"רוב האנשים מסוגלים לדמיין את הנורא מכול, אך כשהנורא מכול אכן מתרחש, אין שמץ דמיון בינו ובין מה ששיוו בנפשם. למציאות דמיון משלה", מספר אדם קור, גיבור "האורחים". גם לאופיר טושה גפלה דמיון משלו: האיש שאחראי על "עולם הסוף" הנפלא, כמו גם על "הקטרקט בעיני הרוח", "מאחורי הערפל", "ביום שהמוזיקה מתה" ו"עשתונות" עשה זאת שוב. קשה לחשוב על סופר ישראלי עכשווי עם דמיון מפותח משלו, קשה לחשוב על מישהו שמסוגל לערבב כל כך טוב דמיון ומציאות.
בבסיס "האורחים" רעיון כמעט אפוקליפטי. לפני חמש שנים, ב-11 בינואר, ב-4:19 לפנות בוקר, מונחים כבדרך קסם מחוץ הדלתות של רוב שוהי כדור הארץ קופסאות נעליים ובתוכן הנעליים בהם חשקו יותר מכל, איש איש וטעמו. כמעט כולם מודדים אותן מיד, כשהיחידים מהם נשללה "תשורת הרפאים" הם ילדים מתחת גיל 14, חולים בתרדמת, קטועי רגליים ואנשים אקראיים שנפלו קורבן למעשה גנבה. אפילו המאושפזים בבתי החולים, או אלה הסגורים בבתי כלא או בסיסים צבאיים שותפים למאורע ההזוי. על קופסאות הנעליים נמצאות שני סוגים של טביעות אצבע של אלה שקיבלו אותן, וטביעות "לא אנושיות בעליל", של אלה שהביאו אותן. האורחים.
מכאן והלאה העניינים מסתבכים: כל מי שלא עומד בפיתוי ומודד את הנעליים להם כל כך פילל הופך תוך מספר ימי מטמורפוזה לאדם השנוא עליו ויהיו אלה ילדים, נשים, גברים, בני משפחה, קשישים נאצים, אפילו אנשים שכבר הלכו לעולמם. בו בזמן כאוס טוטאלי מתחולל ברחובות ובכבישים: אנשים מסתובבים בבהלה, בבלבול גדול, בתדהמה ובדיכאון. ביממה של המטמורפוזה נהרגים 45 אנשים ו-763 נוספים נפצעים בתאונות דרכים בלתי מוסברות בישראל. בשבועות הבאים רבים ישימו קץ לחייהם בעיקר בשבתות ("כולם נתקפים געגוע, וחלקם לא עומדים בו. בשבתות אנשים קורסים"). אחרים יעטו על עצמם מסכות, כדי לנסות, ללא הועיל, לברוח מהפיכתם לאדם ששנאו יותר מכל.
אדם קור, חוקר פרטי מוצלח למדי, הופך לגברת קורושי, אישה יפנית שהדביקה אותו במחלה בשדה תעופה זמן מה קודם לכן. גם הוא, כמו רוב הסובבים אותו, משתדל לנהל יומן אישי ("הדחיפות שבתיעוד נהייתה לערך עליון"), וכשהמחשב שלו קורס, ארבע וחצי שנים לאחר מכן, הוא פוצח ביומן חדש שמתעד את הנעשה בהווה ובעבר, בפרט את הניסיונות להבין את התעלומה הבלתי אפשרית שהתרחשה, ואת ניסיונותיו העקרים למצוא את אהובו, יותם, אחד מאותם מיליוני נעדרים שלא נראו מאז המטמורפוזה הארורה.
אל בסיס העלילה הזה מצטרפים שלל תתי עלילות, דמויות מוזרות ומוזרות פחות וסיטואציות שבלתי אפשר יהיה להגדיר במילה אחת שהיא לא "מקוריות". המקוריות פשוט נשפכת מטושה גפלה בספריו קודמים, וגם היום. הוא לא מסתפק בבריאת עולם חלופי, אלא בוחן כמעט כל פינה אפשרית שבו, סוגר פינות וחורים ונותן דרור למקרים הקיצוניים ביותר להתרחש. נניח: במדינות הדיקטטורות, המוני אנשים הופכים להיות המנהיגים הנתעבים, ומוצאים להורג על שנאתם לעריץ. מנגד, הקריטריון המכריע בבחירת מנהיג חדש בחלק מהמדינות הדמוקרטיות הוא חד-פעמיותו של המועמד, היותו מושא השנאה של אדם אחד ויחיד, ולא עשרה, מאה או מיליון.
לעתים קצת קשה לעקוב אחר הדמיון המתרוצץ של טושה גפלה. הקונספטים המופרכים שהוא מטיח בקורא כמעט תמיד מעוגנים בחוקי העולם שטווה כל כך בזהירות, אך הקריאה ב"האורחים" לא יכולה להיעשות בחצי-עין. טושה גפלה לא עושה הנחות לקוראים שלו. הוא דורש את תשומת ליבם המלאה, ולעתים זה עלול לעייף. ואילו, מי שמסוגל לעמוד בכך יקבל, לא בפעם הראשונה, ספר ייחודי של כותב ייחודי.
חובביו של טושה גפלה לא יתאכזבו גם הפעם, שכן מדובר באחד מספריו הטובים ביותר. אלה שפחות אוהבים את סגנונו הייחודי בוודאי יתקשו להתחבר גם הפעם, ולקוראים האובייקטיבים, שייתקלו בו לראשונה, קשה שלא להמליץ לצלול פנימה. אין עוד סופר כזה בנוף הישראלי כרגע.
"האורחים" / אופיר טושה גפלה, הוצאת כתר, 361 עמודים.