את הבחירה בשם רומן הריגול הראשון שלו, מסביר דב אלפון בציטוט של נפוליאון בונפרטה. כשהמצביא האגדי נשאל כיצד יתגברו חייליו על אובדן של 18 אלף מאנשיהם במערכה על מוסקבה, השיב בסרקזם היבש והאכזרי שלו: "לילה ארוך בפריז ירפא אותנו מכל זה". פריז האהובה, עיר של אורות, רומנטיקה וסודות אפלים מזה מאות שנים, והחל מהעשור הנוכחי גם עיר של טרור בינלאומי.
אלפון, לשעבר עורך "הארץ" והיום שליח העיתון בצרפת, חי ונושם את תעלות הבירה הצרפתית. כל כך נושם, עד שחוטמו הוביל אותו לכתוב את "לילה ארוך בפריז" - מותחן מסובך שבו כולם נגד כולם, אין לדעת מי חבר ומי אויב, מי פועל לחקר האמת ומי מנסה לעוות אותה. סטארטאפיסט ישראלי בשם יניב מידן נחטף עם נחיתתו בנמל התעופה "רואסי שרל דה גול". עד מהרה מתברר מי החוטפים ומה עלה בגורלו, אבל המניעים לא ממש ברורים. לשם כך מתגייסים בכיר צה"ל בדימוס, יחידת 8200 בראשות קצינה צעירה, יפה ומבריקה, השב"כ ומשטרת פריז. לתמונה נכנסים גם ראש ממשלת ישראל, הנתמך על ידי איל הון אוסטרלי, והקומנדו הסיני. מיש-מש אחד גדול במספר זירות וקצות חוט רבים, כיאה לכל ספר מתח המכבד את עצמו.
אלפון מבסס דמויות ואירועים על העבר וההווה האישיים שלו. כמי שנולד בטוניסיה והעביר את שירותו הצבאי ב-8200, לא מפתיע שהוא מפגין יחס אוהד ליחידה בה גדל ושאחד מגיבורי הספר הוא ברנש בשם זאב עבאדי, שאמו המתגוררת בצרפת היא ילידת טוניס. על אף הזחיחות המסוימת ותחושת העליונות שקורנת מן הספר, אלפון דווקא גורם לנו להתחבר לגיבורים שלו עבאדי והקצינה אוריאנה טלמור, שבחדות לשון וחוצפה חיובית מצליחה לתמרן בין הפוליטיקות של בכירי צה"ל. ככלל, שפתו הקולחת, העומק שהוא מייצר לדמויות וההומור הקליל והמסוגנן הופכים את חווית הקריאה של "לילה האחרון בפריז" לקולחת ומהנה בדרך כלל.
יש לאלפון כמה יציאות לא רעות, במיוחד כשהוא שולח חצים עדינים לאנשי המקצוע של העולם האמיתי. כשעבאדי מנסה לסחוט מידע מאחד הקב"טים, הוא מאיים עליו כי יפגע במעמדו הביטחוני: "לעמירה הס וגדעון לוי יהיה סיווג גבוה יותר משלך". צביטות ידידותיות שכאלה כלפי קולגות נשלחות לאורך הספר, אך אין בהן כדי להעיד על רשעות, כי אם על בדיחות הדעת, מוצר בריא עבור כל יוצר, במיוחד של ספרי מתח.
אלא שאחרי כל אלה יש "אבל" עצום, יותר מאחד. בכלי התקשורת כבר דובר על הקשר שבין פרשת מימרן-נתניהו, אותה חשף אלפון באפריל האחרון, לגיבורי המשנה של הספר ראש ממשלת ישראל, רעייתו שנחשדת בשחיתות בעת ביקורה בצרפת והספונסר שלהם, מיליארדר אוסטרלי בשם סול דלאנוש, המחזיק ברשת בתי קזינו עולמית. אלפון אינו מאמין באנדרסטייטמנט. אם את השמות "בנימין ושרה נתניהו" הוא לא ממש אומר, ערבול האותיות בשם "סול דלאנוש" לא קשה לניחוש. בקונטקסט הרחב של הספר כל החיבור הזה נראה רופף. אם בהתחלה ההקשר בכלל נראה תלוש, ככל שמתקדם הסיפור אלפון מנסה להדק את שלוש הדמויות הללו לעלילה, מה שיוצר תמונה מאולצת עוד יותר.
יש עוד לא מעט פגמים בספר. השם "לילה ארוך בפריז" מעיד על פרק הזמן שבו מתרחשת השתלשלות האירועים. ואכן, כפי שניתן לנחש כבר בהתחלה, הפעילות שבו משתרעת על פני קצת יותר מיממה. בלתי אפשרי להאמין, גם אם מאוד רוצים, שכל המרדפים, ההתאגדויות, פקודות המבצע והקרבות בשטח מתרחשים ב-36 שעות. נראה כי אלפון אילץ את עצמו לכווץ את לוח הזמנים בהתאם לכותרת שבחר, שגיאה המשתווה לפסקול תלוש-זמן מסרט תקופתי. אפשר לחיות עם זה, אבל חוסר ההיגיון תמיד יזמזם ליד האוזן. בנוסף, כשאוריאנה פותחת על הממונים עליה פה כל גדול, הקורא אינו יכול שלא לעצור ולתהות, על אף האהדה לדמותה, האם בכלל אפשרי לדבר כך בצה"ל כלפי מפקדים בלי להיענש (רמז: לא). הגבולות הצה"ליים של אלפון פרוצים, אלמנט נוסף שמפחית מאמינות הספר.
הרצון של אלפון להוכיח שהוא יודע יותר (ובהחלט ייתכן שהוא יודע יותר), על 8200 ובעיקר על ראש ממשלת ישראל והקשרים העסקיים שלו, הופך את הרומן הזה להחמצה, כשגם הסיום המינורי לא ממש תורם. עם יותר מחויבות לגיבורים ולעולם הבדיה בו הם מתקיימים ופחות להיטות להציג תמונה מוגזמת של המציאות, התחושה היא ש"לילה ארוך בפריז" יכול היה להפוך לקלאסיקה אמיתית. תחת זאת, אפשר לסווג אותו כסתם עוד מותחן נחמד.
"לילה ארוך בפריז" / דב אלפון, הוצאת זמורה ביתן, 349 עמודים.