נושאים חמים

סלח לי אבי, כי חטאתי: "החטאים" של אבי נשר הוא קולנוע במיטבו על וידויים ותיקונים

אמנם הסיפור שלו נשמע מעט מופרך ומתפתל ללא הכרה, אבל "החטאים", סרטו החדש והמדובר של אבי נשר, מתגלה כמלאכת מחשבת קולנועית, עמוקה ומרגשת

1977 היתה אחת השנים המשמעותיות בתולדות ישראל. הליכוד עלה לשלטון, מכבי ניצחה את צסק"א, סאדאת הגיע לישראל ויעקב שבתאי פרסם את "זיכרון דברים". גם קולנועית, זו היתה תקופה מעניינת: "מסע אלונקות" פורץ הדרך ו"מבצע יונתן" שובר הקופות הגיעו לאקרנים, ובמאי צעיר בשם אבי נשר החל לעבוד על עבודת הביכורים שלו, "הלהקה", שתעלה למסכים שנה לאחר מכן.

מבין דור הבמאים המקומיים שהחלו לפעול באותם שנים, רק נשר עוד פעיל באופן עקבי ופורה. מאז שחזר לארץ לאחר תקופה בהוליווד בתחילת העשור הקודם ויצר את "סוף העולם שמאלה" (2004), אחד האחראיים העיקריים לתחייה של הקולנוע המקומי, נשר מגיש להיט חדש אחת לשלוש שנים. וכך, לאחר "הסודות" (2007), "פעם הייתי" (2010)
ו"פלאות" (2013) מגיע בשלהי חורף 2016 "החטאים", שמתרחש באותה שנה דרמטית בשלהי הסבנטיז.

גיבורות הסרט הן שתי אחיות ירושלמיות, ובשלב מוקדם שלו מתברר כי מבחינתן, 1977 דרמטית גם מהבחינה האישית. הבכורה, עיתונאית במגזין סליזי סטייל "בול", תקבל בשורות רעות שיטלטלו את עולמה. הקטנה, זמרת אופרה צעירה, תקבל בשורות טובות שישנו את חייה, ושתיהן גם יחד יגלו בעקבות ביקור של אחת מהן במערב גרמניה כי אביהן ניצול השואה מסתיר מהן סוד. המסע בעקבותיו יצטלב גם עם הטלטלות שקורות בחייהן המקצועיים והפרטיים, ומתוך הגילויים על העבר, ייוולד גם עתידן.

כל זה נשמע מסובך למדי, ומתגלה על המסך כמפותל עוד יותר מאשר על הנייר. עלילת "החטאים" מתפתלת שוב ושוב, ובכל פעם שאנו בטוחים כי הגענו לתפנית האחרונה, צץ לו טוויסט נוסף. במהלך הצפייה, הדבר נראה מופרך, אבל אז מגלים כי התסריט מבוסס על סיפור שהיה באמת ונזכרים שהמציאות אכן חזקה מכל דמיון, בטח כשזה נוגע לשואה ולמלחמת העולם השנייה.

החטאים (יח"צ , איריס נשר)
מככבות בסרט תקופתי על שנה שבה עוד לא היו בתכנון. נלי תגר וג'וי ריגר מתוך "החטאים" (צילום: יח"צ, איריס נשר)

כך או כך, יותר מהתסריט, מה שמרשים בסרט הוא דרך העברתו אל הבד - מלאכת מחשבת קולנועית. ב"החטאים", נשר מביא לידי ביטוי את כל בקיאותו בהיסטוריה של הקולנוע ותשוקתו לאמנות זו, את שליטתו באמצעי המבע השונים ואת יכולתו לחבר ביניהם בהרמוניה.

כתוצאה מכך, "החטאים" מתגלה כקולנוע במיטבו בכל שנייה ושנייה שלו. לא רק בגלל ערכי ההפקה הגבוהים או השחזור התקופתי המוקפד, אלא בעיקר בשל הטאץ' ושאר הרוח שניכרים בו, אם זה בדרמות הגדולות או במחוות הקטנות ביותר.

כך, לדוגמה, כשהאב מגולל בפני בנותיו את מה שקיווה לעולם לא לספר, התאורה משחקת באופן מבריק עם האור והצל, כדי להמחיש בפנינו את המעבר של הגיבורים משגרתם הנינוחה לאפלה שהדחיקו; כשאחת הדמויות, במהלך ביקורה בפולין, מוזמנת לרדת במדרגות למועדון ג'אז תת-קרקעי, בונה המצלמה מתח כדי להמחיש כיצד הזמנה שכזו, אל מרתף מתחת לאדמה, מעוררת בצעירה יהודייה באותה תקופה את כל תסביכי השואה שלה.

שוב ושוב, משלב נשר בין התוכן לצורה ומחצין את עולמן הפנימי של הדמויות. קצרה היריעה מלמנות את כל הדרכים בהן הוא מצליח לעשות זאת, אך חובה להתעכב על הסגולה העיקרית של הסרט: הקטעים המוזיקליים. יש כאן רבים כאלה, וכולם אמינים: המקהלה נראית כמו מקהלה והזמרת שרה כמו זמרת. אך חשוב מכך, גם מי שאינו חובב מוזיקה קלאסית יתקשה שלא להתרגש במהלכם. בסופו של דבר, האופן בו משלב "החטאים" בין תמונות וקולות מוכיח מחדש כי בכוחם של הצלילים להתעלות מעל כל החששות ההדדיים, הגאוות הלאומיות ופצעי ההיסטוריה, ולברוא אופרה אחרת: תרתי משמע.

בכל אותם רגעים מככבת, בפרצופה ובקולה, ג'וי ריגר, המגלמת את דמותה של הזמרת הצעירה ושרה בעצמה, אף שלא היתה לה הכשרה מוזיקלית לפני הצילומים. ריגר השתלטה על המלאכה במיומנות מרשימה, ובכלל מפגינה כאן תצוגת משחק יוצאת מגדר הרגיל, נטולת תיאטרליות, בלי אף תו מזויף, ועם הרבה בגרות ובשלות. חלילה לנו לנחס את השחקנית המתחילה, בת 22 בסך הכל, אבל נראה שהיא נולדה למסך הגדול ולהפך, ופניה מלאות ההבעות עוד ימלאו אותו לא פעם.

החטאים (יח"צ , איריס נשר)
שמחה עם ריגר. ג'וי ריגר ב"החטאים" (צילום: יח"צ, איריס נשר)

בצדה של ריגר, כאחותה, מככבת נלי תגר, ולשונה החדה של השחקנית השנונה הולמת היטב את הדמות טובת הלב אך הסרקסטית. בין השתיים נוצרת גם כימיה משכנעת, ואף שאין ביניהן דמיון פיזי מיוחד, אפשר להאמין בנקל כי הן אחיות על אמת.

יפה גם שהשתיים מחזיקות את הסרט על כתפיהן, כך שכמו ב"סוף העולם שמאלה" ויצירות אחרות של נשר, גם כאן נשים עומדות במרכז הבמה, והגברים ממלאים תפקידים משניים בלבד.

עם זאת, כידוע, אין תפקידים קטנים, והשחקנים פה ממצים את המקסימום מן הדמויות. בולטים בהם שלושה. דורון תבורי מגלם את אבי המשפחה במידה שווה של קשיחות ופגיעות, והיותו שחקן תיאטרון שכמעט אף פעם לא עושה קולנוע מסייעת לו להחצין את האופי האאוטסיידרי של דמותו, שאף כי מנסה לשדר תחושה של עסקים כרגיל, ברור שהיא עדיין במקומות ובזמנים אחרים. תום אבני, בצדו, מנצל את התפקיד הקולנועי הראשון שניתן לו מאז כיכב כילד ב"סופר-בוי" האגדי, ועושה עבודה נהדרת כבן זוגה של האחות הבכורה.

שני אלה לא הופיעו בסרטים רבים, אך מוכרים לקהל הישראלי. לעומת זאת, רפאל סטצ'וביאק, שחקן פולני עם מראה אנדרוגיני, מתגלה לנו כאן לראשונה, ונוחת כאורח מכוכב אחר: הוא לא רק מגלם מוזיקאי משנות השבעים, אלא גם נראה כמו מישהו שאכן שייך לאותה תקופה, ומוסיף לסרט גזעיות ברוח הסבנטיז.

החטאים (יח"צ , איריס נשר)
לא מרגש כמו ביקור סאדאת, ובכל זאת מסעיר. מתוך "החטאים" (צילום: יח"צ, איריס נשר)

סטצ'וביאק גם מעלה בעוד כמה מפלסים את הסקס-אפיל של "החטאים", שאין בו ולו סצנת סקס אחד, אך הוא שופע מיניות וחושניות. זו לא מתפרצת, כיוון שעלילות משנה רומנטיות הן מהלך תסריטאי בנאלי מדי בעבור הסרט הזה, שלוקח על עצמו משימות מקוריות מעט יותר: לבדוק סוגיות כמו אחווה נשית, כוחה המאגי של המוזיקה וכמובן, היכולת לא לשכוח אך כן לסלוח, כך שגם אם אבות אכלו בוסר, שיני בנות לא תקהינה.

מעניין מכל, "החטאים" מסתכל על העבר מן הפרספקטיבה העכשווית ונוקט כך כדי להראות דבר מה: שאף כי רבים מניצולי השואה רצו לנתק לעד את הקשר בין ישראל לגרמניה, הרי שהיה בלתי נמנע כי השתיים יתחברו מחדש, ולאו דווקא כי האחת היתה צריכה משהו מן האחרת, אלא כי בסופו של דבר, מה שמאחד בין אנשים תמיד חזק ממה שמפריד ביניהם. אמירה זו היא שמקנה לסרט את סיומו המהדהד ומנציחה אותו כאבן דרך, לא רק בקריירה של הבמאי, אלא גם בתולדות העשייה המקומית כולה. ב-2016, בניגוד ל-1977, לא היינו עדים למהפכים פוליטיים ולא זכינו בגביע אירופה בכדורסל. אך לפחות בכל הקשור לקולנוע, אין מה להתלונן.