פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "פרנסס הא": הבמאי נוח באומבך על ההשוואות לוודי אלן ולנה דנהאם

      לרגל הקרנתו בפסטיבל ירושלים, היוצר של מה שנחשב בעיני רבים לאחד הסרטים הטובים של השנה מסביר למה אי אפשר לברוח מן ההשוואות ל"גירלז" ול"מנהטן": ראיון בלעדי

      מעטים מן הסמלים של דור האיקס השכילו לשרוד אותו בשלום, אבל יש גם כאלה שמשכילים לשמור על הגחלת. למשל, התסריטאי-במאי נוח באומבך. עבודת הביכורים שלו, "קיקינג אנד סקרימינג" מ-1995, נחשבה אחד הסרטים המייצגים של הדור ההוא, ובניגוד לקווין סמית, וינונה ריידר ורבים אחרים, מאז גם שמר על החותם האישי שלו וגם רק הלך והשתפר.

      בין השאר, הוא כתב עם ווס אנדרסון שניים מסרטיו הטובים ביותר של הבמאי – "עמוק במים" ו"מר שועל המהולל". כמו כן, היה חתום על "מדגסקר 3", במפתיע אחת מקומדיות האנימציה המופרעות והטובות בתולדות הוליווד. חשוב מכך, הוא ביים בעצמו כמה מתסריטיו, והתוצאות היו נפלאות – כך, למשל, "חיים בין השורות" (2005) היה מועמד לאוסקר והוא מן הסרטים האמריקאים היפים של העשור האחרון. "מרגו בחתונה" (2008) ו"גרינברג" (2010) פחות מוצלחים לטעמי האישי, אך גם כן זכו להערכה מרובה. עתה, מגיעה נקודת השיא עד כה בקריירה של היוצר המוכשר – "פרנסס הא", שיגיע לבתי הקולנוע בארץ בסוף השבוע של ה-12.12.

      את הסרט כתב באומבך עם מי שגם מככבת בו וגם הפכה לזוגתו – גרטה גרוויג, הנסיכה של עולם האינדי האמריקאי בשנים האחרונות, שכבר הופיעה אצלו ב"גרינברג" ולקהל הרחב מוכרת בעיקר מ"לרומא באהבה" של וודי אלן. היחסים ביניהם עושים לו טוב ככל הנראה – המפגש הקודם שלו עם תקשורת אירופאית היה בזמן פרידתו מחברתו הקודמת לחיים, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, וכתוצאה מכך מצב רוחו אז היה כה שפוף, עד שהימם את מראייניו בהתנהגותו האנטיפטית.

      בניגוד לכך, לאחר פרמיירת "פרנסס הא" בפסטיבל ברלין באמצע פברואר האחרון, חשף היוצר יפה התואר פנים אחרות ושמחות בהרבה. גם העובדה שאני אומר לו כי ביים את אחד הסרטים החכמים, האנושיים, הרגישים והמרגשים שראיתי בשנים האחרונות, ודאי לא הזיקה לשבירת הקרח.

      "פרנסס הא": הטריילר

      שלל גורמים אחראים לאיכות הסרט: הצילום היפהפה בשחור-לבן; הצורה שבה בונה באומבך את הסצינות, הקצב שבו הוא מזגזג ביניהן והבחירות המוזיקליות שמלוות אותן, שיחדיו הופכים את התוצאה למעין ריקוד בלט ענוג וסוחף; והתסריט השנון והמדויק, שמערבב היטב בין שמחת חיים ומלנכוליה.

      אבל מעל הכל, מה שמעניק לסרט את הייחוד ואת העוקץ זו הדמות הראשית שעל שמו הוא נקרא. הודות לכתיבה של באומבך ושל גרוויג ולעבודת המשחק שלה, זו מתגלה כגיבורה קולנועית מקסימה ומעוררת הזדהות. קשה שלא להתאהב בפרנסס, רקדנית בת 27, תושבת התפוח הגדול, שלא כל כך מצליחה למצוא את עצמה מבחינה אישית ומקצועית. עם זאת, היא לעולם לא מאבדת תקווה, ותמיד ממשיכה ללכת בדרכה, או במקרה שלה – לרוץ ולרקוד בדרכה.

      באומבך מסכים עם התפיסה שהדמות היא הסרט, ואומר שכך היה מלכתחילה. "גרטה ואני כתבנו את התסריט בפינג-פונג של איימילים, ויש דברים שהם יותר שלי ודברים שהם יותר שלה, אבל אני חושב שבסופו של דבר, הכל הוא של פרנסס", אומר הקולנוען בראיון בלעדי לוואלה! תרבות. "התסריט כאן התפתח באופן אורגני מתוך האופי של הדמות. גם כל הדרך שבה ביימתי אותו בסופו של דבר, נבעה מהאישיות של פרנסס. העשייה הכי טובה היא כשהסרט והדמות הראשית שייכים זה לזה ובאים זה מזה, וזה מה שקרה כאן. אני חושב שלכן גם הטון של הסרט תמיד אופטימי, אף שלא פעם קורים בו דברים עצובים. הוא כל הזמן זז קדימה כי פרנסס היא כזו. הוא שמח ומלא תקווה כי גם היא כזו".

      -עוד דבר שקופץ לעין לגבי פרנסס הוא שאף כי ברור לחלוטין שהיא חיה בניו יורק של ימינו ומתנהלת בצורה שאופיינית לדור הזה, אנו לא רואים אותה כותבת פוסטים בפייסבוק, מעלה תמונות באינסטגרם או אפילו שולחת מיילים. זו היתה החלטה מכוונת להתנזר מטכנולוגיה?

      "קודם כל, אני לא אוהב להראות אנשים עובדים על מחשב. זה די משעמם בעיני, קולנועית. בגלל זה ב'גרינברג', למשל, בן סטילר כותב מכתבים ולא מיילים, שזה משהו הרבה יותר קולנועי ומעניין. חשוב מכך, ההחלטה לא להפקיד בידי פרנסס את כל החידושים הטכנולוגיים האחרונים נבעה, שוב, מהאופי של הדמות שלה – היא מרוששת, ולכן אין לה כסף ליישר קו כל הזמן עם מה שקורה. ממש לה אין אמצעים לקנות את הלפטופ ואת הסמרטפון הכי חדישים".

      פרנסס הא (יח"צ)
      אחד הסרטים היפים של השנה. מתוך "פרנסס הא": (צילום: יח"צ)

      הנקודה האחרונה שמעלה באומבך מצביעה על אחד הממדים הראויים לציון ב"פרנסס הא". מי שפוסלים אוטומטית סרטים בלי לראות אותם עלולים לזלזל בו ולקרוא לו "פטפוט מלאכותי של היפסטרים מפונקים". אך האמת היא, שהוא דווקא מציף על פני השטח את הבעיות הכלכליות בימינו, ומה לעשות – גם ניו יורקרים לבנים בני המעמד הבינוני נתקלים בהן. כך, למשל, אפשר לראות את הגיבורה עומדת בפני מצוקות שכמעט כל הצעירים בני גילה, במנהטן או בתל אביב, חוו בעת האחרונה: קיצוצים בעבודה, יוקר מחייה ואיך לא, קושי למצוא שכר דירה נורמלי. על כך יש דגש מיוחד בעלילה, ובין החלקים השונים שלה חוצצות כותרות המבשרות על כתובת מגוריה הנוכחית של פרנסס, עד שסוף כל סוף אולי תמצא בית משלה.

      באומבך מבהיר שאכן, הכוונה שלו היתה שהסרט לא ידון רק בשאלות רומנטיות ופילוסופיות אוניברסליות ועל-זמניות, אלא גם במצב החברתי העכשווי. "היה לי חשוב שכל דבר שפרנסס תעשה ותחליט ילווה במשמעות כלכלית מובהקת", הוא אומר. "לא רציתי שסתם נזרוק דברים לאוויר ואז נשכח מהם. אם היא עוברת דירה – יש לזה השלכות על הכיס שלה. אם היא רוצה לנסוע לפריז – זה משפיע לטווח-ארוך על האשראי שלה. הכל אמיתי וחותך בבשר החי".

      -אתה חושב שאמנים צעירים בכלל יכולים לחיות בניו יורק של היום?

      "לא ממש, וזה מה שעצוב וחבל. פעם היה אפשר, אבל היום לא. אולי קצת בברוקלין, בטח שלא במנהטן. נראה לי שעכשיו, כאן בברלין, אנחנו נמצאים במקום שמשחזר את ניו יורק של פעם מבחינת תנאים לאמנים צעירים".

      -ברלין לא מופיעה ב"פרנסס הא", אבל פריז כן, ומה שיפה הוא שכיאה לסרט, מה שבכל מקום אחר היה מתגלה כמסע קסום בעיר האורות, הופך אצלכם לתקלה אחת גדולה.

      "זה בדיוק העניין. חשבתי על זה שבכל סרט אחר, המסע הזה היה משנה את חייה, והיא היתה פוגשת צרפתי שרמנטי ומתאהבת בו, אז אמרתי לעצמי שיהיה מצחיק לשבור את האידיאל הזה ולהציג טיול שרובו מתבזבז על ג'ט-לג. כל הסרט מעמת בין אידיאלים של דברים ובין המציאות לאשורה, אז נראה לי הולם לעשות כך גם במקרה של הנסיעה לפריז".

      -הטיול הזה גם מוביל לבדיחה מצחיקה על מרסל פרוסט. ב"חיים בין השורות" היה קטע דומה על פרנץ קפקא. זה כבר נהיה מוטיב קבוע אצלך, דיאלוגים אירוניים שמתייחסים לגדולי הסופרים.

      "האמת שכמעט והורדתי את הקטע עם פרוסט. זה הביך אותי, שלחתי את זה לגרטה ואמרתי לה 'תראי איזה בדיחה מטופשת, שאני אוריד את זה, נכון?', והיא ענתה – 'לא, לא, זה מצחיק, אתה חייב להשאיר את זה'. אני חושב שהדיאלוגים האלה נולדים כי זה מה שאני חושב שהדמויות האלה יקראו, או לפחות מה שהן יגידו שהן קוראות".

      -אם אפשר עוד קצת ניים-דרופינג, שניים מהקטעים היפים בסרט הם לצלילי "מודרן לאב" של דיוויד בואי ו"Everyone's A Winner" של להקת הדיסקו הבריטית הוט שוקולט מסוף שנות השבעים. אלה לאו דווקא הבחירות שהיינו מצפים למצוא בסרט כזה, לא?

      "אלה שירים שאני אוהב ואני תמיד מנסה לשים כאלה בסרטים. גם ב'גרינברג' ניסיתי שיר של הוט שוקולט, אבל זה לא נדבק כהלכה. הפעם זה כן קרה, לשמחתי. באשר ל'מודרן לאב', חיפשתי משהו לסצינת ריצה ואמרתי לעצמי שאין שיר טוב יותר לרוץ לצליליו. הוא גם מביא לידי ביטוי את המוזיקליות שבשמחת החיים של הגיבורה. כמובן שאת הרעיון קיבלתי מ'זה אצלה בדם' של ליאו קארקס, ואמרתי לעצמי שפשוט אגנוב ממנו ואקרא לזה מחווה, אם כי לא השתמשתי בשיר המסוים הזה לשם הצדעה בלבד, אלא בגלל האיכויות המובנות שיש בו".

      נוח באומבך (GettyImages , אנדראס רנץ)
      במציאות יש להם כסף לאייפון 5. באומבך עם גרטה גרוויג (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      בשעה שהמוזיקה בסרט לקוחה משנות השבעים-שמונים, הצילום בו בשחור-לבן, ממש כמו בקולנוע של תחילת המאה הקודמת. "רציתי לערבב בין חדש וישן", מנמק באומבך את המהלך. "שחור-לבן זה מצד אחד נוסטלגי, אבל מצד אחר משהו שלא רואים הרבה, אז זה נראה חדשני. בסופו של דבר איכות הצילום היא ברמה הגבוהה ביותר, ועבדנו בפרך כדי שזה ייראה כך. רציתי שהסרט יהיה יפה ואלגנטי, לא מחוספס".

      -בדיוק כמו "מנהטן" של וודי אלן.

      "אתה לא יכול לצלם את ניו יורק בשחור-לבן בלי שייזכרו ב'מנהטן', ובאופן כללי, וודי אלן הוא השראה לכל מה שעשיתי אי פעם".

      -וזה היה כך עוד ב'קיקינג אנד סקרימינג' שלך. מה אתה חושב הגיבורים של הסרט ההוא, היו אומרים לו פגשו את פרנסס?

      "אוי וי, איזה שאלה...מה הם היו אומרים? אני מניח שהם היו שואלים למה היא בשחור-לבן. ראיתי את הסרט הזה לא מזמן, לרגל מהדורת הדיוידי החדשה שלו. זו היתה הפעם הראשונה שצפיתי בו מאז שיצא, ומצד אחד אמרתי לעצמי שיש הרבה דברים שהייתי משנה, אבל מצד אחר, שיש בו הרבה דברים שרק מישהו בן עשרים פלוס היה מסוגל לעשות אותם, והיום כבר לא הייתי מסוגל לשחזרם".

      -אז עשית סרט על אנשים בני עשרים פלוס כשהיית בן עשרים פלוס בעצמך, עכשיו עשית עליהם סרט כשאתה בן ארבעים פלוס.

      "השתדלתי להפגיש כאן בין שתי הקבוצות. יש קטע שפרנסס בארוחת ערב עם אנשים בני גילי, יש שם אפילו שחקן מ'קיקינג אנד סקרימינג', וזו היתה הדרך שלי לכתוב את הדור שלי לתוך התסריט ולראות מה קורה במפגש הבין-דורי. בסופו של דבר, אני לא חושב שהדמויות מהשכבה שלי פטרוניות כלפיה, נראה לי שהן קצת מבולבלות ממנה. באופן כללי, אני חש אמפטיה כלפי פרנסס. אני לא חושב שאני ממש מרגיש בעור שלה כי לא יכולתי לחיות כמוה. לא הייתי מסוגל לחלוק דירה עם שני בחורים בצ'יינהטאון. אבל אני זוכר טוב מאוד מה זה להיות בן עשרים פלוס. אני זוכר טוב מאוד מה זה להיות בתקופת המעבר הגדולה הראשונה, שבה החיים מתחילים לקרות, וחלק מהחברים שחשבת שיהיו שלך לנצח מתחילים להיעלם לך מהנוף. אז אני מבין את פרנסס, אני יודע מה עובר עליה, גם אם היא צעירה ממני בהרבה".

      לנה דנהאם בטקס פרסי גלובוס הזהב, בוורלי הילס, 13 ינואר 2013 (AP , Jordan Strauss)
      "מחמיא לי שמשווים אותי אליה". לנה דנהאם (צילום: אימג'בנק -Gettyimages)

      לאחר "פרנסס הא" התחיל באומבך לעבוד על סרטו הבא, בו שוב יככב בן סטילר. זה כבר יהיה פרויקט מתוקשר עם תקציב נכבד, בניגוד לדרמה הקומית הנוכחית שצולמה מתחת לראדר ובדלות אמצעים. "זה נראה לי הדבר הנכון לעשות במקרה של 'פרנסס הא"", מסביר באומבך. "חרגתי ממנהגי, ולא הראיתי את התסריט לאף אחד. התחושה היתה שבאנו ואמרנו 'בוא ניקח מצלמה ונעשה היום סרט'. רציתי שנעבוד בשקט, שנוכל לצלם בתוך העיר וללכוד את הרוח האמיתית שלה, בלי שאנשים יידעו מראש שאנחנו מצלמים, בלי שיהיה מאחורינו צוות גדול שמושך תשומת לב ופרצופים מוכרים שכולם מזהים. שלא יעצרו אותנו וישאלו שאלות. שזה יהיה אותנטי. גם רציתי לעשות בשלווה את הניסויים שלי במצלמה דיגיטלית. בסרט עם בן סטילר, כמובן, לא אוכל לעבור כך מתחת לראדר".

      -לפני סיום, יש שאלה שאי אפשר להימנע ממנה – כיוון שהסרט שלך עוסק בצעירה ניו יורקית, קשה שלא להשוות אותו ל"גירלז" של לנה, מה עוד שגם יש בו את אדם דרייבר.

      "ובאמת כולם משווים, אבל אין מה לעשות – כל דבר כיום, בכל נקודת זמן, תמיד יעמוד מול איזשהו מקור השוואה. לכל הפחות, אני מעדיף שאלה יהיו השוואות מחמיאות, ואני יודע שמאוד אוהבים את מה שלנה עושה, אז אני מוחמא מזה".

      -כמעט ודרת מתחת לאותה קורת גג של לנה, אבל HBO פסלו בסופו של דבר בשלב הפיילוט את העיבוד הטלוויזיוני שלך ל"התיקונים" של ג'ונתן פרנזן. איך אתה מסתכל על החוויה הזו במבט לאחור?

      "למדתי מזה הרבה. אני חושב שהטעות שלי היתה שצילמתי את זה כמו סרט. בדיעבד הבנתי שטלוויזיה זו אמנות בפני עצמה עם שפה משלה, ושהייתי צריך לעבוד על זה אחרת. אם הייתי יוצר את הפיילוט מחדש, הייתי מביים אותו בדרך שונה לגמרי".

      מצפים ל"פרנסס הא"? ספרו לנו בפייסבוק