נושאים חמים

רונית מטלון משלבת ביד אמן אהבה, משפחה ופוליטיקה ב"והכלה סגרה את הדלת"

הנובלה החדשה של מטלון שוטפת ויוצר רושם של התנפלות רצופה על דלת נעולה. אבל זאת אשליה מתוכננת בכישרון. למעשה הסיפור הוא מעין מחזה בשלוש מערכות. נסים קלדרון עם איזמל מנתחים. אזהרת ספוילרים לרגישים

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

1.

זה יום חתונתה של מרגלית, המכונה מרגי. השמלה נתפרה. האולם נשכר. החתן מגיע. אבל מרגי מסתגרת בחדר השינה של אמה. היא מסרבת לבוא לחתונה שלה. שתי המשפחות נאספות בבהלה מחוץ לחדר הנעול. היא, כנראה, תצא ממנו אחרי שהסיפור של רונית מטלון יסתיים. אולי היא גם תתחתן. אבל מרגי לא תצא כל עוד מסופר הסיפור המעולה הזה.

בריאיון אחרי צאת הספר אמרה רונית מטלון, שגם היא לא יודעת למה הכלה מסרבת לחתונה שלה. אני נזכר במחזה "הכלה וצייד הפרפרים" של נסים אלוני. הסיפור של מטלון שונה מאוד, אבל גם שם בורחת הכלה מן החתונה שלה, וגם שם לא היה לאלוני עניין בשאלה למה ברחה הכלה. סירוב, אמרה רונית בריאיון, הוא פעולה חזקה. אין לה צורך לפרש אותה, יש לה צורך להתבונן בתוצאות שלה; או, מדויק יותר, לתאר מה חושף הסירוב אצל בני המשפחות שמגיבים לו.

הכתיבה של רונית מטלון שוטפת ויוצרת רושם של התנפלות רצופה על דלת נעולה, אבל זאת אשליה מתוכננת ביד אמן. למעשה הסיפור הוא מעין מחזה בשלוש מערכות. הרצף נקטע בבירור ויוצר מערכה אחת של הלם, מערכה שניה של הבנה, ומערכה שלישית של גרוטסקה.

פחות או יותר עד מחצית הסיפור מתרוצצים בני שתי המשפחות סביב הדלת. כאן שולטים ההפתעה, המבוכה, ההפצרה, התקווה שמרגי גורמת רק לתקלה קטנה שתתקן אותה מהר. לאחר מכן חוזר למקום, אחרי שנעדר ממנו, מתי החתן. ואז מטלון מבהירה לנו: "משהו השתנה בחצי השעה האחרונה, כשנעדר משם, כאילו ביקרו פועלי הבמה והמלבישים בהפסקה שבין שתי המערכות במחזה והחליפו תפאורה ותלבושות". מתי מביא כעת אל הסיפור את המוח החושב, היודע שהסירוב איננו תקלה והחתונה לא תינצל. הוא גם מביא אל הסיפור את אהבתו של גבר לאשה המסרבת, זו האהבה השונה מאוד מאהבת הורים ודאגת משפחות.

המערכה השלישית מביאה אל הסיפור נהג משאית של חברת החשמל הפלסטינית ועליה מנוף מצחיק, ופסיכיאטרית מצחיקה שמרחפת עם המנוף לגובה חלון החדר ואומרת למרגי משהו שלא משכנע אותה לצאת. כאן ההומור והגרוטסקה מחליפים את הבהלה והאהבה. כאן הסיפור נפרד מן הריאליזם העיקש שלו, ונעשה בדיה סהרורית שצוחקת בקול גדול על הבלגן שיוצרים ביניהם יהודים בלי מנוף וערבים עם מנוף, ופסיכיאטרים חברי אירגון שנקרא "כלות מתחרטות", ושוטרים שלא יודעים חוכמות.

ויש גם אפילוג מוזיקלי: היצירה מסתיימת בסבתה הכמעט סנילית של מרגי, ששרה מול הדלת הסגורה. השיר הוא של פיירוז, השירה היא בערבית, והתרגום הוא "אני פוחדת לומר מה שבלבי, שלא תקשה לבך ותהיה עקשן כלפיי".

אני יודע שהחלוקה הזאת לשלוש מערכות ואפילוג היא לא מדויקת, וכי אלמנטים של מערכה אחת נמצאים גם בכל מערכה אחרת. אבל אני מרגיש שאמנות הסיפור המשוכללת, הוירטואוזית, של אחת הסופרות הטובות ביותר בעברית, לא מוותרת על מבנה רציונלי, שהיא שולטת בו, בתוך השטף האמוציונלי התוסס והצבעוני, שהיא נשטפת איתו.

2.

במערכה הראשונה אנחנו, הקוראים, עושים פחות או יותר את מה שעושה נדיה, אמה של מרגי. היא מתחלקת ל"שתי נשים, אחת זועקת עד ששרירי פניה כואבים ועיניה צורבות, והאחרת כאילו משייפת את ציפורניה בפצירה ומעיפה מדי פעם מבט סקרני ומשתומם בזו שזועקת". אי אפשר לקרוא את הסיפור הזה בלי להזדהות עם הבהלה של בני המשפחה - מה הייתי אתם עושים אילו הסתגרה בת שלכם ביום החתונה שלה, כשהאורחים כבר מגיעים לאולם? אבל רונית מטלון תמיד ידעה להביא את הדמויות שלה אל איזו קיצוניות (יש לה סיפור שבו אישה תופרת ומחברת בחוט את אצבעות ידיה, בסיפור אחר נורה למוות איש שירה בשוטרים וידע שיהרגו אותו). היא גם תמיד הקפידה להציב מעל הדמות שמחציתה האחת קודחת באש, מחצית שניה של אותה דמות - צלולה, משתוממת, חקרנית.

כך, בכפילות כזאת, מציגה רונית מטלון בפני הקורא את הדמויות שמצטופפות מחוץ לדלת הנעולה: אם הכלה, סבתה, החתן המיועד, ואחד מבני דודה. אלה דמויות שונות מאוד זו מזו - בגיל, באופי, במצב המשפחתי - אבל הן עתידות לגלות במהלך לילה אחד כי מרגי רק עשתה בתוקפנות מוחצנת מה שכל אחת מהן עושה בתוכה. לכולם יש איזה חדר שבנפש שבו הם - מרצונם, או לאסונם - סגורים ומסוגרים. בין שזה חדר בנפשה של נדיה, שבו לא חדלה האם לחכות לשובה של בת אחרת שלה שנעלמה לפני עשר שנים; בין שזה חדר בנפשה של הסבתא, הכמעט סנילית לכאורה, שבו היא צלולה יותר מכל בני המשפחה המתרוצצים; בין שזה חדר בנפשו של בן הדוד הצעיר שאליו הוא נסוג מן החרדה שבבית, ובו, כדי שתרד עליו רגיעה, הוא מתלבש בבגדי נשים ועונד תכשיטי נשים; ובין שזה החדר בנפשו של מתי, החתן שאיננו מתחתן, שבו נמצאים לבדם רק הוא וכלתו, וממנו מסולקים כל בני המשפחה החונקים אותם.

המערכה השניה היא זו של מתי. גם אחרים משתתפים בה, אבל הוא הגיבור הראשי. יותר מאשר כל דמות אחרת בסיפור, את מתי ציידה מטלון באומץ מחשבתי. לכן אנחנו מאמינים לו יותר מאשר לאחרים. לכן גם מרגי עושה בשבילו מה שהיא לא עושה בשביל אף אחד אחר. מתי מנצל את העיכוב הבלתי צפוי בחתונה כדי לברר לעצמו אם הוא אוהב את מרגי באמת ובתמים, אם הוא אותנטי באהבתו. וכאשר הוא משתכנע שהוא יכול להשיב לעצמו ב"כן" ברור, הוא מבין מיד שה"כן" הנחרץ שלו ניצב מול ה"לא" הנחרץ של מרגי. לכן הוא רואה לעצמו זכות לדרוש ממרגי להפר את השתיקה שלה מאחורי הדלת הנעולה. הוא דורש ממנה להגיד לו "אם כל זה קרה בגלל שהבנת, או שאמרת לעצמך, או משהו, שאת פשוט לא אוהבת אותי".

זה הרגע שבו נולד סיפור של אהבה בין גבר לאשה מתוך המהומה הגדולה של חתונה, ומשפחה, וכסף, וסקס. זו מהומה שבני אדם המציאו כדי להסתיר מעצמם את "העובדה הפשוטה החותכת", כמו שכתב דוד אבידן, העובדה ששני אנשים אוהבים זה את זה. או את העובדה החותכת לא פחות שהם לא אוהבים. בפני האומץ המחשבתי של מתי שוברת מרגי את נדר השתיקה שלה. לו, רק לו, היא חייבת תשובה. ואת התשובה היא נותנת (שוב צעד סיפורי מבריק של מטלון) באמצעות דף כתוב שהיא מחליקה מתחת לדלת הנעולה. בדף היא כתבה את השיר הראשון מן המחזור "משירי הבן האובד" של לאה גולדברג, אבל שינתה בו את הגוף: לאה גולדברג כתבה את השיר על גבר; מרגי כתבה את השיר על אישה: "משירי הבת האובדת".

היה יפה לצטט כאן את השיר כולו, אבל חשוב יותר מה שמרגי אומרת למתי באמצעות השיר: אני לא יודעת למה עשיתי מעצמי בת אובדת, אבל אני יודעת היטב שאין לזה שום קשר אליך. לא אהבתך אלי - שאני לא מטילה בה ספק - גרמה לי להינתק מן העולם, ולא אהבתי אליך - שגם היא יציבה ובטוחה - תרפא בי את הפצע שהוא רק שלי. ואין זאת אומרת שמרגי לא יודעת כמה נדירה היא אהבת אמת. מתי נזכר שמרגי אמרה לו, כאשר התכוננו לחתונה, "אנחנו, אתה ואני - חיות בסכנת הכחדה". אלא שמרגי תחיה יותר את סכנת ההכחדה מאשר את השייכות אל הזן הנכחד של האוהבים. היא תלך בדרכי העולם "ועמדו ציוני הדרך / לא ידעו אם זרה היא או זר" - הם לא הכירו באיש הזר, אומרת גולדברג - "והיו ציוני הדרך / מזדקרים ודוקרים כדרדר". הבדידות המרה הזאת של מרגי, הבדידות של תופרי האצבעות ושל הנורים על גגות, מתקיימת במרגי לצד האהבה הנדירה שלה, כמו שמן ומים בצלחת אחת. זו לא מתערבת בזו. זו לא משנה את זו.

אבל מתי רך יותר, אנושי יותר. אהבתו שלו כן חודרת אל תוך בדידותו, כן משנה את חשבונו השלם עם עצמו ועם הסובבים אותו. לאורך הסיפור ילך ויתבהר ההבדל בין קוצר הרוח שיש בתגובות של עדת הצרים על הדלת, לבין השקט הסבלני של מתי מאחורי הדלת הנעולה. הוא, או פרומיל שלו, נמצא גם שם, עם מרגי. הוא לא נבהל ממנה. בחלל האוויר של הסיפור יש ברית שנכרתה בין מרגי למתי. "לא יאושו השתנה", כותבת מטלון,"אלא מזג האוויר של יאושו". זה מזג אוויר שרונית מטלון מעצבת ביד עדינה מאוד ובטוחה מאוד. וזה מזג אוויר שמאפשר למתי להגיד לעדת הצרים, "תשמעו, אל תתערבו. תוציאו בבקשה את הידיים והרגליים שלכם מהעסק שלנו".

3.

במערכה השלישית מתחלפת הדרמה בגרוטסקה. הכל נעשה מוגזם, וגם מצחיק - כמו ציור ריאליסטי שהאפים בו לפתע מתארכים והישבנים מתנפחים, והאנשים (לא מרגי, לא מתי - כל האחרים) שרק זה עתה היו בשר ודם נעשים לאגדה סהרורית, לעתים למשל צוהל. כמו הספיק לה, לרונית מטלון, לתאר דקויות במצב המוזר אל מול הדלת הנעולה, והיא נהנית להעיף את המצב באוויר, ולעשות את האנשים לוליינים מרחפים, או ליצנים שאיבדו שיווי משקל. רמזים ראשונים לגרוטסקה מופיעים בסיפור מן הרגע הראשון (אביו של החתן שלא נפרד לרגע מן המכשיר למדידת לחץ הדם משלו, בן דודה המעוניין בבגדים - בעיקר בבגדי נשים על גופו - יותר משהוא מעוניין במצוקת המשפחה). אבל במערכה השלישית מעניקה מטלון לגרוטסקה כנפיים פוליטיות. היא מובילה את דמויותיה אל אותם חלקים של המציאות הישראלית שאיבדנו עליהם שליטה, שעשינו אותם מוטרפים. ולא צריך לחפש אותם בפינות נידחות. מטלון מושיטה יד אל הפוליטיקה הישראלית, וטירוף המערכות נכנס אל הסיפור בקלות ובחדווה.

ראשונה נוחתת לקראת סיום סיפור הפוליטיקה של הזהויות. מעטים העמיקו בתיאור חייהם של יוצאי ארצות ערב בישראל כמו רונית מטלון לכל אורכן של 30 השנים של יצירתה, ולכל רוחבם של עשרת הספרים שהוציאה. לכן יש משקל מיוחד לזהויות המרחפות בכל הסיפורים שלה, וגם כאן. שתי המשפחות שנואשו מן הסיכוי לגרום למרגי לפתוח את הדלת מזמינות פסיכיאטרית מארגון שנקרא "כלות מתחרטות" - מה שהיה נכון לעשות אילו היתה פסיכיאטרית דומה לאינסטלטור שיכול לסגור לנו, בכמה תנועות פלייר, ברז שהשתגע ומציף את הדירה. כיוון שאין פסיכיאטרית כזאת, נכנסת איתה אל הסיפור קריקטורה, שקווי ההגזמה של דמותה מובילים אותה אל פוליטיקת הזהויות ולא אל מדע הנפש. הפסיכיאטרית, ששמה יוליה אנגלנדר, כותבת משמאל לימין, זאת אומרת שהיא זרה לעברית. ובאשר למשפחתה המזרחית מאוד של מרגי, היא טועה וחושבת שמדובר במשפחה של יוצאי דרום-אפריקה. זאת אומרת שאין לה מושג בעדות ישראליות ובמוצאים ישראלים. וגם אין לה עניין בזהות עדתית. באשר לזהות של מרגי, היא מגלה עניין בכך שהיא נוהגת להתאפק שעות כשהיא צריכה להשתין, ועניין גדול יותר היא מגלה בשאלה אם מרגי היא "טיפוס של שמלת כלה ב-6000 שקל", או "טיפוס של שמלה ב-15,000 שקל". מהומת המוצאים הישראלית מתלבשת אצל רונית מטלון בבעיות כליות, ובשמלות האופיינות לכלות שיברחו מחתונתן. כך צוחק אצלה "השד העדתי" צחוק בריא, כאשר מסרבת מטלון סירוב בריא לצמצם מזרחים אל זהות סגורה וקורבנית אחת.

בריאיון לגילי איזיקוביץ עם צאת הסיפור תקפה מטלון את חבורת "ערספואטיקה": "משהו שם, בעמדה, הפוך לי [...] עמדת המוצא של קורבן, הן כאישה, הן כמזרחית, היא מקום מסוכן מאוד בעיניי". והיא הסבירה: "מזרחים מייצרים את הסטריאוטיפים שלהם לא פחות מאשכנזים ואולי יותר. סטריאוטיפים של מזרחיות הם, ברגע זה, מישהו ששונא את תרבות המערב, מדבר בשפה עילגת, שיש לו מאמא כזאת והכל נורא חם. אדם צריך להגר משורשיו ולא רק להיתקע עליהם".

גרוטסקה ספרותית טובה היא כזו שהסופר מעניק לנו אמת מידה כדי למדוד אותה. הקריקטורה של שתי המשפחות הפונות אל "כלות מתחרטות" מוצבת בסיפור אל מול דמותה הרצינית של מרגי. ככל שהסיפור מתפתח ומטפס אל המעוות והמגוחך, כך אנחנו מקבלים קו ועוד קו למרגי - דמות שאין בה שום דבר מן הקריקטורה. וכיוון שמרגי לא פותחת את הדלת, ולא מופיעה בגופה, היא מופיעה בסיפור בתרבותה. היא מייצגת את עצמה באמצעות שיר של לאה גולדברג, והיא מיוצגת בזיכרונו של מתי באמצעות האהבה שלה לצ'כוב. זהות, אם כן, לא מעניקה לה "מאמא", שממנה היא בורחת, וממש לא "הכל נורא חם" בחדר שבו היא מסתגרת. צ'כוב הרוסי ולאה גולדברג האשכנזית (או הלטבית, או האירופית, או הישראלית, או כולן יחד בלי גבולות) הם שמעניקים זהות למרגי המזרחית. אליהם היא "מהגרת", בלשונה של רונית מטלון. וכיוון שצ'כוב נעשה מפורסם לאחרונה בחוגי ממשלת ישראל, קשה להימנע מן הפיתוי למצוא בצ'כוב של מרגי חץ קטן שכוון בסיפור הזה אל מטרה מסוימת מאוד.

שנייה נוחתת אל הגרוטסקה שלקראת סיום הסיפור - הפוליטיקה שבין יהודים לערבים. המציאות המורעלת והמדממת של מצב הכיבוש מקבלת כאן גם היא תפנית קרקסית: פרוטקציה כזו או אחרת מביאה אל הסיפור נהג ערבי של חברת החשמל הפלסטינית. שמו עדנאן, ויותר משהוא נחוץ לשתי המשפחות, נחוץ להן המנוף שמורכב על המשאית שלו. יהודים שלא הצליחו להיכנס לחדר הנעול של בתם, מוצאים כעת "עבודה ערבית" שתביא אותם אל הכלה שלהם. המנוף שמתרומם מן הרחוב אל חלון החדר שבקומה גבוהה, מביא את הלונה פארק אל זירת הלא-חתונה הזאת. ואם לא די בקריקטורה של נהג המשאית, מגלה לפתע הפסיכולוגית שהיא יודעת לטפל בכלות מתחרטות אבל לא יודעת לטפל בפחד הגבהים שלה. לכן יהיו בתא הקטן שבראש הסולם גברת יהודיה כבודה (כבודה ולכן אשכנזית, כמובן, אם לדווח למשטרת המוצאים), ונהג ערבי טוב לב. אסור לו להיות נוכח בטיפול פסיכולוגי במרומי מנוף, אבל הגברת הכבודה צריכה לידה מישהו שירגיע את פחדיה, והערבי משכנע אותה לקבל אותו כך: "אבל אני אף אחד. נשבע לך שאני אף אחד. אין אף אחד יותר ממני".

4.

ויש לסיפור גם אפילוג: לא טרגי ולא קומי. אפשר לומר מנחם. אפשר לומר מוזיקלי. מסיימת את הסיפור הסבתא, שלאורך הסיפור כולו התיחסו אליה כאל סנילית. והיא אכן גילתה כמה סימני סניליות, לצד כמה סימני ערנות חדים (כמו ההצעה לשלם לפסיכולוגית מכספי קיצבת הביטוח המביישת שמשולמת לזקנים בישראל). מכל החכמים והמתחכמים והמתחבאים והמרחפים-על-מנופים, רק הסבתא רגישה מספיק כדי לדעת איך להכיל את המהומה רבת הפנים שבסיפור. זו לא הסבתא הראשונה בסיפוריה של רונית מטלון האוספת אליה אל המשפחה שהשתגעה ומרגיעה אותה. קולות של משיכה וגרירה המבשרים את פתיחת הדלת מופיעים רק בעמוד האחרון של הסיפור, ואת ולחש הקסם שפותח את הדלת יודעת רק הסבתא. היא שרה שיר של פיירוז שיש בו אומץ שבתוך כאב, כמו אצל לאה גולדברג, ויש בו חסד שבתוך כאב, כמו אצל אנטון צ'כוב.


"והכלה סגרה את הדלת" / רונית מטלון. הוצאת כתר, 130 עמודים.