עיניים גדולות 67: לקראת "שבוע הבמאיות"

"שבוע הבמאיות", שיתקיים בסינמטק תל אביב בשבוע הבא, מציג שלל סרטים מקומיים טריים ומעניינים ומוכיח שוב עד כמה מרכזי המקום של קולנועניות בתעשייה הישראלית

יח"צ - חד פעמי

(בסרטון: הטריילר של "אנשים שהם לא אני")

מאז קום המדינה ועד ניצני שנות השמונים, תעשיית הקולנוע הישראלי היתה בשליטה גברית מוחלטת: מבין הסרטים העלילתיים הארוכים תוצרת הארץ שהגיעו כאן לבתי הקולנוע בתקופה זו, אף אחד מהם לא בוים בידי אשה. רק בשלהי הסבנטיז-תחילת האייטיז השתנתה התמונה, עת "רגעים" של מיכל בת אדם ו"מעגלים של שישי-שבת" של עידית שחורי הגיעו לאקרנים, אבל ההגמוניה נשארה גברית.

כתוצאה מכך, אפשר לספור על כף יד אחת את כמות הנשים שביימו באופן עקבי סרטים עלילתיים ארוכים בשנות השמונים והתשעים, וגם הן לא עמדו במרכז הבמה. השינוי האמיתי התרחש רק בתחילת העשור הקודם, ומאז הוא מתמשך ודרמטי. גם בהשוואה למה שהיה כאן לפני כמה עשורים בלבד, וגם ביחס לתעשיות אחרות ברחבי העולם, העשייה הנשית משחקת תפקיד מרכזי בקולנוע הישראלי.

וכך, לדוגמה, "סופת חול" של עילית זקצר היה הזוכה הגדול של פרסי אופיר האחרונים, בצד "לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין, מי שסחפה את הטקס גם לפני ארבע שנים, עם "למלא את החלל"; לפני שנתיים, היו אלה "גט" של רונית (ושלומי) אלקבץ ו"אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא שהתחרו על הגביע, וכך הלאה.

מגמה זו אמורה להימשך גם השנה. בחורף הקרוב, חלק ניכר מן הסרטים המקומיים הבולטים שיגיעו לאקרנים נעשו בידי נשים: "לא פה, לא שם" של מייסלון חמוד, "עניינים אישיים" של מאה חאג', "אנשים שהם לא אני" של הדס בן-ארויה ואחרים. ברור כי הדרך לשיוויון אמיתי עוד ארוכה, אבל ברור גם כי משהו קורה פה.

כיאה לכך, אירוע "שבוע הבמאיות" שיתקיים בשבוע הבא בסינמטק תל אביב מעמיד תפריט עמוס, עשיר ומעניין, ואף שאינו קורא לעצמו כך, הממדים שלו מצדיקים את הגדרתו כפסטיבל.

עוד באותו נושא

"טירוף בלתי נתפס": חמש נקודות מבט על ההצלחה הבינלאומית של "סופת חול"

לכתבה המלאה
יפתח את הפסטיבל. מתוך "עניינים אישיים" (צילום: יח"צ)

הפסטיבל הזה, אם יורשה לנו לכנותו כך, ייצא לדרך בראשון 18 בדצמבר עם הקרנת טרום-בכורה של "עניינים אישיים", ולאחר מכן יוצגו בו במשך שבוע בדיוק עוד כמה עשרות סרטים. מתוך המגוון הרחב, הנה המלצות על כמה מהם, בעיקר פנינים המתחבאות בין הדברים היותר מובנים מאליהם:

פרויקט "גיבורה":

אסופה של חמישה סרטים קצרים טריים, כולם של נשים ועל נשים. ביניהם בולט "הבמאית" של שירה פורת, עליו כתבתי לראשונה לפני כחודשיים עת הוקרן בפסטיבל חיפה, והוא לא עוזב אותי מאז. ברובד הבסיסי, זה סיפור על קולנוענית ישראלית שנוסעת לאירוע קיקיוני כלשהו בפולין, וסאטירה קולעת על עולם הפסטיבלים.

במישור העמוק יותר, זה סרט על הריקנות שמתלווה לתהליך היצירה, ועל קשיי התקשורת בין בני האדם שרק הולכים ומתרחבים, דווקא בעידן שבו הגלובליזציה והשכלולים הטכנולוגיים היו אמורים להקל על הקומוניקציה בינינו. התסריט, הבימוי, הצילומים של פבלו ארקושין ותצוגת המשחק של סיוון מאסט: כולם מציבים את "הבמאית" כמעין גרסה מקומית מקוצרת (ויש שיאמרו משופרת) של "אבודים בטוקיו".

"אבודים בטוקיו", הגרסה הישראלית. מתוך "הבמאית" (צילום: פבלו ארקושין)

פיתוי בע"מ

התעשייה שמתיימרת להפוך גברים ישראלים בלי ניסיון מיני לדון ז'ואנים כבר זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב, אבל מעולם לא לייצוג קולנועי. אולי כי אף במאי או במאית לא העזו לגעת בנושא כה רגיש ושנוי במחלוקת. ענת וובנובוי העזה להרים את הכפפה וליצור סרט תיעודי בנושא, אך ערוצי הטלוויזיה לא גילו נכונות דומה ונמנעו לשדר אותו. לפיכך, נכון לעכשיו, אם פספסתם את הקרנתו היחידה עד כה במסגרת פסטיבל חיפה, ההקרנה החוזרת שלו בשבוע הבמאיות תהיה ההזדמנות היחידה לראותו. כדאי לעשות זאת, שכן זוהי יצירה חזקה ומטרידה, לעתים אף קשה לצפייה. לפחות כרגע היא ניצבת כמסמך האולטימטיבי באשר לסוגיה חברתית שעדיין נוגעת לרבים ובעיקר לרבות, ועל כך יכולות להעיד הבנות שעדיין מוצאות עצמן מוטרדות בדיזנגוף סנטר בידי פתיינים מתלמדים למיניהם.

קטע מ"פיתוי בע"מ"

במילים אחרות

תעשיית האנימציה הישראלית נמצאת במצב שבו היתה העשייה הנשית הקולנועית לפני כמה עשורים, ויש לה עוד כברת דרך ארוכה לעבור. את המאבק שלה להכרה, מובילות בין השאר גם כמה אנימטוריות.

במסגרת האירוע, יוקרנו שלושה סרטים שלהן. על אחד מהם, "במילים אחרות", כתבנו בעבר לאחר שהוקרן בפסטיבל הסטודנטים, ולמי שלא צפה בו אז, מומלץ לתפוס אותו עכשיו. בשש דקות בלבד, הבמאית טל קנטור ממחישה כאן את היכולת של אנימציה לשקף את ההוויה האנושית במלואה, ובעיקר משאירה הבטחה לבאות, שהיא ושכמותה יצבעו את הקולנוע הישראלי בשלל גווני הקשת.

עוד תהיה פה תעשיית אנימציה משגשגת. מתוך "במילים אחרות" (צילום: יח"צ)

טהורה לעד

במציאות של ימינו, יש לסרטים שצולמו בזמן אמת נטייה להפוך ליותר אקטואליים עם הזמן, וכך גם במקרה של מסמך דוקו זה. הבמאית מאיה זינשטיין צילמה אותו במהלך עונת 2012/2013, בזמן הניסיון הכושל של בית"ר ירושלים לצרף לרשותה לראשונה כדורגלנים מוסלמיים, והמעקב שלה אחר הגזענות במגרשי הכדורגל והחברה הישראלית בכלל נראה רלוונטי במיוחד השבוע, שלפחות מבחינה ספורטיבית עמד בסימן הוויכוח המתחדש בקרב המועדון האם על השחקנים לרדת מן המגרש למשמע קריאות גזעניות של האוהדים. בלי קשר לכך, זהו סרט מצוין, מעניין ומפתיע, שלא צריך להיות חובב ספורט כדי להתרשם ממנו.

מתוך "טהורה לעד"

פאנלים ודיונים שונים

כיוון שלרוב הסרטים יהיו הקרנות נוספות על מסך גדול, או במקרה הרע בערוצי הטלוויזיה, האטרקציה העיקרית של שבוע הבמאיות תהיה פאנלים ומפגשים חד-פעמיים למיניהם, מהסוג שחייבים לצאת מן הבית אל הסינמטקים כדי ליהנות מהם.

בין השאר, הדס בן ארויה, במאית "אנשים שהם לא אני", תשוחח עם ליאור אלפנט על סרטה בראי דור ה-Y (אמרנו לכם שזה יקרה!), ונועה קולר, זוכת האופיר על "לעבור את הקיר", תדסקס עם נטע שפיגלמן מ"נדיה – שם זמני" את עולמן של השחקניות בישראל. לסיכום, כהמחשה נוספת לדומיננטיות ההולכת וגוברת של נשים בתעשייה המקומית, "שבוע הבמאיות" יזכיר לנו שוב כי שלושת הסרטים הקצרים המקומיים הכי מצליחים בזירה הבינלאומיות היו של נשים. כולם יוקרנו במסגרתו: "אנה" של אור סיני, שזכה בפסטיבל קאן; "בית האילמת" של תמר קיי, שנמצא בשורט-ליסט של הסרטים הקצרים לאוסקר; ו"היפה בנשים" של רוני צרפתי, שקטף את אוסקר הסטודנטים. לעוד פרטים, שעות הקרנה וכדומה, ראו האתר הרשמי של האירוע.

עוד באותו נושא

"אצל החילוניות לא פופולרי להגיד שאת רוצה להתחתן": ריאיון עם נועה קולר על "לעבור את הקיר"

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully