרוחות של בלפסט", מדובר באחד מסופרי המתח המוכשרים יותר שנראו כאן בשנים האחרונות.
"הרוחות של בלפסט" / סטיוארט נוויל. הוצאת תמיר סנדיק. מאנגלית: שי סנדיק. 429 עמודים.