נושאים חמים

דור הפוסטינור: ריאיון עם הדס בן ארויה, יוצרת "אנשים שהם לא אני"

"אנשים שהם לא אני" הוגדר כדרמה הישראלית הכי קולעת שנעשה על דור ה-Y, והיוצרת שלה, הדס בן ארויה, הוכתרה כבמאית השנה. בריאיון היא מספרת על הקהל שמתפקע מצחוק בסצנות הסקס והצופה שראה בארנבת כאלגוריה לכיבוש והצייצן האלמוני שגם נתן לה את השם וגם בנה לה את הארון

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

"אנשים שהם לא אני" של הדס בן ארויה הוא האחרון מבין הסרטים הישראלים שמופצים ב-2016, ואחד מיוצאי הדופן שבהם. בין השאר הוא היחיד מתוכם שהחל בכלל כפרויקט סטודנטיאלי קצר, אבל אז תפח לסרט עלילתי באורך מלא.

אמש (חמישי) עלה הסרט לאקרנים בהפצה רחבה בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, כולל בסינמה סיטי וקומפלקסים אחרים, ועשה זאת כשהוא נישא על גל של עיטורים ותשבוחות. בין היתר, בן ארויה קטפה את פרס הראשון בפסטיבל מר דל פלאטה היוקרתי בארגנטינה, הוכתרה כתגלית השנה בידי פורום מבקרי הקולנוע בישראל, נהנתה מהקרנה מוצלחת בלוקרנו, אחד מן האירועים הנחשבים בעולם סרטי האיכות, וגרפה שלל ביקורת מהללות. הישג יפה, בעיקר אם מתחשבים בעובדה ש"אנשים שהם לא אני" היה ונותר הפקה צנועה, נטולת תקציב, בה הבמאית היא גם התסריטאית, המפיקה והשחקנית הראשית.

אך כל זה לא מנע מבן ארויה, בת 28 בסך הכל, ליצור סרט שעורר הזדהות אצל רבים ורבות. אלה התרגשו מן האופן בו היא מתארת את קורותיה כרווקה תל אביבית, המדלגת בין מערכת יחסים קלוקלת אחת לאחרת, ובדרך עוברת בכל התחנות הבלתי נמנעות של פנויים פנויות בעיר הגדולה של ימינו. טינדר, ניכור חברתי, מחלות מין, מועדונים עם מוזיקה אלקטרונית: הכל פה.

לא פלא אם כך, שמשפט אחד בצורות שונות חזר שוב ושוב בכל הטקסטים על "אנשים שהם לא אני": האמירה שהסרט זה הוא קולו של דור, שצעירים יראו בו את עצמם והורים יבינו בו את ילדיהם, שהוא הייצוג הכי נאמן של דור ה-Y בקולנוע הישראלי וכיוצא בזה.

אנשים שהם לא אני (יח"צ , מידן ארמה)
"במבחן פלייבאז בכלל יצא לי שאני מדור ה-Z. מתוך "אנשים שהם לא אני" (צילום: יח"צ, מידן ארמה)

האמירות הללו מעט מביכות את בן-ארויה. "לא היתה לי יומרה לעשות סרט על דור", היא אומרת בריאיון לרגל צאת עבודת הביכורים שלה. "מבחינתי, עשיתי סרט על מה שקרה לי אתמול בלילה, ואני יכולה לדבר עליו עצמו, אבל קשה לי לענות שאלות סוציולוגיות. בכל מקרה, עשיתי את המבחן של פלייבאז ובכלל יצא לי שאני מדור ה-Z".

בת כמה הייתה הצופה הכי מבוגרת שדיברה איתך על הסרט?

"פנו אליי אחרי הקרנות כמה נשים שהיו יכולות להיות הסבתות שלי. הן אמרו לי 'היה לנו קצת קשה בסצנות של הסקס, אבל זה יופי של סרט, כל הכבוד!". זו תגובה שחזרה על עצמה מנשים בגיל הזה. עיתונאית מבוגרת ניגשה אליי בארגנטינה ואמרה לי 'האמת היא, שחשבתי לצאת בסצנות הסקס, אבל בסוף החלטתי להישאר ואני כל כך שמחה שעשיתי זאת".

ובן כמה היה הצופה הכי צעיר?

"היה איזה נער, מחוצ'קן כזה, שבא אליי אחרי אחת ההקרנות ואמר לי 'ממש אהבתי את הסרט שלך!', ואני כזה חושבת לעצמי, 'מה, מה פתאום ראית אותו, אתה לא צעיר מדי בשביל זה?"

יש הגבלת גיל על הצפייה בו?

"כן, מגיל 18 ומעלה. אני חושבת שאפשר היה ללכת על הגבלה מתונה יותר, מגיל 16 ומעלה, אבל אנחנו מדינה שמרנית אז אני לא יכולה להגיד שהופתעתי מזה, וגם לא ראיתי סיבה למחות. בגדול, ההגבלה הזו לגמרי מוצדקת בעיני".

אנשים שהם לא אני (יח"צ , מידן ארמה)
"מוצדק שהגבילו אותו מגיל 18 ומעלה". מתוך "אנשים שהם לא אני" (ספק: יח"צ, מידן ארמה)

מן הסתם, הצנזורים החליטו עליה כיוון שהסרט מציג שלל משגלים. עם זאת, יש לציין כי בניגוד לנהוג בקולנוע הישראלי, הם אינם בוטים, אלא דווקא מגושמים, והמבוכה של הדמויות בהם גורמת לצופים לצחוק איתם. "האמת, הייתי בשוק מכמויות הצחוקים בסצנות הסקס", מודה בן-ארויה. "אני חושבת שיש בסצנות הללו משהו אנושי, כי הרי בחיים, אנחנו לא מזדיינים כמו בסרטי פורנו אלא מזדיינים כמו שאנחנו מזדיינים, ואז כשהצופים יושבים באולם מלא אנשים ורואים על המסך סקס כמו שהם מכירים ועושים, אז הם נבוכים מאוד וגם צוחקים מאוד".

פעם עירום היה דבר כמעט בלתי נמנע בקולנוע הישראלי. בשנים האחרונות נדמה לי שהוא הולך ונעלם ולמעשה, ב-2016 ראיתי רק שני סרטים מקומיים שהיה בהם עירום נשי, ושניהם של במאיות "אנשים שהם לא אני" ו"הפורצת" של הגר בן-אשר. גם שמת לב לכך?

"אני לא חושבת שהעירום נעלם, אני פשוט חושבת שמציגים אותו בצורה פחות סליזית ויותר חכמה. לא עושים אובייקטיזציה, לא באים לחרמן, אלא מנסים לתת לזה משמעות. אני לא אוהבת שמראים סקס או עירום באופן שמוציא אותך מהסרט. יש סרטים ששמים לך זין וזקפה בפריים – זו אמירה, ואני לא שופטת אותה, אבל לא התחשק לי לעשות את זה. רציתי שהמין אצלי יהיה טבעי, מביך ובעיקר לא מחרמן".

גם העובדה שליהקת את עצמך לתפקיד הראשי קשורה לזה?

"ממש לא. כתבו בעבר איפשהו שליהקתי את עצמי בגלל שלא מצאתי שחקנית שתסכים לסצנות הסקס, וזה לחלוטין לא נכון, וגם אין סיבה שיהיה. הסצנות הללו כאן לא גסות או קשות במיוחד.

"הסיבה שליהקתי את עצמי אחרת: פשוט לא הצלחתי למצוא שחקנית מתאימה, וחיפשתי. עשיתי אודישנים במשך שנה וחצי, גם לשחקניות מנוסות וגם לכאלה שאינן שחקניות, ולא מצאתי בדיוק מה שצריך. ידעתי שהדמות חייבת להיות מדויקת, אחרת הסרט לא יעבוד. גם ככה הגבול בו עדין: הגיבורה הרי מעודדת גם אמפתיה וגם סלידה, והיא גם מינית וגם חסרת ביטחון, גם אהבלה וגם חכמה, גם מעוררת הזדהות וגם מעצבנת. אני לא במאית מנוסה, אז לא הצלחתי להעביר את זה לשחקניות שבחנתי, כך שבסופו של דבר החלטתי לגלם את הדמות בעצמי. לולא עשיתי כך, ואם שחקנית מקצועית היתה מגלמת אותי, זה היה סרט אחר לגמרי. אני חושבת שאחד הדברים הבולטים בו, כמו שהוא בסופו של דבר, זה שיש בו משהו נורא אותנטי. אפשר אפילו לומר שהוא כמעט דוקומנטרי. גם כל הדיאלוגים בו, למשל, היו באמת".

השוו בין איך שהסקס מוצג אצלך לאיך שמתארים אותו ב"בנות", ובאופן כללי הקבילו בין הסרט שלך לסדרה של לנה דנהאם. אני מניח שזו לא השוואה שמעליבה אותך.

"אני חושבת שהסדרה הזו הייתה משהו מאוד משמעותי, מבחינתי ומבחינת הרבה בנות בגיל שלי. אתה יכול לאהוב אותה יותר או פחות, אבל דבר אחד בטוח וזה ש'בנות' לקחה את החיים שלנו, הראתה אותם על המסך ונתנה להם לגיטימציה. הסתכלנו על זה והבנו את עצמנו טוב יותר, זה היה מעין אשרור מבחינתנו. ניסיתי להעמיד מראה דומה גם בסרט שלי, ולהביא אל הבד את הסיפור שלי ושל האנשים מסביבי".

השוו את הסרט גם ל"פרנסס הא", אבל יש ביניהם שלל הבדלים, והגדול ביניהם: בלהיט האינדי של נוח באומבך, מה שעומד במרכז זה היחסים בין הגיבורה לחברתה הטובה ביותר. כאן, אין לגיבורה חברה טובה. האמת, אין לה חברות בכלל. גם לא חברים.

"למה זה ככה? התשובה הטכנית: כי בהתחלה, כתבתי את זה כסרט קצר, אז לא היה מקום להתחיל להוסיף סביבה חברים ובני משפחה.

"התשובה היותר עמוקה: רציתי שהזרקור יהיה עליה, על מערכות היחסים שלה, ואיך היא מתמודדת עם זה. לכן ניקיתי הכל. יש מועדון אחד, שדרה אחת ודירה אחת. אין לה חברים וגם אין לה הורים. חוץ מזה, אם היתה לה דמות כזו של 'החברה הכי טובה', היה לה קל יותר להתמודד. ככה, כשבחור אחד פוגע בה היא עוברת לבחור השני ומשם לבחור השלישי. אלה האופציות היחידות שיש לה וזה מדגיש את המקום שהיא נמצאת בו".

בנות (יח"צ)
"זו סדרה משמעותית מאוד מבחינתי ובנות רבות בגילי". מתוך "בנות" (צילום: יח"צ)

בן-ארויה נולדה וגדלה באשקלון ועברה לתל אביב מיד לאחר הצבא. היא מתגוררת בדירה שכורה במרכז-דרום העיר ואם יש דבר אחד שמרגיז אותה, זה שמישהו אומר כי הסרט הזה "תל אביבי מדי", "רק לתל אביבים" וכדומה. "כמו שגם צעירים וגם מבוגרים אהבו אותו", מתרעמת הבמאית, "ככה גם צופים מתל אביב וגם מחוצה לה נתנו לי עליו פידבק חיובי".

ואנשים בלוקרנו ובארגנטינה?

"בכל מקום שהייתי בו, אנשים אומרים לי שהם מרגישים שזה היה יכול לקרות אצלם באותה מידה. זה מדהים בעיני: הגעתי למקומות שמעולם לא ביקרתי בהם, שלא הכרתי, ואנשים אמרו לי שהעיר המתוארת בסרט נראית בול כמו העיר שלהם".

והציקו לך גם בשאלות פוליטיות?

"לפעמים, והעפתי אותם מזה באלגנטיות. לדמות שלי בסרט יש ארנבת בכלוב, ומישהי שאלה אותי בשיא הרצינות אם זו אלגוריה לכיבוש. מישהו אחר חשב שהעלילה כולה היא אלגוריה למערכת היחסים שלנו עם הפלסטינים. עניתי, בנימוס, 'מה הקשר?' מה שאני כן שמחה להגיד בעולם, זה שאני מראה כאן צד אחר של ישראל ושל הקולנוע הישראלי. לא הכל זה מלחמות. יש אצלנו גם צרות של עולם ראשון".

ואני מניח שגם היו לא מעט שאלות בהקשר של הדיון העכשווי על נשים ומקומן בתעשיית הקולנוע.

"הסרט פמיניסטי, זה ברור לדעתי. תראה, זה מעניין, זה עניין דורי. דיברתי עם אנשים בדור שמעליי, והגישה שלהם היא כזו 'וואו, יש היום קולנוע נשי', כי הם באים מעידן שבו כמעט לא היו נשים שמביימות, בטח לא בישראל. בדור שמתחתיי אני מכירה קולנועניות מתחילות שמנסות להתנער לחלוטין מההגדרות האלה. זה בכלל לא אישיו מבחינתן. ומבחינתי? אני בתפר, מצד אחד, גם לי בא להתנער מזה, ומצד אחר אני כן נאבקת על העניין של קולנוע נשי".

הדס בן ארויה (ראובן קסטרו)
"אני אוהבת אנשים". הדס בן ארויה ליד ביתה (צילום: רובי קסטרו)

בעוד "אנשים שהם לא אני" מבלה את ימיו הראשונים באקרנים, בן-ארויה כבר מסיימת כתיבת תסריט לסרט חדש, וכרוח הימים גם עובדת על סדרה. למרות שהפרויקט הסטודנטיאלי שלה גרף הצלחה שכל תלמיד היה מקנא בה, את התואר הראשון עוד לא סיימה. "אמא שלי לוחצת עליי לעשות את זה, כדי לשמור את האופציה לקבל משכורת גבוהה יותר בעתיד", היא אומרת. "אבל האמת, שאני לא רואה את עצמי עובדת כשכירה אי פעם".

בימים שלפני היציאה, בן-ארויה גם עוד היתה עסוקה בהשגת האישורים האחרונים לשימוש בקלאסיקת האייטיז "This is Not a Love Song". שאר השירים בפסקול המצוין הם של להקות תל אביביות עכשוויות, שלהגדרתה "מגדירות בול את הסצנה הזו, ורציתי שהסרט יהיה מדויק לגמרי גם מן הבחינה המוזיקלית".

אם אפשר לקראת סיום שאלה קצת צ'יזית. סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש, אבל מהצפייה בסרט ניכר שמעל הכל, את אוהבת בני אדם.

"אני שמחה שאתה אומר את זה. אני אוהבת בני אדם, ואת החיים באופן כללי. אני אוהבת את הדמויות. אין כאן מישהו 'רע', גם לא הבנים שפוגעים בגיבורה. כולם פגומים ואהובים. מישהו ביאס אותי כשאמר שאני עושה כאן עוול לדור שלי, וחבל לי שהוא הרגיש כך. שום דבר כאן לא נובע מחוסר חמלה. יש לי הרבה אמפתיה לכולם".

אם נחזור לנקודת ההתחלה, השם "אנשים שהם לא אני" יפה, וגם מופשט. איך הגעת אליו, ומה המשמעות שלו מבחינתך?

"כשמנסים להסביר, זה נשמע מעאפן, אבל אני יכולה לספר איך מצאתי אותו. לא היה לי שם עד שלב מאוחר, ובסופו של דבר התייאשתי וכתבתי בטוויטר שאני מחפשת שם לסרט. הוספתי קצת האשטאגים - #דרמה #אינדי #ניכור וכזה. הציעו לי כל מיני דברים לא רלוונטיים, עד שמישהו שלא צפה בו בכלל הציע את 'אנשים שהם לא אני' וזה התיישב לי טוב".

פגשת את הרעיונאי האלמוני הזה?

"כן – הוא בנה לי את הארון בדירה. זה קרה בהזדמנות אחרות, אחרי שפרסמתי בטוויטר שאני מחפשת מישהו שיבנה לי אותו".

מיקסטייפ עם כל השירים מן הפסקול המשובח

אנשים שהם לא אני (יח"צ , מידן ארמה)
בחורה עם אוזניות. מתוך "אנשים שהם לא אני" (צילום: יח"צ, גילי לוינסון)
אנשים שהם לא אני (יח"צ , מידן ארמה)
לא היה לסרט שם עד הרגע האחרון. מתוך "אנשים שהם לא אני" (צילום: יח"צ, מידן ארמה)
הדס בן ארויה (ראובן קסטרו)
אחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הישראלי. הדס בן ארויה (צילום: רובי קסטרו)