נושאים חמים

"שתיקה" של מרטין סקורסזה הוא יצירת מופת קשה לעיכול

לא קל לצפות ב"שתיקה", סרטו הטרי והאיטי של מרטין סקורסזה, שכולל סצנות עינויים ארוכות של כמרים, אך שווה לעשות זאת שכן מדובר בחוויה קולנועית ורוחנית ברמות הנשגבות ביותר

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
דירוג כוכבים לסרטים -5 כוכבים ()

אם היינו צריכים להמציא תקציר לפרויקט הקולנועי הכי לא מושך קהל בעולם, סביר להניח שהוא היה נשמע בדיוק כמו "שתיקה", סרטו של מרטין סקורסזה שעלה כאן אמש (חמישי) לאקרנים: אפוס באורך שעתיים וחצי, המתאר לאט-לאט כיצד השוגונים ביפן של המאה ה-17 מענים מיסיונרים יישועים.

קשה לחשוב על סרט עם פרופיל פחות מסחרי, בטח בעיני הקהל הישראלי, שבדרך כלל לא מתעניין במיוחד בסיפורים מן ההיסטוריה של הנצרות. לכן, סביר להניח כי אילולא היה חתום עליו במאי מוכר ואהוב בשיעור הקומה של מרטין סקורסזי, הוא בכלל לא היה מופץ כאן.

למעשה, "שתיקה" הוא עד כדי כך סרט למיטיבי לכת, שאפילו אחד הקולנוענים המוערכים והמקושרים באמריקה התקשה לגייס את הכספים הדרושים להפקתו. הדרמה הזו מבוססת על ספרו של שוסקו אנדו, שפורסם עוד ב-1966, וסקורסזה ניסה להביאו אל הבד מתחילת שנות התשעים. רק כעת עלה הדבר בידיו, ואפשר לומר כי מדובר בהתגשמות של חלומו הגדול והארוך ביותר.

לאחר צפייה ב"שתיקה", ניתן גם להבין מה כל כך משך את סקורסזה לפרויקט. הוא הרי יוצר שמאז ומעולם היה טרוד בשאלות של דת ואמונה, ואף הספיק לבלות שנה אחת בסמינר לכמרים לפני שנשר ממנו ובחר בקולנוע כייעודו, והסרט הזה מאפשר לו להתמודד עם הקושיות הללו.

שתיקה (יח"צ)
קשה לחשוב על סרט עם פרופיל פחות מסחרי. מתוך "שתיקה" (צילום: יח"צ)

את כל זאת הוא עושה דרך קורותיהם של שני כמרים פורטוגזיים, אותם מגלמים כאן אנדרו גרפילד ואדם דרייבר, כך שהם מדברים כאן אנגלית, על חשבון הדיוק ההיסטורי. השניים למדו אצל אותו מורה נערץ, אותו משחק ליאם ניסן, ואז מגיע לאוזניהם דיווח שהם לא מסוגלים להאמין לו: האב הנערץ, שנשלח ליפן, נכנע לעינויים שחווה בארץ השמש העולה, ולדרישת המקומיים, התכחש לאמונתו וכפר בנצרות.

השניים יוצאים ליפן בתקווה להפריך את השמועה, אך מוצאים עצמם בדיוק באותה סיטואציה בה היה אביהם הרוחני: מתברר להם כי הנצרות לא הצליחה להכות שורש במדינה, בה מעדיפים להאמין בטבע שמול עיניהם ולא בכל מיני סיפורים על בן האלוהים, וכי אותם נוצרים שעוד נשארו בה נרדפים בידי המדיניות החדשה של השלטונות, שגמרו אומר בלבם לנכש לחלוטין את העשבים הללו מאדמתם.

מיישמי המדיניות היפנים נוהגים בחוכמה. היה קל להם יותר להרוג את הכמרים הנוצריים, אבל הם יודעים שבכך יהפכו אותם לקדושים מעונים ורק יבנו מיתולוגיה סביבם. הם רוצים משהו מסובך יותר: שהאורחים מן העולם המערבי ידרכו על איקונה של ישו, מעשה פשוט לכאורה, אבל כזה שיש לו משמעות בלתי אפשרית מבחינתם, כך שהם מסרבים לו.

וגם בשלב זה נוהגים מולם היפנים באופן שקול ומחושב: הם יודעים שחסידיו של ישו לא יהססו ללכת בעקבותיו ולמות על הצלב, אז לא די בכך שיתעלו בהם או יוציא אותם להורג. תחת זאת, כל עוד שהכמרים לא מוכנים לעשות כבקשתם, הם מענים ורוצחים את הכפריים הנוצריים שעוד נותרו ביפן. לאנשי הדת המערביים הם אומרים: דרכו על האיקונה של ישו – ותצילו חיים של חפים מפשע. תעמדו בסירובם העיקש – ותהיו אחראים למותם.

וכך, עומדים השניים בפני דילמה: האם ייתכן כי המעשה הנוצרי האמיתי יהיה דווקא להתנכר לנצרות, ובכך למנוע את מותם של אותם חסרי אונים? האין זה מה שישו היה עושה?

השניים נושאים עיניהם אל השמים בתקווה לקבל משם את התשובה, אך דבר לא קורה. אלוהים שותק, והוא ממשיך לשתוק – גם כשהנצרות הולכת ונעלמת מיפן, גם כשעוד ועוד מן המאמינים בו נאלצים להפנות לו עורף, לסבול מייסורים פיזיים לא אנושיים או להחזיר את נשמותיהם לבורא.

כמו היהודים שתהו איפה אלוהים בשואה, כך גם גיבורי "שתיקה", שבאין מענה נותר להם רק לשאול את עצמם: היכן הוא, האל הטוב? מתי יחזור, אם בכלל? לאן נעלם, ומדוע? ומה עליהם להבין מהיעדרו ושתיקתו? ואם יש צדק – יופיע מיד! הם דורשים, אך זה לא קורה.

שתיקה (יח"צ)
עינויים לא פחות אכזריים משל דעאש. מתוך "שתיקה" (צילום: יח"צ)

הכמרים מתענים, וסקורסזה דואג שגם הצופים לא ילקקו דבש. הקצב של הסרט מדוד, ואם "הזאב מוול סטריט", עבודתו הקודמת, טסה כמו מכונית מירוץ, כאן העלילה מתקדמת כמו חלזון.

ברגעים שבהם כן קורה משהו, הצפייה בדרך כלל קשה, שכן טכניקות השכנוע והענישה של היפניים לא פחות יצירתיות ומזוויעות מאלה של דעאש, והבמאי מתאר בפורטרט את העינויים וההוצאות להורג. לא נדיר להיתקל במהלך עונת האוסקרים באפוס אמריקאי שנמשך שעתיים וחצי, אבל קצת פחות נהוג שסרט כזה כולל סצנה באורך כחמש דקות בה הדמויות נתלות במהופך, בעוד ראשם תחוב בתוך חור קטן באדמה ודם ניקז ממנו טיפה אחר טיפה.

לא קל, אם כך, לצפות ב"שתיקה", אבל לכל הפחות, זו חוויה מתגמלת. לא יכולתי להוריד את העיניים מן המסך – וחשוב מכך, גם ימים לאחר הצפייה בסרט, לא יכולתי להוציא אותו מן הראש ולהפסיק לחשוב עליו, והתחושה היא שהוא יישאר עמי זמן רב.

זאת, הודות לאורך הרוח של סקורסזה, חוסר נכונותו להתפשר ומנגד המיומנות שלו והביטחון העצמי בעבודתו, שמאפשרים לו לצייר תמונה שלמה ומוחשית כל כך, ולגרום לקהל להרגיש כאילו הוא צועד בצד הכמרים, או חלילה תלוי יחד איתם.

תורמים לכך גם הצילומים המהפנטים של רודריגו פרייטו, ככל הנראה היחיד מאנשי הצוות הבכירים של הסרט שיהיה מועמד לאוסקר, וכן תצוגות המשחק כולן. מגרפילד, דרייבר וניסן המוכרים היטב לקהל המערבי ועד השחקנים היפניים, ובראשם איסיי אוגאדה.

בתפקידו כאינקוויזיטור הראשי של הכמרים, עם קול גבוה, לשון חדה וציורית ויכולת לומר את הדברים האיומים ביותר בקור רוח מוחלט, הוא מוסיף ל"שתיקה" קורטוב מפתיע של הומור שחור ואקסצנטרי, וגם רובד שעומד על הבדלי התרבות בין מזרח למערב.

שתיקה (יח"צ)
סרט על נצרות, אבל מתחבר גם לשאלות שכל יהודי התחבט בהן. מתוך "שתיקה" (צילום: יח"צ)

את הממד הזה מחזק גם מונולוג שנושאת אחת הדמויות לקראת סוף הסרט. היא בו מבהירה מדוע אין שום סיכוי שהיפנים יקבלו על עצמם את הנצרות, הנחה שבדיעבד הוכיחה את עצמה, ועושה זאת בצורה יפה, רהוטה ומאירת עיניים, המעלה את "שתיקה" עוד קומה - לפסגות הכי גדולות שקולנוע יכול להגיע אליהן בניסיונו להתמודד עם סוגיות רוחניות ותיאולוגיות.

היו (ועוד יהיו) כאלה שהלינו על אורך הסרט, קצבו ובכלל סגנון עשייתו, וראו בכל אלה לא יותר מאשר מניירות שנועדו להפוך ל"אמנותי יותר". אך סקורסזה כבר לא במעמד בו הוא צריך לעשות רושם על מישהו, וגם לא היה שום היגיון לעשות זאת מבחינתו.

הרי בהופכו את "שתיקה" ליצירה כה קשה לעיכול, סקורסזה לא הרוויח שום נקודות אלא רק הקריב את סיכויי הצלחתו. ואכן, הסרט כשל בקופות ארצות הברית ומודר כרגע כמעט לחלוטין מן הפרסים השונים.

סקורסזה, אם כך, ביים את "שתיקה" בצורה הזו מסיבה אחת בלבד: כי זו היתה הדרך היחידה להציג את הסיפור הזה. איך עוד היה יכול להביע את כוחו של הטבע, החזק מכל דת כובשת, את עומק הייסורים וההתחבטויות של הגיבורים, ואת עוצמתה המהדהדת של שתיקת האל?

שתיקה (יח"צ)

אפשר להציב את "שתיקה" כחלק האחרון בטרילוגיה הדתית של סקורסזה, שהחלה ב"הפיתוי האחרון של ישו" והמשיכה ב"קונדון". אך אולי יהיה נכון יותר יהיה להסתכל עליו כחוליה נוספת בשרשרת של עבודותיו הפנומנליות מן העשור הזה: "שאטר איילנד", "הוגו" ו"הזאב מוול סטריט", שבדיוק כמוהו, היו גם כן מופת של עשייה קולנועית מלאת עזוז ושאר רוח.

סקורסזה כבר באמצע שנות השבעים לחייו, ואין אף במאי אמריקאי בן דורו שמצליח לשמור על רצף כה איכותי ואחיד. מרשים מכל: הוא עושה זאת בתקופה בה מעמדו של הקולנוע הולך ונשחק, אך גם זה לא גרם לו להרים ידיים, והבמאי שוב ושוב מתעקש להוכיח כי המסך הגדול עדיין מסוגל לברוא יצירות אמנות ברמה הנעלה ביותר.

כמו הכמרים בסרטו, כך גם סקורסזה: אלוהים שותק, והוא ממשיך להאמין.

מרטין סקורסזה (AP)
חצי קולנוען חצי איש דת. מרטין סקורסזה עם האפיפיור לאחר הקרנת "שתיקה" בוותיקן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
שתיקה (יח"צ)
קשה לראות, שווה לראות. מתוך "שתיקה" (צילום: יח"צ)
שתיקה (יח"צ)
הודר לחלוטין מן האוסקרים. מתוך "שתיקה" (צילום: יח"צ)