אנחנו כבר רגילים לכך שסרטים תוצרת הארץ יושבים על המדף תקופה ארוכה לפני הגעתם למסכים ככה זה כשההיצע גדול והביקוש קטן. אך גם יחסית לתנאי השוק יוצאי הדופן הללו, המקרה של "מלחמת תשעים הדקות" חריג: הקומדיה הזו הוקרנה לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע כבר לפני כשנתיים, ורק אתמול (חמישי), אחרי שכבר נראה היה כי לעולם לא תזכה להפצה מסחרית, עלתה כאן לאקרנים וגם הקהל הרחב יכול ליהנות ממנה.
מאחורי הגניזה המתמשכת עומד אחד הסיפורים החמורים שהיו בעולם הבידור הישראלי בשנים האחרונות: ההאשמות נגד משה איבגי בעוון הטרדה מינית. אלה הביאו לביטול השתתפותו בפרויקטים שעוד לא הצטלמו, ולהקפאת החשיפה של הסרט בכיכובו שכבר הופק "מלחמת תשעים הדקות" כמובן.
רק כעת, כשנה ושלושה חודשים לאחר שהתפוצצה הפרשה, החליט מי שהחליט כי בשלה השעה להוציא את הסרט מן הבוידעם, ובכך גם העמיד את מי שמבקש להתייחס אליו בפני דילמה: האם אפשר לעשות זאת מבלי לקחת חלק כפוי בקמפיין הטיהור וההתקמבקות של איבגי?
בחרתי לכתוב על הסרט ואף לשבח אותו, משתי סיבות: גם כי הוא יפה, לטעמי, וחשוב מכך אנושי; וגם כי מדובר ביצירה קולקטיבית. מה אשמים הבמאי איל חלפון, שלל השחקנים שמופיעים בצד איבגי ועשרות אנשי הצוות האחרים, שמן הסתם נדרשו להשקיע אנרגיות רבות ב"מלחמת תשעים הדקות", שהרי קולנוע באופן כללי, ובטח קולנוע ישראלי, הוא מפעל חיים הדורש ממך יזע, דם ודמעות? מגיע להם, שלא נשבור את שיניהם בגלל שמישהו אחר אכל בוסר, אבל זו רק דעה אפשרית, וכמובן שגם כל החלטה אחרת בנושא מקובלת ולגיטימית.
ועכשיו, לעצם העניין: הסרט מגיע לאקרנים עם שני קופים על הגב שעשויים להרחיק ממנו את הצופים. על אחד מהם כבר דיברנו, והשני הוא כבר משהו אחר לגמרי: חלפון מתאר כאן מציאות בה ישראל והרשות הפלסטינית מחליטות להכריע את גורל הסכסוך במשחק כדורגל. משה איבגי הוא יו"ר ההתאחדות הישראלית, נורמן עיסא הוא מקבילו בצד הפלסטיני, ושניהם מסכמים כי מי שינצח יישאר פה, ומי שיפסיד יעוף לברלין. כלומר, קל לקטלג את "מלחמת תשעים הדקות" בז'אנר סרטי הספורט, שאינו מושרש כאן וכמעט אף פעם לא זוכה להצלחה מסחרית, והנה עוד סיבה להניף לו כרטיס אדום.
אך האמת היא, שב"מלחמת תשעים הדקות" אין כמעט שום אלמנט שקשור באופן ישיר לכדורגל, ולא רואים בו ולו שנייה מן המשחק עצמו, כך שזה לא יהיה מדויק או הוגן לתייק אותו כ"סרט ספורט".
יותר מכך, מזכיר הסרט קומדיות מזרח-אירופאיות או בריטיות משנות החמישים והשישים, נאמר "העכבר ששאג", שהיו מקצינות מצבים פוליטיים קיימים לכדי תסריט מופרך ומגוחך, כדי ליצור סאטירה שנונה.
כך עושה גם "מלחמת תשעים הדקות". ברור הרי שלא הגיוני כי שני הצדדים יסכימו להכריע את הסכסוך במשחק כדורגל. מובן מאליו כי זה רעיון הזוי שלעולם לא ייצא לפועל, והחוכמה של הסרט היא שאינו מנסה לנמק את נקודת המוצא הלא הגיונית הזו. גם כי הוא מבין שאין לו סיכוי להצליח בכך, וגם כי זה ממילא לא מה שעקרוני פה.
מה שחשוב כאן זה לא המשחק, שבאותה מידה גם היה יכול להתקיים על פרקט הכדורסל או על שולחן הפינג-פונג, אלא שלל הפרנויות, התסבוכות, הקונפליקטים והמהומות שמתעוררות בגללו וסביבו.
אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת כי כדורגל יכול לשמש מראה לחברה, בא הסרט ומספק אותה. אף שבניגוד לשמו, הוא נמשך אפילו פחות מתשעים דקות, בכל זאת מצליח חלפון לגעת דרך הסיפור הזה באספקטים רבים של החיים העכשוויים כאן. רציתם תסביכי שואה? קיבלתם, כי מאמן נבחרת ישראל הוא גרמני, ובשלב מסוים מרגיש כי האירוניה בכך שגורל העם היהודי תלוי בו גדולה על כתפיהם. ביקשתם פוליטיקת זהויות? סבבה, כי כוכב הנבחרת הכחולה-לבנה הוא ערבי-ישראלי, ומיותר לציין לאיזו תסבוכת רגשית, ספורטיבית, אישית, משפחתית ולאומית כל העסק הזה גורר אותו, ואלה רק שתי דוגמאות, שהסרט מיטיב להשתמש בהן כהרמה לבעיטה.
כמו כן, בלי פאתוס או התקרבנות מהסוג שנהוג בקולנוע הפוליטי, בטח המקומי, מצליח "מלחמת תשעים הדקות" לגעת בכמה אמיתות כואבות. ברגע אחד, למשל, מציעים ליו"ר ההתאחדות להשתמש בסנקציית הסגר כדי לשבש את האימונים של הנבחרת הפלסטינית, והוא מעיר, כמעט כלאחר יד, "ממילא יש סגר", ובכך מזכיר לכולם איך החיים מתנהלים פה. ברגע אחר, מלא כנות גם כן, אותה דמות אומרת משהו שכל הילדים של אוסלו, סתיו 93', יכולים להזדהות איתו, אבל כמעט אף פעם לא נאמר בצורה הזו בסרט ישראלי: שלפני עשרים שנה, נראה היה השלום בהישג-יד, עניין של עוד שנה-שנתיים, ועכשיו הוא נראה רחוק מאי פעם.
מונולוג זה מגיע לאחר שיחה חברית על כוס משקה עם עמיתו הפלסטיני, במהלכה הם מניחים בצד את המשטמה מיניהם ומגלים שוב כי מאחורי הדגלים והמדים, מסתתרים בני אדם שרב הדומה ביניהם על השונה, והרגע המקסים הזה הוא גם תמצית הרוח ההומנית של הסרט.
"מלחמת תשעים הדקות", אם כך, הוא בסך הכל סרט תמציתי, קולע, מעניין, מותח ואפילו קצת מרגש לעתים. עם זאת, יש בו גם פגמים. אם נחזור לנקודת ההתחלה, הרי שמתברר כי הליהוק של איבגי היה בעייתי מלכתחילה: הכוכב הוותיק פשוט אינו אמין בתפקידו, שכן עסקני הכדורגל הישראלים הם בדרך כלל טיפוסים הרבה יותר עבי-כרס, מחוספסים וישירים ממנו, והיה עדיף לבחור שחקן עם פחות מניירות לתפקיד.
בכלל, הליהוקים בסרט אינם מצטיינים באמינותם: הכדורגלנים לא נראים כמו כדורגלנים (לחלקם גם יש כרס), צמד הפרשנים ב"יציע העיתונות" לא נראים כמו עיתונאי ספורט מקומיים וכך הלאה.
חובבי ספורט אמיתיים יבלו כמעט כל שנייה מן הצפייה בזעקות "הוא לא נראה כמו/הוא לא מדבר כמו", אבל ממילא הרי הסרט לא מיועד להם. כך או כך, דבר אחד בטוח: גם מי שבקיאים בהילכות הכדור העגול וגם מי שלא, יסכימו: אם אי פעם, בעתיד הרחוק, אכן יוחלט לסיים את הסכסוך במשחק כדורגל, ברור לכולם שנפסיד בו, מגול שטותי בדקה התשעים, אלא מה.
