קראו פרק מתוך "השבח לשכול" מאת ליאור קסוס

לפנות בוקר התעוררנו אל הרוטינה הרגילה: שעונים, טרטורים, ריצות. האמת, היה בזה משהו ששחרר את המוח ממחשבות דביליות על בנות זוג והורים עצובים. רק קבוצה גדולה של ילדים, חסרי מושג ירוק על מה ולמה, שזורמים עם מה שיש. ככה, פשוט. אז זרמנו וצעקנו ורצנו, עד שגררו אותנו לעוד ארוחת בוקר מבאסת לאללה. מה כבר אפשר להגיד על חדרי אוכל צה"ליים? ובכן, שכבר עדיף היה לנגוס בסנדוויץ' באגט מיובש עם ציקלון-בי וטחינה. הנה אנחנו עומדים שם, כל אחד יותר מסריח מאסיר נמלט, מגולחים, פצועים, מקולקלים, הפנים לובשות נימה של כור המצרף – וכל מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו זה אם יהיה ממרח שוקולד הגון ושוקו שלא יגרום לך לשלשל ולבכות לירח. על היגיינה לא היה בכלל מה לדבר. זאת אומרת, לא כשאתה רואה חייל כזה וכזה, עם עיניים פצועות ככה וככה, מזיע, עדיין מדמם מגילוח בהול, ממורמר, מחליף את תבנית האוכל שלפניך כמו שמחליפים מים לסוסים. אתה מחליק לו כיף ונותן מבט של "מה הולך גבר", ומקווה שהוא יזרוק לך משהו. אלא שבמקום זה, הוא זורק כמה מעדנים שנראים בר-מינן, מגרד בתחת והולך משם. אספתי אחד, פרוסה, "ממרח בטעם שוקולד", והלכתי אל השולחן. איתיאל כבר ישב שם, עם קפה שחור חזק כהרגלו וירקות חיוורים.

התיישבתי לידו וזרקתי "מה קורה?"
הוא הנהן, שלח את היד, לחץ לי אותה ועבד חזק על המלפפונים שלו, נראה מוטרד משהו.
מרחתי את הדמוי-שוקולד על הפרוסה שלי. נתתי ביס, שניים, והרגשתי כמה גרגרי חול מתפוצצים אצלי בפה.
דולב עקף אותנו והתיישב מולנו בשולחן, מתחיל להעמיס את הצלחות שלו – פרוסות, ירקות, משהו שהיה פעם ביצה, קשה או רכה, שקית שוקו לחה, מיץ פטל, מים. הוא גרר את הכיסא קדימה והתחיל במלאכה בזמן שהוא אומר לנו בפה מלא "בואנ'ה, אחלה ארוחת בוקר הפעם".
איתיאל ואני חייכנו והנהנו קצת, בנימוס מסוים, והמשכנו להתעסק כל אחד בדבר שלו. כמה חבר'ה בחלק השמאלי של השולחן דיברו על חבר שיצא לקצונה, מישהו שנפל לקב"ן והלך לקריה, כל מיני מקרים, כל מיני "יא דפוק, חבר שלי לא הסכים לחרא הזה, בא, דפק למפקדת שלו..."; "כן, בטח, בטח...". איתיאל שנא את השיחות האלה, זה היה לו ח?פ?ש?ני מדי. אני שנאתי את הדיבורים כי כבר לא יכולתי להמשיך להתעסק בכל השטויות האלה, כי שירלי היתה חשובה יותר, כי מה לי ולכל המונחים האלה, ואיך לעזאזל שלוש שנים. ודולב? דולב השתלב תמיד בחלקלקות, זורק כל מיני משפטים כדי להמשיך ללבות את השיחה – ובולס. אחר כך הם שתקו קצת, מה שאפשר לדולב לסיים לטחון. הוא משך את הכיסא אחורה וקם, לא לפני ששאל "רוצים שאני אביא לכם משהו? אני הולך לקחת מעדן". ועוד לפני שהספקנו לסרב, הוא כבר היה בדרך חזרה.

"צוות חמש, הקשבה אליי", שמעתי את המפקד שלנו אומר פתאום. איך הוא הספיק להגיע ליד השולחן? בטח איתיאל לימד אותו לנסוע בזמן. הרמתי את המבט מהפרוסה המסריחה שלי.
"אני פותח לכם שעון. חמש דקות הייתם בחוץ, אחרי ששמתם את המגשים שלכם, בשני טורים". הוא הביט בשעון, לחץ שם על העניינים, וחתם: "חמש דקות. זוז!"
החבר'ה פתחו לעצמם גם כן זמנים והשעונים של כולם צפצפו אחריו: טיט-טיט-טיטיטיט...

ממילא לא הייתי רעב יותר. חיכיתי שדולב ואיתיאל יקומו ונשרכתי אחריהם. עברנו את חדר האוכל אל המקום שבו היו אסירי ניקיון הכלים, והנחנו את המגשים. לקחנו כוסות מים והתקדמנו לאט החוצה. כמה אנשים כבר חיכו שם, מתחילים לסדר את הטורים. הדביר ההוא עמד מקדימה בצד ימין. איתיאל ניגש ועמד אחריו, אני אחרי איתיאל ודולב בטור משמאל. עמדנו שם, פיהקנו וחיכינו.

אחרי שתי דקות בערך המפקד יצא, עדיין מנקה את הזקן מפירורי האוכל שבלס בגזרת המפקדים. הוא עבר בין שני הטורים וחילק לנו דחיפות קטנות, ניסה להראות מה הרווח הראוי בעיניו שצריך להיות בין הטורים. ניסה להראות שהוא יותר גבר מילדים עייפים. הוא נעמד לפנינו, הציץ בשעון, סידר קצת את הכובע, שינוח טוב-טוב מעל העיניים – וחיכה שהאפס התורן יתחיל להקריא זמנים.

"שישים!" צעק דביר.
"שישים", כולם חזרו אחריו.
אנשים הזדחלו מאחור, מנסים להסתדר בזמן. מושיקו השבור דילג הצדה לסדר את השרוכים והגומיות שלו. איתיאל נמתח. דולב חיטט באף.
"שלושים!" הוא צעק שוב.
"שלושים", החבר'ה ענו.
מתחתי את הגב. איזה אידיוט מאחוריי נתן לי דחיפה קטנה בזמן שהוא ניסה לסדר את החולצה במכנסיים. "סליחה, אחי", הוא לחש לי.
"הכל טוב", אמרתי וסובבתי אליו את הראש.
"שקט שם!" איתיאל רטן.
"עשר, תשע, שמונה..."
עכשיו כולם כבר ספרו ביחד – "חמש, ארבע, שלוש, שתיים..."
"אחת!" שמעתי את איתיאל נותן אותה לפניי.
דביר המשיך לכוון את כל העסק.
"לקבלת המפקד... צוות חמש יימתח להקשב..."
האידיוטים נמתחו.
המבט החלול של המפקד הזכיר לי זקפה.
"הקשב!" כולם הוציאו ביחד את הגרון, ושתקו.

המפקד הסתכל עלינו כמה רגעים בשקט. חייך קצת מתחת לשפם, בטח מבסוט על עצמו ששטיפת המוח התחילה לעבוד כמו שצריך. בסוף הוא התחיל לדבר. "בוקר טוב לכולם. אני מקווה שאכלתם כמו שצריך ושאספתם כוח בלילה. אתמול היה אמנם עומס חום..."
מישהו בטור השמאלי עשה אפצ'י.
העדר אמר לבריאות.
המפקד עצר. "שקט. לא כל דבר שמישהו עושה צריך להתחיל לברך אותו. לבריאות, חייל".
"תודה, המפקד", אמר הבחור, ניגב את הנזלת על המדים ומתח את עצמו שוב להקשב.
"אז ככה, הבוקר יהיה לכם שיעור קרב מגע עם הסמל. זה שיעור חשוב מאוד, כדאי שתגיעו מוכנים. עכשיו נחזור אל האוהלים כדי שתוכלו להתארגן".
הוא הציץ בשעון.
"אחריי, שמאל ימין – צעד!"

אספנו את עצמנו והתקדמנו אחריו, בצעדים מדודים. איתיאל לקח את זה נורא קשה. דולב התאמץ לעשות בכאילו. התקדמתי במקום שלי בטור, והרגשתי שלמרות הצעדים המדודים, הגישה האנאלית של ההליכה, משהו במוח שלי כנראה הוזה את הימים האלה.

איך שלא יהיה, מה שאמור היה לקחת לנו חמש דקות לקח רבע שעה, כי המפקד היה צריך לעצור אותנו כל כמה מטרים לסדר את הטורים, ובסוף הגענו אל האוהלים. ניסינו לקחת את ה-30 שניות שלנו שם להתארגן בחית. אבל החבר'ה נכשלו מספר פעמים והסחים רטנו, עד שהצלחנו. אחרי שכבר היינו מתוקתקים בתוך האות הזאת שכבר נמאס לי לציין, המפקד אמר "יופי", ופתח לנו עוד פעם שעון – "שבע דקות להתארגן לקראת השיעור עם הסמל". החבר'ה ענו ב"כן המפקד" חדור מטרה. והריצות התחילו. אלא שאז, לפני שהמפקד הלך, הוא ביקש אותי ואת דולב לבוא אליו.

דולב התרפס ודילג לעברו מיד כמו כלב עזוב. התקרבתי אחריו. נעמדנו שם שנינו, מתוחים בהקשב לתפארת.
"עשינו משהו לא בסדר?" תהיתי.
"אתה לא שוכח משהו?"
"הה, זה. הממ, כן, המפקד", אמרתי במבוכה מעושה ומתחתי את עצמי. "עשינו משהו, ה-מ-פ-ק-ד?"
"לא, הכל בסדר".
דולב היה זין כהרגלו, מכווץ את העיניים מתחת לכובע ב' שלו, מתאמץ להבין מה לעזאזל.
"בזמן שכל המחלקה הולכת לשיעור עם הסמל", הוא אמר והציץ בשעון, "אני רוצה שתבואו ותחכו לי מחוץ למפקדה. יש לכם חמש דקות".
דולב הציץ בשעון, מחכה לרגע הנכון ללחוץ.
"רגע, המפקד", אמרתי.
שניהם הסתכלו עליי.
"לכל הצוות נתת שבע דקות מטכ"ליות. לא מגיע לנו גם שבע דקות?"
לא שאהבתי להיות קטנוני. אבל כוס אמק – רציתי גם להשתין וגם לדחוף סיגריה. בהמשך גיליתי עד כמה שתי הדקות הללו היו נחוצות.
המפקד נתן לי מבט זועם במיוחד. הוא ידע שאני צודק.
"אוקיי. קחו שבע דקות".
הוא פתח את הזמן.
דולב לחץ גם כן.
"זוז!"
זזנו.

אף פעם לא פתחתי שעונים. הזמנים לא עניינו אותי, וכמעט שלא פחדתי לאחר. טוב, זה קצת שקר, אולי. אבל היה לי כישרון כזה, שגם כשהייתי מנסה ממש חזק לאחר למקום מסוים – תמיד הייתי מגיע דקה-שתיים לפני הזמן. זה כישרון זיפט, והוא עובד ממש חרא עם בחורות. בצבא, לעומת זאת – איפה שהזמנים היו קצרים במיוחד, וששבע דקות הפכו להיות זמן ראוי לשנ"צ – זה עבד איכשהו נפלא. היתה לי שיטה מסוימת: פשוט להסתכל על אנשים אחרים נלחצים מהשעונים שלהם. וככה, לפי מד הלחץ, הייתי יודע פחות או יותר איפה אנחנו עומדים – מכבה את הסיגריה בעצבנות, אוקיי, הממ, זה בערך שלוש-ארבע דקות; קושר את הנעליים כמו מטורף, הממ, זה בערך שתי דקות; רץ על חייו – אוקיי, אני חייב לרוץ גם כן.

אז ככה, בערך, הייתי מסתדר ותמיד מגיע בזמן. זה לא שההורים לא קנו לי שעון לגיוס כמיטב המסורת. אני זוכר את זה, בתקופה שלפני הגיוס, עם כל ההתארגנויות והקניות בחנויות עם שמות מסתחבקים ואוהלים וכל החרא הזה. אבא שלי ניגש אליי איזה ערב עם קופסת מתנה עטופה.

"מה, אבא, קנית לי סיגרים לגיוס?" השתעשעתי איתו.
"יא טמבל", הוא אמר בחזרה וחייך. אחר כך פנה אל אמא שלי, שהיתה בדיוק במטבח, "שמעת מה הוא שואל אותי? אם קניתי לו סיגריות!"
היא צחקה בחזרה בין הסירים, "צורה לו!"
שניהם צחקו.

"אבא, אמרתי סיגרים, לא סיגריות..." עקצתי שוב.
"טוב-טוב", הוא נהיה פתאום רציני, והושיט את החבילה לעברי. "זה שעון לכבוד הגיוס, מאותה פירמה שקניתי בזמנו לאביתר כשהוא התגייס".

כמובן שעניתי לו מיד תודה רבה, ושהוא ממש לא היה צריך וכל המ?סים הוורבליים האלה. אבל הייתם צריכים לראות עד כמה רתחתי מזעם. שנאתי, פשוט שנאתי, שההורים שלי ניסו להפוך אותי לאיזושהי גרסה משופרת, לאיזה v.2, של אח שלי שמת.

אביתר היה אחי הבכור והחצי-חורג. הוא היה אחי מנישואיו הראשונים של אבי לאשתו הראשונה, שנפטרה כשאביתר היה בן 12. מה שהפך אותו, יחד עם כל הדברים, ליתום, ואת אבי לאלמן. אחר כך אבא התחתן עם אמא, ואני נולדתי. לגבי אביתר, אם תשאלו כל אחד אחר, יגידו לכם שהוא "נהרג בעת מילוי תפקידו". נהרג, המילה הזו, איך אני מתעב אותה! בעיניי – הוא פשוט היה בחור מסכן שמת מוקדם מדי, בגיל 19. תאונת אימונים, אש כוחותינו, או משהו כזה. אף פעם לא בדיוק התעמקתי בפרטים. ובכל אופן, בגלל שאביתר כבר לא היה שם כדי להגיד להם שכל זה בולשיט, הייתי צריך לסבול מגיל ארבע ועד היום את המעמד החדש שקיבלה לפתע המשפחה שלנו – "משפחה שכולה". זאת אומרת, להורים שלי היה חשוב כנראה שיכירו בהם כאיזו גרסה משופצת של אצולה ישראלית. אבל לי לא היה זין לכל זה. בקושי הכרתי את הבן אדם, למען השם. רק זכרתי כמה ורסיות של החיוך שלו, וכשהוא שיחק איתי ביום הולדת ארבע. אבל ברצינות, רגע, תחשבו שנייה, כמה טקסים, נסיעות מסריחות, אזכרות, הלוויות, קדיש, ימי זיכרון, רוגלעכים במיקרו, ימי עצמאות, שערות סבתא והכל – הכל – בשורה הראשונה, וטינופת של לחיצות ידיים לכל נאד עם מדים שנתקע לך מול הפנים. כוס אמק, הייתי אומר לעצמי, הוא הלך לשינה ארוכה – ואנחנו נשארנו לסבול מצרבת של בורקסים ותה בכוס קלקר של חדרי הנצחה.

בשעון שאבא קנה לי, בכל אופן, לא השתמשתי. הוא שכב בתיק שלי, אמנם, ובכל פעם שהייתי חוזר הביתה מהבסיס, הייתי שולף אותו קצת לפני שהייתי יורד מהרכבת – ומניח על היד. ככה אבא לא שאל יותר מדי שאלות כשאסף אותי, ואני שמעתי פחות את השם אביתר.

ההורים שלי, מצדם, היו מושקעים כל כולם בתוך ענייני השכול, עדיין, 14 שנים אחרי המקרה. אבא נהג לקרוא למוות של אביתר "המקרה", וחילק את חייו ללפני ואחרי התאונה. אמא נמשכה אחריו בדעותיה, מנסה לספק את היצרים שלו ודואגת לבייבי הקטן שלה, לי. בהתאם למשוואה המוזרה הזו, הסטטוס-קוו היה פשוט למדי – את אבא מסנג'רים כשצריך; אמא חופרת מצדה. זאת אומרת שבתור אידיוט שניסה למרוח את התחת שלו בכל מקום על כל סם אפשרי – כבר הייתי די מאומן בלסנן אותה. ועוד יותר מזה, מאומן בלחטוף מאבא כאפה רצינית כשצריך.

את כל המחשבות האלה השתדלתי חזק מאוד להוריד באסלה הצה"לית. וזה עבד. לשתן באקלים עולם שלישי יש כנראה את הסגולות שלו. דחפתי את החולצה בחזרה למכנסיים, סגרתי את החגורה, לקחתי עליי את כל העמייאת ויצאתי החוצה. התכוונתי ללכת לפינה להדליק סיגריה, אבל כבר ראיתי את דולב מדגים הליכה מהירה בדרך אל המפקדה. הכנסתי את הקופסה בחזרה לכיס ומיהרתי להדביק אותו.

"תגיד", אמר לי דולב בדרך לשם, "יש לך מושג מה הם רוצים מאיתנו?"
"בטח סתם רוצים לסנג'ר אותנו".
"בנאדם, אם הסתבכנו במשהו?"
לא עניתי לו, צחקתי קצת.
"תאמין לי, אתה", הוא המשיך, מנסה להסתיר את המאבק שלו לנשום, "רק שטויות יש לך בראש".
"צודק", אמרתי.

אבל הוא לא צדק. לא היו לי שום שטויות בראש. פשוט לא רציתי לשתף אותו. מבחינתי, הסיטואציה הזו היתה יכולה להוביל לכל דבר – ממשמרת ניקיון מגעילה, סגירת שבת או חטיפה של חייזרים. אבל לדולב לא היה חלק בסיפור שלי. הוא היה סתם תפאורה בהצגה על חיי, ועכשיו לא התאים לדבר איתו. יותר חשוב מזה, עבדתי חזק על להרגיע את המחשבות. השיטה היתה זהה לגישה שלי עם דולב. חלאס, חשבתי, תפסיק להיות פרנואיד. אז מה עשיתי? לקחתי פרנויה אחת והחלפתי אותה בשנייה: תוך רגע חשבתי על שירלי ועל הבדידות שלי, במקום לדמיין איך דופקים אותנו שם במפקדה. זה עבד לדקה בדיוק, אבל זה כל מה שהייתי צריך באותו רגע.
הגענו למפקדה, סלט של כמה קרוואנים מאולתרים מחוברים, ועמדנו שם בחוץ מסריחים מפחד.

דולב הציץ בשעון, עדיין מנסה לסדר את הנשימה. אני גירדתי קצת בתחת.
המפקד יצא והתקדם אלינו, מחזיק קלסר ביד אחת וטלפון ביד שנייה. הוא סיים להקליד הודעה, נעל את המכשיר והכניס אותו לכיס. אחר כך הציץ בקלסר.
שתקנו.
"טוב, אז ככה", הוא אמר לבסוף, "קראתי לכם לפה בשביל שתפגשו שני חוקרי מ"צ שהגיעו לבסיס".
מה, מה, מה? הייתי בטוח שלא שמעתי טוב. אין סיכוי, פשוט אין סיכוי, אמרתי לעצמי. מה שכן שמעתי זה את דולב בולע גוש רוק כמו ראש שזה עתה נפל בבאנג.
המפקד המשיך.
"הם נמצאים עכשיו בתוך המפקדה ויצאו תוך דקה. נחכה להם כאן".
הוא לא חיכה לתשובה שלנו, לכלום, רק הוציא את המכשיר שלו ובהה במסך.
"סליחה, המפקד..." אמרתי.
הייתי חייב רגע לבד, לחשוב איך אני שולף את עצמי מהמצב הזה.
"כן..."
"אני יכול ללכת לשירותים? לא הספקתי בשבע ד..."
"רגע", הוא קטע אותי. "אני צריך לברר עם השוטרים שזה בסדר".
הוא נעל את המסך, הסתובב ונכנס פנימה.
"וואי-וואי אחי, איך נדפקנו", אמר דולב ורעד.
הבן אדם החליף צבעים.
"תקשיב רגע", הוא המשיך, "יש לך אולי שתן נקי להביא לי?"
סובבתי אליו את הראש ונתתי לו מבט כזה, כאילו שלא הבנתי מה לעזאזל הוא רוצה עכשיו.
הוא שתק.

המפקד יצא מלווה בשני מ"צ למהדרין עם כובעים של מנייאקים, הבד הזה על השרוול והשרוכים האדומים.
לא חיכיתי שהוא יתחיל לדבר. לקחתי פיקוד.
"שאלת אותם?" הטחתי בו.
המפקד לא ענה. רק הביט בהם וחיכה שיענו לי.
"כן, זה בסדר", אמר אחד מהם, הימני. בחור גבוה וכחוש. עיניים כחולות מטורפות, גלח שטני ואף של אנטישמי. "אני אלווה אותך".
נשמתי רגע.
אוקיי, חשבתי, זה יותר טוב מכלום.
דולב נשאר שם עם המפקד והשוטר, והזבל השני ליווה אותי לשירותים.

בדרך לשם כבר לא חשבתי על שירלי או על הפז"ם. אפילו האבק הצה"לי והשמש כבר לא הציקו לי. כל מה שהיה עכשיו הוא מוח קודח ממחשבות. איך לעזאזל אני מוציא את עצמי מהסיטואציה הזאת הפעם? נזכרתי בערב הקודם, שברחתי מהחראות כל הדרך לאוהל. פתאום המוח שלי כבר לא נראה כמו כלי שימושי, כמו משהו שיכול לעשות נס ולהוציא אותי מזה נקי.
כשעקפנו את האוהלים לכיוון השירותים התחלתי לעשות חישובים מוזרים של כמות המים ששתיתי מאז שעישנתי בישיבה בשבת האחרונה. אבל ידעתי שזה חארטה, שאני מלוכלך כמו זמר רגאיי מובטל או הודי שמכין ג'אראס עם הידיים.

השוטר עצר לפניי בכניסה לשירותים ונתן לי לעבור אותו. צעדתי פנימה באיטיות אחוז סחרחורת מסריחה. הוא צעד בשקט אחריי.

הלכתי אל התא הרחוק ביותר, פתחתי את הדלת וגיליתי שלראשונה בחיי, הצואה הצה"לית לא מזיזה לי. הורדתי את המכסה והתיישבתי, מחזיק את הראש בין הידיים. ידעתי שלא יעבור יותר מדי זמן עד שהחרא יתחיל להציק לי מבחוץ, ידפוק, יאיץ בי ומה לא. אבל לא היה לי שום רעיון מזוין, שום מחשבה גאונית, כלום, פשוט כלום. נשענתי אחורה והתאמצתי קצת לנשום. החלק האחורי של הגולגולת שלי פגש את אחד מצינורות המתכת שחיברו את האסלה לקיר, פורש עליי בחסותו כאב חד וקר. אבל אז – נדלקה לי הנורה.

הוצאתי מהר את החגורה מהמכנסיים והתחלתי לקשור אותה מסביב לצוואר. אחר כך התאמצתי לחבר אותה אל החלק העליון של הצינורות.
המנייאק נתן דפיקה מדודה לדלת, "היי, מה אתה עושה שם?"
לא עניתי לו, רק המשכתי להדק את הקשירה, כמו איזה אינדיאנה ג'ונס של הסטלנים.
"היי, הלו!" הוא הרים קצת את הקול. "אתה מסיים שם?"
אין לו מושג מה אני מכין לו, חשבתי.
סיימתי להדק שם את העסק ונשענתי קדימה, מוציא את הלשון בחוץ, נותן לרוק להישפך קצת על הבגדים – ושיחקתי אותה בר-מינן. או לפחות בדרך לשם.
"חייל!" הוא דפק על הדלת בעוצמה עכשיו.
הרגשתי באמת שאני קצת מתקשה עם החמצן. אידיוט, חשבתי לעצמי, אתה באמת סומך עליו שהוא יפרוץ את הדלת בזמן?
לעזאזל עם זה, לא היתה לי ברירה אחרת.
הראש התחיל קצת להסתובב לי בזמן שהוא דפק בכוח גדול על הדלת.

התאמצתי למשוך את הגוף שלי קדימה עוד יותר והתמסרתי לחוויה, מנסה לספר לעצמי שמדובר בפאזה ארעית, לא יותר, כמו תחת עננת סטלה כבדה או ד"ר הופמן בטבע. ובאמת, הדפיקות שלו על הדלת התחילו להישמע כטראק איכותי, מהסוג שלא דיבר אליי בדרך כלל. התנדנדתי שם וחשבתי על אמא ואבא, חשבתי על אביתר, על שירלי, על כל המזויפים במסלול החיים הקצר שלי. בעיני רוחי דמיינתי אותם, את כולם, עומדים מסביב לקבר שלי ובוכים, משקפי שמש במחיר מופקע מכסים להם את הדמעות. היה בזה משהו ששימח אותי; היבריס של עלוב נפש בריח צואה. את הדפיקות החזקות וקריאות החייל של האנטישמי החליפו עכשיו חבטות אדירות על הדלת ושקשוקי ידית. המשכתי להתנדנד שם, דלוק עד הסוף, ופתחתי מדי פעם עיניים כדי לראות מה העניינים. באותה נשימה, קצובה למדי, התאמצתי להזכיר לשחקן שבי להשאיר את העיניים מגולגלות הצדה, כאילו מזמן כבר מתתי. האנטישמי המשיך לחבוט בדלת – בום! טאח! קנאק-קנאק! – עד שהיא יצאה ממקומה, ושמעתי אותה נחבטת ברצפה.
"אוי אלוהים!" צעק המ"צ, "שיט-שיט-שיט-שיט!" הוא התכופף אליי, נתן לי שתי צ'פחות על הלחי השמאלית ושחרר את הקשירה. התרסקתי עם כל משקל הגוף שלי, הריר והזיעה אל תוך הידיים שלו, בסמוך לזין.

הוא התאמץ להחזיק אותי בקושי – וכל מה שאני יכולתי לחשוב עליו זה הולי שיט, אני כל כך עף מהצבא.