שחר ההרס: "באטמן נגד סופרמן" מחזיר את סרטי הקומיקס 30 שנה לאחור

    סרט הגיבורים החדש של DC כל כך גרוע עד שהוא אפילו לא ניתן להשוואה ליצירות אחרות. כשתסריט מטופש, דיאלוגים מקושקשים ומניעים תמוהים פוגשים במאי כושל ומתקפת טרור של אפקטים וסאונד פומפוזי, אפילו "איש הפלדה" נראה פתאום לגמרי סביר

    יח"צ - חד פעמי

    רוע הוא מונח יחסי, השימוש בו ייעשה תמיד במסגרת השוואה למשהו אחר. העונה החדשה של "דרדוויל", רעה יחסית לקודמתה, אבל גם אם תשדרו אותה לאחור בדיבוב לקונגולזית על מסך תואם IBM תומך 16 צבעים, היא עדיין תיראה נפלא ליד פרק של "סברי מרנן". אבל רוע הוא גם מונח מדיד. נניח, "רשע כמו דונלד טראמפ", או "כושל כמו מכבי ת"א בכדורסל". גיבורי על בשנים האחרונות עוסקים רבות בבחינה לעומק של גבולות מושג הרוע, כמו גם את המשמעות של נקיטה בדרכי רוע כדי להמשיך ולשמר את הטוב. האם גיבור שמותיר אחריו חורבן הוא עדיין מושיע? האם גיבור שמוכן לקחת חיים, גם אם מדובר בפושע, הוא אכן דמות שראוי לשאת אליה עיניים? "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" נכנס בסערה אל תוך הקלחת הזאת. מצד אחד גיבוריו מעוניינים לבחון זה את זה במדד הרוע, מנגד עומד הסרט כולו בבחינה של רוע יחסי מול הסרט הרע מאוד שקדם לו: "איש הפלדה". לפחות באחד מהמבחנים האלה יש מנצח ברור.

    בדרך כלל זהו השלב שבו מגיע פירוט העלילה של הסרט, אבל "באטמן נגד סופרמן" מתייחס לחלק הזה של סיפור קוהרנטי בזלזול ובביטול כל כך מוחלטים, עד שלא ראוי לעשות את המחווה ולשחזר כאן את הקשקוש המקושקש שמתרחש בו. מספיק שנציין כי עלילת הסרט מתרחשת 18 חודשים אחרי אירועי "איש הפלדה", כאשר באטמן וסופרמן רואים כל אחד באחר את מי שהושחת מתוקף מעמדו. את המאבק הזה מנצל לקס לותור כדי לנסות ולהכחיד את סופרמן שנוא נפשו אחת ולתמיד.

    עוד באותו נושא

    האמת כואבת: "אמת" מבוסס על סיפור משמעותי וחזק, אבל העשייה שלו פגומה וחורקת

    לכתבה המלאה
    היינו מספרים לכם על העלילה, אבל תראו: פיצוץ גדול (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)
    כדי להעביר את התחושה של הצפייה ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" דמיינו שהוכנסתם לחדר מרובע קטן, בתוכו כבר ממתינים זמרי אופרה, מפציץ B52 מונע ושבט אפריקני קטן מצויד בתופים הכי גדולים שאי פעם ראיתם

    כדי להעביר את התחושה של הצפייה ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" דמיינו שהוכנסתם לחדר מרובע קטן, בתוכו כבר ממתינים זמרי אופרה, מפציץ B52 מונע ושבט אפריקני קטן מצויד בתופים הכי גדולים שאי פעם ראיתם. עכשיו דמיינו שכולם מחוברים למגבר עצום שאותו מתפעל הילד המעצבן של השכנים. עוד לפני שמתחילים לדבר על מה שקורה על המסך, הדבר הכי חשוב להבהיר לגבי "באטמן נגד סופרמן" הוא שמדובר במתקפת טרור על החושים. יש בו את מידת העידון שהייתם מקבלים אם הענק הירוק היה מתבקש לסרוג מפית. הסרט הזה הוא בבואה של הבמאי שלו, זאק סניידר. במאי שפועל תחת הרושם שגדול יותר וחזק יותר תמיד יהיה שווה טוב יותר.

    נתחיל מהתסריט, שהופקד שוב בידי דיוויד ס. גוייר שאחראי לזוועה של "איש הפלדה". החלק המאכזב באמת הוא ששותפו לכתיבה, כריס טריו ("ארגו") יסחב איתו את הכתם הזה לשארית הקריירה. לזכותם ייאמר שהמשימה שביקש "באטמן נגד סופרמן" לצלוח היתה יומרנית מלכתחילה, ובכל זאת קשה להאמין שאפשר היה לעשות את זה רע יותר. הסרט, למשל, מתחיל בפלאשבק המי יודע כמה לרצח הוריו של ברוס ויין הצעיר ונפילתו למאורת העטלפים. פלאשבק שהוא גם מיותר אבל גם חסר רלוונטיות לעלילה לחלוטין (למעט סצנה מביכה מאוד שבה שני הגיבורים מגלים שלאמם קראו באותו שם). אז למה בכל זאת? מכיוון שגוייר מאמין, כמו סניידר, שהרבה שווה טוב יותר. לויס ליין, פרי ווייט, מרתה וויין, אלפרד פניוורת', ג'ונתן קנט - כולן דמויות שלא מוסיפות מאום לעלילה, אבל נמצאות בסרט שכבר כולל שלושה גיבורי על (פלוס שלושה שמוצגים בקצרה כמבוא ל"ליגת הצדק"), נבל ראשי ונבל משנה.

    על פניו האתגר הזה לא אמור להיות בלתי אפשרי. מארוול הרגילה אותנו לסרטי גיבורים מרובי דמויות בשנים האחרונות. אפשר לומר שאף אחד מהם להוציא "קפטן אמריקה: חייל החורף" לא היה מבריק, אבל הם בהחלט התמודדו בצורה מכובדת עם העומס. ההבדל הגדול הוא שבמארוול סמכו על הצופים (לעתים גם במחיר של השמטת חלקים חשובים) להשלים פערים בעצמם והתמקדו בקידום העלילה. "באטמן נגד סופרמן" מתעקש להאביס אותנו בעוד ועוד פרטים. כינוסי קונגרס, מסמכים חסויים שנגנבים מתאגידים לא ברורים, חלליות חייזריות שמשום מה עדיין ממוקמות במרכז מטרופוליס, יש בו אזרחים ממורמרים על סופרמן ועל באטמן, דיונים פומפוזיים על כותרות ב"דיילי פלאנט", יש בו סצנות הזיה מופרכות שתוקפות את ברוס וויין ללא כל הסבר. הגבב הזה של פרטים לא מוסברים נמשך ונמתח עוד ועוד, אנשים מופיעים ללא כל הסבר במקומות שבהם הם לא אמורים להיות, פרטי מידע הופכים לנחלת אחרים מבלי שהוסברו. הכל בתקווה שכמות המידע הזאת תמנע מכם כל אפשרות לעשות סדר. אבל זה עוד כלום לעומת העימות המוזר בין באטמן לסופרמן, שמגיע לפתרון בסצנה שעל הרבה פחות ממנה אנשים נשפטו בהאג.

    הנבל. הכי. גרוע. בהיסטוריה. ג'סי אייזנברג כלקס לותור (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
    השימוש של סניידר באפקטים אקסצנטרי לא פחות. פיצוץ אחד לעולם לא יספיק, הוא יכה בכם שוב ושוב, עם בתים הרוסים וכדורי אש וקרני אנרגיה ותופים ובומים על קוליים, ועוד פיצוץ ועוד בניין

    בתוך כל הממבו ג'מבו מחביא "באטמן נגד סופרמן" את אחד מהנבלים המביכים ביותר שנראו על מסך גדול. ז'אנר הגיבורים קם ונופל במקרים רבים על איכות הנבל שבו, שכן הנבלים מפיחים משמעות ועומק בגיבורים הרבה יותר מאשר הם עצמם, אולם מאז "מיסטר פריז" של שוורצנגר ב"באטמן נגד רובין" לא נראה מי שהחריב כך סרט במו ידיו. ייאמר לפרוטוקול שג'סי אייזנברג הוא שחקן נהדר. "הרשת החברתית" היא עדות למה שהוא מסוגל לעשות עם תסריט חכם. אולם כאן לקס לותור שלו נראה כמו דוש שברח משיעור מנהל עסקים בבינתחומי הרצליה. שום דבר במניעים או בדברים שלותור עושה בסרט הזה לא נראה הגיוני גם במובני גיבורי על (מקים חייזר מפלצתי לתחייה על ידי… טפטוף דם של עצמו עליו?! מה?), אבל זה עוד היה יכול איכשהו לעבור. אלה הטקסטים שגוייר וטריו שמו בפיו שגורמים לרצות לנסוע למטרופוליס ולהשליך אותו מגג גורד השחקים שלו. ברור לגמרי שהכוונה היתה להפוך אותו לסוג של פילוסוף אפל, אבל התוצאה היא קצת יותר "הוצא מהקשרו" עם אלון מזרחי. רצף של שטויות נבובות שבמקרה הטוב גורמות לו להיראות מגוחך, ובמקרים אחרים ממש עצוב.

    אז התסריט גרוע, אבל בכל זאת מדובר בסרט גיבורים. לפחות האקשן יעשה את העבודה, נכון? אז זהו, שלא. כמו ברגעים הכי לו-פיי של "כוח המחץ" - הרשעים מחכים לתורם כדי לכוון אל הגיבור את הנשק או לתקוף אותו, רק שכאן מדובר במגע ידו של סניידר, האיש שמעולם לא שמע על מושגים כמו טאקט או פרופורציה. כל סצנה מועצמת בשלוש דרגות חזק מדי, כאילו הבמאי בעצמו מכיר את הסיפור על הפוליטיקאי הישראלי שכתב לעצמו: "הטיעון חלש, להגביר את הקול". כל קלוז אפ על אחד מהגיבורים מלווה באופרה בעוצמה בלתי הגיונית, זה לא גימיק של פעם או פעמיים, אנחנו מדברים על סצנות שלמות שבהם מישהי צורחת לכם באוזן רק כי משהו דרמטי קרה. השימוש של סניידר באפקטים אקסצנטרי לא פחות. פיצוץ אחד לעולם לא יספיק, הוא יכה בכם שוב ושוב, עם בתים הרוסים וכדורי אש וקרני אנרגיה ותופים ובומים על קוליים, ועוד פיצוץ ועוד בניין. קרב לא יכול להיות סתם קרב, הוא חייב להתרחש בגשם סוער, להרוס במינימום שתי שכונות ולכלול לפחות 85 משתתפים. הכל נראה ממוחשב מדי, מצועצע מדי, מתיש מדי. אף סצנה ב"באטמן נגד סופרמן" לא מצליחה להותיר רושם כי כולן מתאמצות כל כך להשאיר עלינו רושם.

    קרן שמש קטנה באפלה. גל גדות כוונדר וומן

    מתחת לכל הרעש וההמולה, ובניגוד מוחלט להופעת האימים של הנבל, בן אפלק והנרי קאביל עושים בסך הכל עבודה סבירה בהתחשב בנסיבות. קאביל היה ונותר שחקן מאוד מוגבל, וזה ניכר ברגעים שבהם המצלמה מתקרבת אליו בשביל צילום שאמור לשדר את תחושותיו. גם החיבור בין סופרמן לבין לויס ליין (איימי אדאמס) ממשיך את הקו הקריר מאוד של "איש הפלדה". אפלק מרשים יותר, אולם קשה לומר שהותיר טביעת אצבע ייחודית על איש העטלף. לכל היותר הוא ניסה להמשיך את הקו הצרוד-קשוח של כריסטיאן בייל מטרילוגיית "האביר האפל", ואולי בסרט טוב יותר זה אפילו היה מוצלח. ולבסוף הגענו אל גל גדות, שמצליחה להשאיר את הראש מעל המים המעופשים של הסרט הנורא הזה. התסריט הקלוקל כמעט ולא מסביר לנו דבר לגביה, אבל הסצנות בכיכובה היו הטובות ביותר בסרט ואפילו המבטא, שנשמע באוזניים ישראליות מעט מצחיק, מתאים לדמות האקזוטית-מסתורית שאותה היא מגלמת. איכשהו, על אף שהופיעה לזמן קצר יחסית, נראה שוונדר וומן היא הדמות היחידה מהאסופה הזאת שמישהו ירצה לראות ממנה עוד בעתיד.

    אם נחזור להגדרות של רוע, הרי ש"באטמן נגד סופרמן" הוא מדד אבסולוטי. הוא כל כך רע עד ש"איש הפלדה" נראה לידו כמו סרט עמוק ומחכים. הסרט הזה הוא מעשה מגונה באמנות הקולנוע: ויזואלית, קולית, תסריטאית, עריכתית ופילוסופית. שילוב של תסריט מעליב ומטופש ובימוי של אדם שכל כך לא מאמין בסרטיו עד שהוא מעניש את צופיו על התעוזה לצפות בהם. זה סרט שמחזיר את ז'אנר הגיבורים לתקופות שבהם נתפס מטופש ומגוחך, ומוכיח שוב ש-DC רחוקה שנות אור ממארוול. עכשיו נותר רק לקוות ש"מלחמת האזרחים" יצליח להחזיר את הכבוד האבוד שאותו רמס הסרט הנוראי הזה בגסות.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully