נושאים חמים

עידן עמדי ממציא את עצמו מחדש כאמן מיינסטרים לגיטימי

האלבום החדש של עידן עמדי, "חלק מהזמן", אמנם לא מושלם, אבל החלפת המודל שלו מאהוד בנאי לשלמה ארצי עוזרת לו להתפתח לכיוון הנכון. בנוסף: "מילה ברוח" של עמיר בניון הוא אולי האלבום המנוכר ביותר שלו

צילום: פטריק סבג ועמית בן שושן, בימוי: אמיר טל ופטריק סבג, הפקה: עומרי מארי, עריכה: אמיר טל

אני מאוד שמח לכתוב כאן ש"חלק מהזמן", האלבום החדש של עידן עמדי, שונה מאוד מהאלבום הקודם שלו, "רצינו להיות". האלבום הקודם של עמדי היה, בחוויה שלי, על גבול הקטסטרופה: אלבום כמעט בלתי ניתן להאזנה, בליל של טקסטים חלשים ולחנים מייגעים, נסיונות חיקוי, יהירות וחוסר בשלות. הימים היו ימי השיא של עמדי, שאז עוד מותג בתור החייל הרגיש שוויק, ושל אוסף חקייניו המייאשים איש-איש בדרכו, בראשם עידן חביב ונתן גושן. לא עוד: עידן עמדי של "חלק מהזמן" חותך מהחבורה הזאת החוצה, ועכשיו הוא ממציא את עצמו מחדש בתור אמן מיינסטרים לגיטימי, ולפרקים אף - כן, בחיי - חינני.

ההבדל בין האלבום הקודם של עמדי לזה הנוכחי קשור במידת מה להחלפת המודל: בקודם ניסה עמדי למצב את עצמו כמין אהוד בנאי, אמן שקשה לחקות. בנאי הוא מספר סיפורים מבריק, שמעיינות של חכמה זורמים מן השירים שלו והלאה. בתוך השירים של אהוד בנאי ניתן למצוא בקלות את הנפש שמולידה אותם, את הקול הפנימי הייחודי שלו. עמדי, אמן צעיר יחסית שעדיין לא לגמרי בטוח מי ומה הוא, לא נמצא במקום הזה. על כל פנים, "חלק מהזמן", נוטל את ההשראה שלו, בסגנון השירה ובכתיבה, ובוודאי בעיבודים, משלמה ארצי המאוחר - הרבה פחות מספר סיפורים והרבה יותר מי שמבקש לנסח כל מיני שברי חיים במילים חדשות. את עמדי זה הולם הרבה יותר. בטח עוזרת לכך העובדה שעל כסא המפיק יושב פטריק סבג, אולי מפיק המיינסטרים הטוב, העקבי והמעניין בישראל, שהפיק בין היתר את "אושר אקספרס" של ארצי (וגם את ארז לב ארי, יובל דיין, אתי אנקרי ואחרים), ושאפילו אבי סינגולדה קופץ להתארח לכמה רגעים. בחלק מהשירים ההשפעה הברורה הזו נשמעת כמעט בוטה.

השיפור של עמדי ניכר כמעט בכל החזיתות: הוא התחדד כמגיש, הלחנים שלו מוצלחים יותר, והכריזמה - הנכס העיקרי שלו - מספיקה כדי להעביר גם שירים פחות מעניינים. החיסרון העיקרי של עמדי הוא עדיין בגזרת הכתיבה. כל עוד מדובר בשירי אהבה, זה בסך הכל עוד עובד בסדר: "עד שיעלה היום הבא" הוא שיר לא רע, וגם "עכשיו כולם רוקדים" הוא להיט מוצדק ותיאור יפה של שמחה במציאות מטורפת, מה שדי מתאים לחיים שלנו כאן. המכונה מתחילה לחרוק כשעמדי מנסה לומר משהו ביקורתי ומבקיע גולים עצמיים מרשימים: עמדי שמותח ביקורת על סחים ("חושב על המסכנים האלה, רודפים אותו חלום או אשליה, אותה אישה וכלב", מתוך "מרפסת") מביך את עצמו, אבל זה עוד כלום לעומת כמה שורות תמוהות מתוך "אמריקה": "אני מפליג במונית באמריקה, ברדיו שרה ילדה מפתה / היא תעשה לנו עם העיניים / מחר נעשה אותה סמל מחאה" - מה זה אומר? על חשבון מי הביקורת? למה הילדה מפתה? איך שיר ברדיו עושה עם העיניים? מה הקשר בין זה לבין סמל מחאה שהזמרת הזאת יכולה או לא יכולה להיות? זה מקרה די אופייני של כותבים שלא ממש בטוחים במה שהם רוצים להגיד, מרמזים על ביקורת אבל מיד מסתייגים, ובסוף כל מה שנשאר זה רצף כמעט אקראי של מילים. זה מיותר. שיר ביקורתי ומנומק, על מה שלא יהיה, עדיף בהרבה על רמז.

וזה העניין: הזהירות של עמדי עשתה אתו חסד יחסי באלבום הזה, והתוצאה עדינה יותר מאשר הבלבול של אלבומו הקודם. מצד שני, היא גם מונעת ממנו לפתח את הזהות שלו כזמר-כותב. יותר מדי רגעים כאן נשמעים עדיין כמו חיקוי של משהו אחר. אבל שומעים שיש זהות שמבצבצת: השיר הכמעט סוגר, "לפני כמה דקות", מן הסתם אלתור שלא תוכנן להיות שיר של ממש, חושף זמר ממש חינני, וזה נחמד. בסך הכל, "חלק מהזמן" הוא אלבום מיינסטרים בסדר גמור, וזה לא מעט מאמן שציפיתי ממנו לרע ביותר האפשרי. ברוך הבא, עידן עמדי, למדף האמנים הלגיטימיים. יש כאן פחות דמעות ודם על המדים, אבל השירים יפים יותר.

עמיר בניון - מילה ברוח

אם יש מילה שכנראה הולמת יותר מהכל את עמיר בניון, האיש ויצירתו, היא המילה מאתגר. הוא שובר תבניות, ציפיות, מוסכמות. לפעמים הוא מחדש, לפעמים הוא מאכזב - ואז חוזר מיד עם שיר גדול שמטשטש את כל הרעש מסביב. גם "מילה ברוח" הוא אלבום מאתגר. אי אפשר לנפנף אותו, אי אפשר לבלוע בקלות, אי אפשר להעביר איתו שעה בכיף. זה לא מסוג הדברים שמעניינים את יוצרו. הדימויים שמלווים את חוברת התקליט הם של עצים זקנים, ערומים ברובם, עומדים בשלכת, כמעט מרפררים אל אותו אחד מגדולי שיריו. מה הם מסמנים? בדידות? עייפות? מוות? לא בטוח, אבל האלבום הקודר הזה לא מציע נחמה גדולה. הצילומים משדרים שנפשו של האמן הזה כבר אולי לא סוערת, אבל היא בוודאי לא שמחה. ממש ממש לא שמחה.

בניון אינו שייך לסוג האמנים שעליהם להוכיח עוד משהו, יצירות המופת שלו עשו את שלהן. לא, האתגר של בניון הוא להוכיח שהוא נשאר חד, ומצליח עדיין להעניק חוויה גדולה במוזיקה שלו. החוויה באלבום "מילה ברוח" היא חוויה קצת מנוכרת בשביל חובבי בניון, והוא אולי האלבום המנוכר ביותר שלו, ומהפחות מתקשרים שבהם. הוא מתרחק מן הבלדות הגדולות ומשירי הרוק הדחוסים, וחוזר אל סאונד אלקטרוני שאפיין חומרים מוקדמים יותר שלו. זה סאונד מתכתי, קר, שמתנגש עם ההגשה המתפרצת תמיד של בניון, שנשמע כאן, כך נדמה לי, חזני מתמיד. הקול הזה מרחף על לחנים כמעט אינטואיטיביים, שיש להם דרך משלהם.

השירים עצמם, ברובם, עייפים גם הם, ולא מצטרפים לשיאים גדולים ביצירה של בניון. אלו קינות ארוכות שממעטות להגיע לשיאים, לא בכתיבה ולא בביצוע. אם בכל זאת צריך לבחור כמה רגעים של התעלות באלבום, הם עולים מהטקסטים שכתבה אשתו, מרים בניון-גולן. משהו בהם נוצץ באפלה של האלבום הזה, במילים ודימויים שנדמה שרק משוררת מסוגלת לברוא, אם זאת המלנכוליה שב"אין עוד יופי", השיר היפה ביותר באלבום, "אין עוד יופי כזה כמו שלנו, והשנים רצות לי כמו לפני המוות, אני לא מספיקה להיגמל מחלומות, ואין די במילים, ובמוסיקה ובחלומות, אני שולחת יד, בוא ברור, מתעתע", או החרדה שבבחירת הדרך, שנשמעת כה טבעית במקרה של אמן סקרן ותוהה כמו בניון: "ומה אעשה שהיא שואבת אותי אל תוכה", הוא שר על הדרך שאין הוא יודע לשוב על עקבותיה, "ואין לי אלא זכרון המוסיקה", הוא ממשיך.

כאמור, אין כאן נחמה, ואפילו לא נחמתו של הפזמון החוזר שאפשר להתמסר אליו, כמו שהיה "סופה" באלבומו הקודם של בניון. רק סופו של האלבום מתחיל את העלייה חזרה ממעמקים, עם "ירושלים", שבו הוא שר איך "ורק הלב מתפשט, משחר לירושלים", והלב של המאזין מתרחב גם הוא, ועם "יחיאל", שיר אופטימי בודד באלבום שמדבר על טוב לב, תמימות, והפצת טוב בעולם: "אם כל מבט שלך גרם לילד לצחוק / אם בקריצה אחת הצלחת את העצב שלו למחוק / אם בזכותך שוב ילדה קטנה מחייכת / אז כל החיוכים בעולם הזה הם שלך, כל הנפשות השמחות רק לך". בחיי, שאלה המסרים שנשמע מעמיר בניון בכל יום.