חוץ מכלב לברדור, לבני משפחת גרינבאום יש את כל מה שצריך כדי להיחשב כמשפחה הישראלית האידיאלית, מהסוג שרואים בפרסומות לקבוצות רכישה נדל"ניות: האב, דוד, בדיוק השתחרר משירות קבע של כמעט שלושים שנה, ולא נח על זרי הפנסיה אלא מסתער על יוזמות שיווקית; האם, רינה, היא מורה לספרות, שמכירה למיטב הנוער הירושלמי את הקלאסיקות העבריות; ושני ילדיהם, יפעת ועמרי, הם תיכוניסטים נאים ובריאים, החיים יחד עם הוריהם בדירתם המרווחת (משתלם להיות בקבע, כידוע) ונראה שגם להם יש את כל הנתונים לעשות חיל בהמשך.
אך אף שברור כי מבחינה אלקטורלית בני משפחת גרינבאום נמצאים על הספקטרום שבין מרצ ליש עתיד ואף שהיו אידיאלים כפרזנטורים, הם לא מככבים בתשדיר תעמולה של מפלגת שמאל-מרכז, אלא ב"מעבר להרים ולגבעות". מדובר בסרטו הטרי של ערן קולירין, שעלה כאן אמש (חמישי) לאקרנים, והתסריטאי-במאי לא משתמש במשפחה כדי להציג לנו בבואה מזויפת של עצמנו, אלא מתעקש להעמיד מולה מראה ולחשוף את האמת הלא נעימה עליה ושכמותה.
מתברר, אם כך, כי מזל שאין למשפחה הזו לברדור. שכן, כל אחד מבניה ובנותיה נוטה להתייחס ליצורים החיים סביבו כלא יותר מצעצוע כזה שמשתמשים בו כדי להפיח מעט עניין בקיום הריקני, ואז מיד משליכים אותו מהבית. לא פחות חמור מכך, הגרינבאומז ניחנו גם במגע מידאס הפוך. כל מי שבא בקרבתם נפגע, ולהם אין שום כל כוונה לתקן את מה ששברו. רצונם היחיד הוא להמשיך לעבוד על כולם ולא להיתפס על חם, כך שיוכלו לחגוג בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה, כאילו כלום מעולם לא קרה.
אלא שהרבה קורה, ודבר לא נעלם מעינו של "מעבר להרים ולגבעות": דוד, המתקשה להתמודד עם המעבר לחיים האזרחיים, פורק את ייאושו באקט אלים סתמי סטייל "הזר" של אלבר קאמי; רינה מתיידדת עם אחד מתלמידה המצטיינים והנאים, וכך מכירה לא רק את מחברתו, אלא גם את מיטתו; יפעת, המורדת באביה באמצעות השתתפות בהפגנות שמאל קיצוני, מפתחת אף היא רומן, במקרה שלה עם צעיר פלסטיני החשוד בפעילות טרוריסטית; וגם עמרי, אלא מה, ייסחף בסופו של דבר לתוך המערבולת האלימה של הוריו ואחותו. בשלב מסוים יעצור שוטר מכונית ובה ארבעתם, ולכל אחד מהם תהיה סיבה לחשוב שהוא בעקבותיו, אך מובן שאיש מהם לא חושב אפילו להתוודות.
בעיצובם של ארבעת הגיבורים, מצליח קולירין לעמוד בשני אתגרים. הראשון: אמינות מקסימלית. הדמויות, חילופי הדברים והסיטואציות: כולם משכנעים ולרגע אינם מופרכים. לאורך כל הדרך, חשים הצופים כאילו פגשו כבר אנשים כמו כאלה שיש כאן, במצבים מהסוג שמתוארים פה. התסריטאי-במאי מפליא לעצב כאן הוויה מסוימת, של בורגנות אשכנזית סחית טיפוסית, על השפה, המנהגים וסמלי הסטטוס שלה, ומזמר את הרקוויאם שלה בלי אף תו מזויף.
הישג נוסף, ומרשים עוד יותר: הגיבורים כאן אמנם מתגלים כטיפוסים פוגעניים וצבועים למדי, ומתברר כי חזותם העילאית מסתירה עולם פנימי דל למדי ואמות מידה מוסריות נמוכים ביותר, ובכל זאת אנחנו חשים כלפיהם אמפטיה.
הדבר הקל מבחינת קולירין היה לשרטט את הדיוקן הזה במשיחות מכחול גסות ולצייר את הדמויות כקריקטורות. אך הוא לוקח על עצמו משימה קשה, ובונה אותן באופן מורכב ואנושי, כאנשים שהמבנה החברתי הציב אותם במקום המאפשר להם לפגוע באחרים בלי להיפגע, והם מנצלים זאת לא מתוך רשעות דווקא, אלא בשל אנוכיות, מוג-לב ושבטיות, המובילה אותם לדאוג קודם כל לעצמם. "אנחנו לא אנשים רעים", אומר ברגע שיא אחד מבני המשפחה, ובין אם זה נכון או שגוי, הצופים לחלוטין מאמינים לו שהוא באמת חושב כך.
חוץ מאיכות הכתיבה, לתחושת האמינות והאמפתיה תורמות גם תצוגות המשחק. קולירין הצטיין אף כמלהק, והיטיב לבחור לסרט שחקנים שאינם מוכרים במיוחד לקהל הרחב, ולכן עוברים את המסך כאנשים אמיתיים. אלון פדות, המגלם את אב המשפחה, הופיע ב"המסע הארוך", דרמת הטלוויזיה של קולירין מ-2002, אבל מאז עבר לאמריקה וכמעט לא שיחק; שירי נדב-נאור, המגלמת את אשתו, נטשה אף היא לפני זמן מה את עולם המשחק לטובת עיסוקים אחרים; ומילי עשת ונועם אימבר, המגלמים את ילדיהם, הם שחקנים צעירים ומתחילים שאלה הם תפקידים הקולנועיים הגדולים הראשונים.
כל הארבעה נטולי מטען ואבק כוכבים, אך עמוסי כישרון טבעי ומוטיבציה, וניכר שהם מבינים את התפקידים ואת מהותם וחשיבותם, ולכן מסתערים עליהם בשיניים, ונהנים לנגוס בליטרות הבשר שקולירין משליך להם בחדווה. הם, בדומה לתסריטאי-במאי, עושים זאת בהתלהבות מרוסנת, כך שאף כי הסרט מצליף ללא הרף, הוא בכל זאת לא גולש למחוזות ההתלהמות, ושומר על איפוק. הרוב בו נותר מתחת לפני השטח, והאמירות הארסיות ביותר שלו אינן נאמרות בקול רם, אלא באות לידי ביטוי במחוות גוף, מבטים ותנועות מצלמה.
נקודה זו מזכירה לנו כי אסור לשכוח לדבר על איכות עבודת הבימוי של קולירין, המסתייע בצילום של שי גולדמן. תסריט ניצב בדרך כלל כנקודת התורפה בקולנוע הישראלי, אז העובדה שכאן הוא כה חזק עלולה להשכיח מחסידי הסרט את איכותו החזותית, אך לא יהיה זה הוגן לדחוק אותה לשוליים.
זאת, כיוון שקולירין מצליח פעם אחר פעם לקחת את הסיטואציות הישראליות הכי שגרתיות, למשל מסיבת שחרור מהצבא או תרגיל פינוי למקלטים, ובאמצעות המצלמה והעריכה, להאיר אותם בזווית חדשה, מפתיעה ושנונה. הצורה מתחברת לתוכן, וכמו התסריט, גם הבימוי של "מעבר להרים ולגבעות" מפרק לחתיכות את ההוויה הישראלית הבסיסית והמוכרת, ומרכיב אותה מולנו מחדש מול עינינו בפסיפס מקיף, מלא צבע וחיים ובעיקר נוטף ארס.
"מעבר להרים ולגבעות" ערך את בכורתו העולמית במסגרת פסטיבל קאן, ולא פלא כי בעולם לא כל כך ידעו איך לאכול את הסרט. גם בגלל שהוא מלא ניואנסים מתוך המציאות הישראלית קשה להבין את הפואנטה בסוף, למשל, אם לא מבינים את מעמדו של שלמה ארצי בתרבות שלנו. אך יותר מכך, כיוון שזה לא סוג הקולנוע הפוליטי הביקורתי אליו רגילים בעולם.
בניגוד לרוב הסרטים מסוג זה, "מעבר להרים ולגבעות" אינו נציג אופייני של השמאל האוטומטי, היורה לעבר כל המטרות הקלות. כמה קל היה לעקוץ שוב את המתנחלים, למשל, אבל קולירין בוחר לתקוף דווקא דמויות שהן כאילו בסדר, ואז לחשוף את הדו-פרצופיות של העלק שמאל-מרכז הישראלי, ולהראות כי יש לו בדיוק אותה אחריות למצב כמו לכל אחד אחר פה, ובדיוק אותה חוסר נכונות לקחת אותה על כתפיהם.
"אנחנו לא אנשים רעים", אומרת אחת הדמויות בנקודת מפתח של "מעבר להרים ולגבעות". אנחנו מאמינים לה שהיא אכן חשה כך והיינו רוצים להאמין שזה נכון גם לגבינו, אבל אם כולנו באמת כל כך טובים, אז למה העולם נראה כך?
