נושאים חמים

מוות מוחי: "יחידת המתאבדים" מביך, טיפשי ומעליב

אחרי "באטמן נגד סופרמן" הנורא, מוכיחים אולפני וורנר שתמיד אפשר לרדת נמוך יותר. סרט הגיבורים/נבלים החדש עמוס סובל אף הוא מתסריט נוראי ופוגעני, משחק גרוע, עומס אפקטים בלי נסבל ותחושה כללית של זלזול בצופים. והג'וקר, מה לעזאזל עשיתם לג'וקר?

מגישה: מיכל רשף

ככל שנקפו הדקות במהלך הצפייה ב"יחידת המתאבדים", הלכה והתגברה בתוכי התקווה שמדובר בפרודיה. בכל רגע, קיוויתי, תגיע הקריצה הקטנה למצלמה, "דדפול" סטייל, ותבהיר שהכל היה מודע לעצמו. הרי באולפני וורנר קראו את הביקורות אחרי "באטמן נגד סופרמן", הלא ב-DC קומיקס באמת רוצים לבנות עולם מורחב שיהווה אלטרנטיבה ראויה לזו של מארוול. הם לא באמת עומדים לחזור על כל הטעויות מחדש. האקספוזיציה שבה חבורה מגוחכת של "בכירי צבא" לועסת סטייקים במסעדה יוקרתית, בזמן שהיא משוחחת על שחרור אסירים מסוכנים לשם… שום דבר בעצם - לא יכולה להסתיים ככה. גיבורים (או נבלים, או כל דמות הגיונית) לא באמת יכולים להיכנס לחיינו באמצעות חצי דקה של גרפיקה שנראתה כאילו נוצרה בקופישופ באמסטרדם, ושני סיקוונסים של מסע ירי והרג חסר כל בהירות. הגיבורים/נבלים לא באמת אומרים בפירוש "היי, אנחנו הבאד גאיז" לפחות חמש פעמים במהלך הסרט. קדימה, שמישהו יקרוץ כבר.

ואז הגיעה המערכה השלישית, ובשיאה נראית קארה דלווין (ה"מרשעת" של הסרט) עומדת על במה מוגבהת, עיניה בורקות וגופה נע בכוריאוגרפיה של מי שממש צריכה לשירותים, אבל לא החליטה עדיין סופית ללכת. מסביבה אורגיה של זיקוקים, אורות וברקים שנראים כאילו שוחררו ממעמקי מסיבות האייטיז בקולוסיאום - והיא פונה אל הנבלים בפאתוס של סרט יום שישי בערוץ הולמרק להצטרף אליה כדי לשלוט בעולם! לרגעים זה נראה כאילו מישהו מהפקת "יחידת המתאבדים" פרץ למרתפי הארכיון של "מכסחות השדים", ושלף משם את התיבה שעליה נכתב "סצנות שצילמנו בצחוק, לא לפתוח לעולם!". ובכלל, מי לא ירצה ללכת בעקבות דמות נבל כריזמטית כל כך? מי לא ירצה לזעוק באותו רגע "מרתה! מרתה!", תחזירו לנו את "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" - מצטערים שחשבנו שלא יכול להיות גרוע יותר.

יחידת המתאבדים (יח"צ)
גם אנחנו רצינו להתאבד בסוף (צילום: יח"צ)

הסוגיה המרתקת באמת סביב "יחידת המתאבדים" היא העובדה שהקקופוניה הפסיכדלית הזאת עברה את כל סבב האישורים של האולפנים. איכשהו, לא היה רגע שבו מישהו בכל פירמידת הקולנוענים והמנהלים של האולפנים, לחץ על הברקס והחזיר את הפרויקט הזה אל חדר העריכה. אין בסרט הזה ולו מאפיין אחד, שכבה קולנועית אחת שהיו ראויים לצאת לאוויר העולם. הכוונות היו טובות, בכך (לפחות עד שנדע אחרת) אין ספק. העולם המורחב של DC ייצר לאורך השנים כל כך הרבה מרשעים ומרשעות מעולים, והחבירה שלהם יחד למען מטרה משותפת מתאימה כמו כפפה למי שמבקשים לייצר קונטרה ל"הנוקמים". גם הליהוקים היו מרשימים, חבורה של שחקנים שיש ביכולתם לנפק יחד סרט נפלא. ואיכשהו, כאן זה נעצר. אה, רגע, זאת לא לגמרי האמת. מישהו בכל זאת עשה חושבים והבין שהסרט "רציני" מדי, ובעקבות התרעומת על "באטמן נגד סופרמן", הוחזר הסרט לצילומי השלמה שנועדו "להקליל" אותו. ובכך נוצר מצב אבסורדי של סרט שטובח בכל ערכי הז'אנר שהוא מייצג, ואז קורץ אליכם ומצפה שתצחקו איתו.

נתחיל מחבורת הנבלים, אסופה של סטריאוטיפים כל כך מעליבים עד שחלקם אפילו לא זוכים להצגה כלל. יש בו חבר כנופיה לטיני שהפרט היחיד הידוע עליו הוא שהתפרץ ושרף מחצית מהכלא שבו שהה, סמוראית יפנית עטוית מסכה שמופיעה בלי שום קונטקסט ונותרת כזאת עד סופו של הסרט, בריון אוסטרלי שמשליך בומרנגים, אדם שנראה כמו קרוקודיל ואפילו דמות שמופיעה ונהרגת כל כך מהר, עד שמצמוץ מהיר יגרום לכם לפספס אותה. כמעט אף אחת מהדמויות הללו לא מכילה עומק מינימלי מלבד חזותה החיצונית, שום סיבה שיהיה אכפת לנו ממשהו שהיא עושה, מתקוותיה, מפחדיה או מחלומותיה. ההתנהלות של כולם צפויה להחריד ומלווה בקלישאות איומות (הסמוראית שנשבעת על חרבה לפני הקרב, הילדה של הצלף דדשוט שמשמשת כמצפן המוסרי שלו כשהוא עומד לעשות בחירות שגויות). אמנם נכון שבניית אקספוזיציה ליותר מ-10 דמויות בסרט אחד היא על גבול הבלתי אפשרית, אבל במקרה הזה אין אף אחת שלוקחת על עצמה את התפקיד החשוב של תיעול האחרות למטרותיה. האופציה הטבעית ביותר לעשות זאת היתה הג'וקר של גארד לטו, אבל כאן נכנסים לתמונה כל חטאי הסרט בבת אחת.

יחידת המתאבדים (יח"צ)
טירוף לשם טירוף. ג'ארד לטו ב"יחידת המתאבדים" (צילום: יח"צ)

הסיבה שבגללה הג'וקר של הית' לדג'ר המנוח היה נבל כל כך מוצלח היתה תפיסת העולם שלו. נבלים טובים בנויים על נרטיב קל ומובן. דארת' ויידר ביקש לשלוט בגלקסיה בגלל שתפס את הצד המואר של הכוח כחלש, חניבעל לקטר שיחק במוחם של חוקריו מכיוון שחיפש גירוי אינטלקטואלי, הג'וקר של לדג'ר ביקש לשחרר את העולם מחוקים, מנורמות ומוסר - ולהביא את הכאוס. על הבסיס הפשוט הזה הולבשו האפקטים הקוליים, האיפור והחליפות המאיימות והמשחק הנהדר, אבל בלעדיו כל אלה לא היו עובדים. לטו עשה עבודת קידום פנטסטית לסרט כש"נכנס" לראשו של הג'וקר במהלך הצילומים, התנהג בקריפיות לחבריו והסתגר מהעולם, אבל כל אלה הם רק סימפטום לסרט שכולו גימיקים. הג'וקר של לטו הוא משוגע לשם השיגעון, סדיסט לשם הסדיזם, הוא צוחק בפאתוס ומחרחר בפני קורבנותיו, אבל בלי שום משמעות. התסריט של "יחידת המתאבדים" (אם דבר כזה אכן קיים), כלל לא הקדיש זמן למחשבה אודות מניעיו של הג'וקר, תפיסת עולמו, המאפיינים שמבדלים אותו מכל נבל גנרי אחר. כל מה שרצו יוצרי הסרט לעשות הוא להציגו מחדש צבוע שיער ו"פרוע", כאילו היה פריט תפאורה. ולכן גם לא מפתיע שכל זמן המסך שלו מסתכם בכעשר דקות בסך הכל. הדבר הכי עצוב שאפשר להגיד על הג'וקר של לטו הוא שאין בו שום דבר זכיר.

אותו זלזול מופגן בסרט ובצופיו הוקדש גם למרשעת של הסרט. מתוך גלריית הנבלים הנוצצת של DC, נשלפה דווקא "מכשפת" (שמשום מה מכונה בתרגום "קוסמת") - ישות על טבעית עתיקה שמשתלטת על גופה של ארכיאולוגית בשם ג'ון מון (קארה דלווין), ומבקשת לשחרר את אחיה העל טבעי אף הוא ולהחריב איתו את העולם. זהו. זה מקסימום המחשבה שהושקע בבניית הדמות. התסריט כל כך מופרך עד שהיחידה המיוחדת של הנבלים שמוקמת על ידי הסוכנת אמנדה וולר (ויולה דייויס) מובילה לשחרורה של מון. אין כאן הפוך על הפוך פילוסופי של רצון לטוב שמייצר רע, זה פשוט ההיגיון של הסרט: בואו נאגד חבורה של טיפוסים קלישאתיים ומישהו כבר יגרום להם להילחם בו. כאן נכנסים לפעולה יכולות ה-CGI המפוקפקות של סרטי וורנר/DC הקודמים: אורות בוהקים שמשתלבים בבניינים נופלים, שנחתכים למעגלים מוזרים שנוצרים בשמיים, שמובילים ליצורים מוזרים שאיש לא מבין את מהותם, שמובילים לקרב שבו במרבית הסצנות אי אפשר להבין מי נאבק במי. התחושה היא ש"יחידת המתאבדים" היא ארוחת "אכול כפי יכולתך" שלא נגמרת גם אחרי שהקאתם.

יחידת המתאבדים (יח"צ)
כל הסטריאוטיפים שיכולתם לדמיין בסרט אחד (צילום: יח"צ)

שמו של דיוויד אייר, במאי ותסריטאי הסרט, לא הוזכר עד כה, ולא במקרה. לא ממש ברור היכן מופיעה טביעת האצבע המקצועית שלו בקליפ שיצא משליטה הזה, ואולי עדיף כך, אולי עדיף לדמיין שמישהו איים על פרנסתו או חייו וגרם לו להמנע מלומר "קאט, כולכם משוחררים. תודה". "יחידת המתאבדים" של אייר מזיע ממאמץ להיראות שונה, חצוף, "מוטרף" וצבעוני - ונכשל בכל פעם מחדש. הפאנצ'ים מופיעים בנקודות לא נכונות ורחוקים מלהצחיק, יכולות המשחק שמוצגות כאן מצד חלק מהשחקנים הן על גבול המביכות, והחטא הגדול ביותר הוא הפסקול. אין שום דבר מגניב בהשמעה של "Sympathy For The DevIl" או "Bohmian Raphsody" ברגעים שאין שום קשר ביניהם לבין מה שמתרחש על המסך. פסקול יעיל משתלב בעולם של הסרט כמו ב"שומרי הגלקסיה", ולא פורץ לתוכו ומגביר את הווליום ל-200. אין שום קלאסה בקלוז אפים על הישבן של מרגו רובי, גם אם הארלי קווין מתלבשת באופן חושפני (וכמו הדמויות האחרות בסרט, מתבזבזת על קלישאות של אהבה ודיאלוגים שטחיים) ובעיקר, אין כל קשר בין חלקי הסרט השונים. הסרט עובר בלי שום סיבה הגיונית מסצנות הרס לפלאשבקים, לסצנות חלום, קווי עלילה מתערבבים וסותרים זה את זה כאילו פשוט הונחו באקראי וחוברו יחד. בעיצומה של המערכה השלישית, למשל, עוצרים הגיבורים לשיחה מוזרה בפאב נטוש, ומחליטים (ממניעים אתיים, שמאפיינים כל נבל כידוע), להמשיך וללחום למען המטרה הטובה. הנקודה הזאת סותרת את כל מה שידענו עליהם לפני כן, ומפריכה לחלוטין את כל המהות של חבורת מרשעים.

אפשר להמשיך עוד אל ההופעה המוזרה של באטמן, שנראית אף היא כאילו נוצרה פשוט כדי לסמן וי, או אל סצנת הקרדיטים חסרת כל הטעם, אבל המסקנה ברורה. "יחידת המתאבדים" הוא המשך ישיר להתדרדרות ההדרגתית של העולם המורחב של וורנר מ"איש הפלדה" דרך "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". עולם שכולל תסריטים מביכים, נבלים אומללים ושכיחים, עומס בלתי נסבל של גרפיקה ואפקטים שנועד להסתיר כמה מעט באמת נמצא על פני השטח, דיאלוגים נוראים, צילום של ילד עם התקפת סוכר ואפס יכולות בימוי. החלק המכעיס באמת הוא שאייר מיהר לאמץ גם הוא את האסטרטגיה הפסולה של "סרט למעריצים ולא למבקרים". מעבר לדמגוגיה זולה, המשפט הזה הוא סמל לבריחה מאחריות. "פאן" הוא לא מה שהופך "סרט מעריצים" ל"סרט מבקרים", וקיומם של מעריצים הוא לא תירוץ ליצירות מעליבות. "יחידת המתאבדים" הוא סרט נורא כי אין בו שמץ של שאיפה להיות משהו שמעבר לקליפ קיץ מנופח.