נושאים חמים

קראו את הפרק הראשון של "תאמינו או לא" מאת מירי וורצל

מותחן סוחף שמתרחש בתל אביב של שנות ה-80. מפגש מקרי בין שתי דמויות הנמצאות בשני קצות הסקלה החברתית, עורך דין מבריק ויפה תואר וכלבויניקית במשרד בו עבד בעבר שואב את שניהם לפענוח סוד אפל מהעבר. תוך כדי כך הם גם לומדים כמה דברים לא צפויים על עצמם

תאמינו או לא (יח"צ)
(צילום: יח"צ)

יום ראשון, 10:55

יצא ככה שעל כולם לא הפסיקו לדבר, ולכתוב, ולהראות את התמונות שלהם, ורק עלי, שבגללי קרה הכול, שכמעט הרגו אותי פעמיים, אף אחד לא אמר כלום.
נכון שגם אותי ראו פעם אחת בעיתון, קטנה כזאת, מאחורי מיקי, שהיה בדיוק באמצע התמונה עם החיוך הזה שלו, שאלה כל כך שונאת. "חושב שתפס את אלוהים בביצים עם הפרצוף הזה שלו, הדביל הזה," היתה אומרת כל פעם שמיקי היה מבקש ממנה משהו והיא לא היתה מסכימה, והוא היה מחייך אליה, ובסוף היא היתה עושה בדיוק מה שהוא רוצה.
"מה את מתלוננת?" מיקי אמר. "הנה, גם את מופיעה בעיתון," וצחק. אבל אם פעם אחת בחיים שלכם היו כותבים עליכם בעיתון, לא הייתם רוצים שלפחות יגידו את השם שלכם ולא יקראו לכם "השליחה"?

"תדהמה בעולם המשפט," היה כתוב בעיתון אחד. "סקס, שקרים וטייפ רקורדר" היה כתוב בעיתון אחר, שזה דומה לשם של סרט שהיה בדיוק בקולנוע. מיקי הסביר לי שבעיתונים אוהבים לתת כותרות לפי שמות של כל מיני דברים שאנשים מכירים, שהם קוראים ומבינים ואומרים לעצמם, אוי, איזה חכם אני שהבנתי. מאז אני מחפשת בעיתון לראות אולי גם אני מכירה משהו, אבל כמעט אף פעם לא יוצא לי.
"בשביל זה צריך ידע, השכלה, חביבתי," מיקי אמר. "מי שכל מזונו הרוחני הוא עיתון 'לאשה' ורומנים למשרתות, למה הוא יכול לצפות? תמשיכי לקרוא את הספרים שנתתי לך ותדעי הכול בחיים."

מיקי צוחק על עיתון "לאשה". כל השבוע הייתי מחכה שיגיע יום שני. ביום שני יוצא עיתון "לאשה", ודבר ראשון בבוקר, כשרק היו פותחים את החנות שליד המשרד, הייתי קונה את העיתון כי אני הייתי באה מוקדם, לפני שפותחים את כל החנויות, פותחת את המשרד ומחכה כל היום שיגיע כבר הערב, שאוכל ללכת ישר לדירה שלי בלי להסתובב קודם כמו כל יום, ולקרוא אותו לאט לאט. אני מנסה להגיד משהו חשוב על "לאשה", למשל, שלומדים ממנו כל מיני דברים, אבל האמת היא שלדעת מה הנסיכה סטפני לבשה בשבוע שעבר לנשף האביב ולאן היא נסעה ואיזה עוד בלגנים היא עשתה לאבא שלה, זה לא באמת ללמוד דברים, אז אני לא אומרת כלום.

מה קרה בסוף, כולם יודעים. אבל איך הכול התחיל? אני חושבת שכדאי לכם לקרוא. תגיעו לסוף, ותראו.
הכול התחיל בבוקר.
הלכתי לבית משפט להגיש, ככה קוראים לזה, כל מיני מסמכים במזכירויות, כמו שכל יום כמעט אני עושה... אה, רגע. שכחתי בעצם להגיד לכם מי אני. כי מי זה מיקי וגברת כץ ומר כץ ורוני כץ ואדון כץ, את זה אתם יודעים ממה שקראתם בעיתונים ושמעתם בטלוויזיה.
אני זוהר, זוהר בר, שעבדה במשרד שלהם. המשרד הוא של גברת כץ ושל מר כץ, שהם ההורים של רוני, ושל אדון כץ, שהוא האבא של מר כץ, זאת אומרת הסבא של רוני, וכולם עורכי דין.

המשרד הוא של גברת כץ וגם של מר כץ וגם של אדון כץ, אבל אפילו שהשם של אדון כץ כתוב ראשון בכל מקום, גם בשלט בחוץ וגם בַּנייר מכתבים, כולם יודעים שמי שמחליטה במשרד זאת גברת כץ.

מר כץ בא לפעמים לכמה ימים ועובד קצת, אבל הוא לא באמת נחשב. ואז, אחרי שעבד קצת, פתאום עוד פעם לא רואים אותו, עד שאחרי כמה זמן הוא חוזר, וככה כל הזמן.
אדון כץ בא כל יום, יושב בחדר שלו, שותה תה, ואף אחד לא יודע מה עוד הוא עושה. רק אני ורוני נכנסים אליו כל פעם שהוא בא - או אלָה אם אני בשליחויות - בשביל להביא לו תה. בצהריים הוא יוצא מהחדר בלי להגיד כלום והולך לו, וחוזר עוד פעם בבוקר.
וכולם ידעו שכשרוני יהיה עורך דין, גם הוא יעבוד במשרד.

אז ביום הזה, ביום ראשון בבוקר, הייתי במזכירות אחת, והיה תור נורא גדול, והיה לי חם נורא, והרגשתי שאם אני לא שותה עכשיו משהו, אני מתעלפת.

ופתאום נזכרתי שגם לא אכלתי כבר מאתמול. לא, בעצם מהיום שלפני זה. לא שככה אני אוכלת הרבה. "אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים," אלה אומרת כל פעם, כמעט, כשאני מוציאה בצהריים את הסנדוויץ' שלי שהכנתי לי בבוקר, אוכלת שני ביסים ושמה בחזרה בתיק. לפעמים אני אפילו שוכחת בכלל להוציא אותו, והוא חוזר בערב בתיק שלי לדירה. ורק כשאני מגיעה אני נזכרת שיש לי סנדוויץ' בתיק, כי כל החתולים של גברת ברכה - הג'ינג'י הגדול, השחור לבן הצולע והשניים האפורים, ולפעמים יש להם גם חברים - עומדים ומסתכלים עלי. ואז אני מוציאה את הסנדוויץ' ושמה להם. החתולים של גברת ברכה אוכלים הכול, גם סנדוויצ'ים.
"את לא יודעת להעריך את המזל שלך, שאת בכלל לא צריכה לאכול," אלה אומרת ואוכלת עוד פעם את הסלט שהביאה בקופסה מהבית. "איזה גועל," היא אומרת. ואם זה ביום שאפילו שתי פרוסות לחם עם קצת גבינה אסור לה - כי היא כבר ממש חייבת לרדת עד החתונה, שאשר החבר שלה עוד לא אמר לה מתי היא תהיה אבל בטח בקרוב הוא יגיד, והיא רק עולה כל הזמן, לא מבינה בכלל איך, שהרי היא אוכלת רק ירקות כל היום - אז כדאי להיות רחוק ממנה כמה שאפשר, ועל כל דבר להגיד אין בעיה, אלה. כי היא כזאת עצבנית בימים כאלה, שאם עשיתם משהו, אפילו הכי קטן, שהיא חושבת שהוא לא בסדר, אז אתם באמת מסכנים. וכולם מחכים כבר שתרד לכמה דקות, לעשן סיגריה, היא אומרת, אבל כולם יודעים שהיא הולכת לבולגרי שבפינה. פעם אחת בדיוק עברתי שם וראיתי שהיא אוכלת מהר בורקס כזה גדול, ועצרתי שלא תראה אותי, כי היתה לי הרגשה שהיא לא תשמח שמישהו, ובטח אם זה אני, יראה אותה אוכלת ככה מהר מהר.
אז הלכתי למזנון ועמדתי עד שהגיע התור שלי.

מי שלא מכיר את המזנון של הבית משפט ובא לשם בזמן של ההפסקה, שזה מאחת עשרה עד אחת עשרה וחצי, לא מבין איך בכלל מישהו יכול להיכנס לשם, לאכול שם - ובטח איך אפשר לשתות שם. כולם עומדים אחד על השני, כולם שחורים ולבנים כאלה. סתם אנשים בצבעים אחרים כמעט אין, ויש כאלה שאין להם כבר מקום, אז הם עומדים בחוץ.
אני באתי לפני שהתחילה ההפסקה. עוד לא היו כמעט אנשים, והלכתי לעמוד בתור.

פתאום ראיתי את המיץ תפוזים הזה, וידעתי שזה בדיוק מה שיעשה לי טוב ויחזיר לי את הכוח לרגליים, שכבר שכחתי מתי הוא היה שם ומתי הוא הלך. כי אם גם אתם לא הייתם ישנים כל הלילה, רק יושבים על הספסל בפינה של הרחוב, מאחורי העצים, ככה שלא רואים אתכם, ומחכים רק שיהיה בוקר, ולא אוכלים - כי בערב בטח כבר לא אכלתי, ויצא ככה שגם כל היום לא אכלתי, כי כמו שאלה אומרת, אני ממש שוכחת לאכול כל הזמן, אבל בכל אופן, לפעמים גם אני אוכלת משהו - אז גם לכם היה בורח כל הכוח מהרגליים. בטח היה הולך לחפש מקום אחר, ששם ייתנו לו גם אוכל וגם לישון כמו בנאדם בלילה, במיטה.

אז לקחתי את הכוס מיץ, החזקתי אותה ביד אחת, ולקחתי גם עוגה קטנה והחזקתי אותה ביד השנייה. לא שהייתי רעבה, אבל חשבתי שאולי הכוח יראה אותה ויתחשק לו לחזור אלי. והלכתי לשולחן הכי קרוב, והחזקתי בין היד לצד הגוף את כל הניירות שעוד הייתי צריכה להגיש, לחוצים חזק שלא ייפלו. שמתי את העוגה על השולחן, וביד שקודם החזיקה את העוגה לקחתי את כל הניירות מהמקום שבו הם היו לחוצים, ושמתי אותם על השולחן. ובדיוק באותו רגע מישהו דחף את היד השנייה שלי והכוס מיץ התהפכה ונשפכה על השולחן ועל כל הניירות שעליו.

"אופס, כמה מגושם מצדי," שמעתי קול של אישה, "אנחנו צריכות שולחן גדול. אכפת לך לעבור לשולחן אחר? אל תדאגי, חמודה, מישהו כבר ינקה..."
הסתכלתי על הניירות שעל השולחן, שכל אלה שלמעלה היו רטובים בקצה שלהם, וידעתי שאם אני מגישה ככה מסמכים, אלה הורגת אותי. כי הגשה זה חלק מהפנים של המשרד, היא אומרת כל פעם שמישהו רוצה למשל לתקן בעט אפילו מספר אחד במסמך, ומכריחה אותו לתקן עם הטיפקס ולהדפיס את המספר, ואם זה לא יוצא טוב - להדפיס את כל העמוד מחדש. ואני לא חמודה. לא של האישה הזאת ולא של אף אחד. ואני לא מבינה מה בכלל רוצים מהחיים שלי, אבל בטח זה לא דבר טוב, כי לי דברים טובים לא קורים. אף פעם לא קרו ולא יקרו. רק לכל האנשים היפים האלה קורים דברים טובים, ובגלל זה אני צריכה לשבת כל הלילה על הספסל. וכשאני רוצה רגע אחד לשבת ולשתות מיץ ולאכול עוגה, שופכים לי את כל המיץ על כל המסמכים ובסוף גם אומרים לי ללכת לחפש שולחן אחר.

עמדתי שם, ופתאום שמעתי קול נורא מצחיק, שאחרי רגע הבנתי שהוא בא ממני. שזה אני, בוכה. איזה משונה. לא ידעתי שאני בכלל יודעת לבכות. כי כמה שהיה רע במוסד, וילדות היו בוכות כל הזמן, אני ידעתי שאין בשביל מה לבכות, במילא זה לא משנה כלום. וככה התרגלתי לא לבכות אף פעם. עד לרגע הזה, שהבכי, שבטח ישן לו כל השנים האלה בשקט, עמוק בתוך הבטן שלי, החליט שגם הוא רוצה קצת שישמעו אותו, כמו שמיקי אומר. כל אחד רוצה רק שיראו אותו ושישמעו אותו, אז בטח גם הוא רצה.

וככה עמדתי לי ובכיתי. כל הפנים שלי היו כמו מים. ופתאום ידעתי שפשוט אין לי כוח יותר לשום דבר. שזהו. נגמר הכוח. ושכל מה שאני רוצה עכשיו זה לשכב, לסגור את העיניים ולא לקום יותר אף פעם. התיישבתי על הרצפה, כי הרגשתי שעוד רגע אני נופלת. ממש. ודווקא אני לא חלשה. בכלל לא. אולי תחשבו שאני כזאת, כי אני קטנה ורזה, אבל עוד במוסד התעמלות היה המקצוע שהכי אהבתי. תמיד רצתי וקפצתי וטיפסתי הכי טוב. כן, אני. וגם ככה, כל יום אחרי שאני גומרת את העבודה, אם זה לא יום שני, שזה היום של עיתון "לאשה", אני הולכת לכל מיני מקומות ומסתובבת שעות. כי מה כבר יש לי לעשות בדירה שלי?

הרגליים רעדו לי כמו משוגעות, לא יכולתי לנשום כמעט ולא ראיתי כלום. נשכבתי על הצד, קיפלתי את כל הגוף כמו כדור, כשהידיים מאחורי הראש והברכיים קרוב קרוב לבטן, ובכיתי. אני לא יודעת מה קרה לו, לבכי הזה, שלא הפסיק לצאת ולצאת, כאילו ידע שזאת הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו שומע אותו. כי קודם אף פעם לא שמעו אותו, ואחר כך בטח שלא ישמעו, כי ידעתי שאני מהרצפה הזאת לא קמה. לא פותחת את העיניים, לא זזה לשום מקום, פה אני נשארת. וכבר לא דאגתי יותר מכלום. לא מהאיש הזה, שחיכה לי ליד הדירה, ולא מהמסמכים שנרטבו - ושבגלל זה אלה תהרוג אותי. וכשחשבתי על אלה ועל כל הדברים שהיא אומרת, חשבתי פתאום על השיניים והאגוזים האלה. כל כך הרבה פעמים היא אומרת את זה, ואני מבינה שהיא מתכוונת שמתבזבז עלי משהו, אבל למה בעצם?

יום ראשון, 11:17

מנסֶה להאמין שהמילים ששמעתי זה עתה אכן נאמרו. אבל מתאים לה מאוד, לליאורה, מלכת הביצ'יות של הפרקליטות, להעיף מישהו חסר חשיבות שמפריע לה להשיג את מבוקשה. להעיף עליו גם כוס עם משהו, ללא כוונת זדון מן הסתם, אבל בחוסר אכפתיות מוחלט, ולא להתנצל בשפת בני אדם אלא ב"אופס" שנשמע מתאים יותר לחצר המלכה בבקינגהם מאשר למזנון בית המשפט הדחוס להתפקע בשעת השיא של הפסקת הבוקר.

"תגידי לי, את בסדר?" אני אומר לה, לליאורה. "נהיית דורסנית עוד יותר ממה שזכרתי, לא שחשבתי שזה אפשרי... נראה לך בסדר להעיף ככה את האומללה הזאת? תסתכלי עליה. רחמנות."
"ואתה נהיית סקסי יותר ממה שזכרתי," היא מחייכת, יפה מתמיד. הרֶשע הולם אותה. "מזמן לא שמעתי ממך. תן צלצול. יש לך כמובן את המספר, עדיין..."
"מספרי זהב אני שומר כמובן. מה את עושה הערב, אם כבר אנחנו מדברים?"
"מחכה לטלפון שלך..." יורה ומפליגה עם המלוות לחפש שולחן בחוץ.

הדבר הזה שוכב. הפסיק ליילל, שוכב קפוא, מכווץ ככדור. המולה גדולה. צריך להזמין אמבולנס, נשמעות קריאות. אם זה לא היה קורה ממש לידי, לא הייתי מעיף מבט אחד נוסף. לא ענייני, מספיק לי הבעיות שלי. אבל הואיל וזה קרה ממש צמוד אלי, והואיל וליאורה הביאה לי את הסעיף, והואיל ובלי להבין איך אני מוצא את עצמי בפוזיציה של מנהל האירוע, אני מתכופף אליה. אוחז בכתפה ומטה אותה מעט כדי לראות את הפנים, לראות אם היא חיה או השיבה את נשמתה, ואת מי אני רואה? את זאתי, מה שמה? השפוטה הקטנה של אלה, שפעם מן הסתם ידעתי אך ודאי ששכחתי את שמה. השליחה הקטנה שהיתה חולפת כצל במסדרונות, לוקחת דברים, מביאה דברים, מגישה שתייה בישיבות, נמצאת שם. עוד אביזר משרדי.

"תזכירי לי מה שמך?" אני כמעט לוחש, והיא עדיין לא זזה. "אולי תנסי לקום?" אני מגביר מעט את הקול, מושיט לה יד, והיא עדיין בגלקסיה אחרת. אוקיי. מה אני עושה עכשיו? מה נדחפתי פה לסיפור הזה? מה אכפת לי ממנה? בקושי החלפתי איתה מילה במשרד, אם בכלל. רוצה לשכב פה? שתשכב. אני מתרומם, רוצה לזוז, ואז, כשלוקח צעד אחורה, נופלות עיני על ערימת המסמכים שעל השולחן. "בקשה לצו מניעה", אני רואה את הכותרת. לא חייב להם כלום. ברור. אני לא שם כבר שנה. לא חייב כלום לאף אחד. אבל ידעתי שהמסכנה הזאת הולכת לעלות היום על המוקד. אלה - מחוקק, שופט ותליין, הולכת לגמור עליה. בקשה לצו מניעה שלא מוגשת באותו יום זה לא צחוק. "תקשיבי," אני אומר לה. "יש כאן בקשות דחופות. את רוצה שאצלצל למשרד ואקרא לאלה שתבוא להגיש?" לא תכננתי את זה כך, אבל היא מזנקת. "לא צריך," אני שומע שתי מילים ראשונות.
מושיב אותה ליד השולחן שכמעט נגזל ממנה. מבקש שיביאו לה כוס מים ומגיש לה, שואל אם היא בסדר. "את הולכת להגיש?" אני שואל, לא מבין מה אכפת לי. תגיש, לא תגיש, מה זה ענייני?
"אי אפשר להגיש ככה," היא אומרת באפס קול, "המסמכים הרוסים."

"תגישי רק מה שדחוף," אני מציע. "השופט יחיה עם זה. תאמיני לי. בקושי הוא קורא מה כתוב, אז שישים לב לכמה כתמים על השוליים?" מדבר לעצמי, אני מבין, היא לא פה, עדיין באיזה ואקום. וגם אם היתה פה לא בטוח שהיתה מבינה על מה אני מדבר. "תעשי מיון. אני מניח שאת מבינה בעצמך מה דחוף ומה סובל דיחוי למחר, נכון?"
"אני לא בטוחה," היא לוחשת.

"כמה שנים את שם ואת לא יודעת מה את עושה? לא חשוב," מה אני, חונך שלה? "תביאי. אני אבדוק." מבצע מיון זריז. שתי ערימות. "את אלה תגישי עכשיו," אני מגיש לה ליד ימין ערימה אחת, "כמות שהם, הם דחופים." את הערימה השנייה אני שם ביד שמאל. "אלה יכולים לחכות למחר. שידפיסו שוב ותגישי מחר, אם את רוצה. את בסדר?" אני שואל שוב כשאני כבר עומד, "את יודעת, זה היה קצת חריג, מה שעשית כאן. אני מקווה בשבילך שאף אחד מהמשרד לא מסתובב כאן כרגע." אין תגובה. המבט נעוץ לשולחן. "טוב, ממש חייב לזוז. מאחר כבר לפגישה," מוצא עצמי חצי מתנצל. על מה? "תרגישי טוב..." המבט נפרד מהשולחן ונתלה בי. שתי תהומות של יגון.

לא מבין את עצמי. באמת. מה עובר עלי? נכון, כל אחד נהנה להרגיש טוב. נאצל. רב חסד. בבסיס בדרך כלל רובנו טובים. יותר טובים מאשר רעים, לפחות, ככה אני חושב. למרות שבסופו של דבר, ברגע האמת, אין אנשים טובים או אנשים רעים. יש רק נסיבות. אבל עסקי המאמא תרזה האלה טובים לחמש דקות ויאללה, מיצינו. אז מה אתה עדיין מדשדש שם, במקום לשים גז ולעוף? והשיא: "נראה לי שיש לך איזו בעיה לא פשוטה," ומניח לפניה על השולחן כרטיס שלי. זה הטלפון. אם תצטרכי משהו." לא מבין את הבחור. לא מבין.

טוב. עשר דקות אחר כך היא כבר באמת עפה לי מהראש. יתרת היום חלפה בהמשך פילוס דרכו לצמרת של עו"ד מיקי (מיכאל) לוינסון, מי שהיה ואולי עוד יהיה הבטחה גדולה. בינתיים ההבטחות נשארו, מחכים שתתקיימנה. בינתיים גם לא עושה רושם שזה הולך לקרות, לא בעתיד הקרוב על כל פנים, אבל היי, אני צעיר יפה ואופטימי. לא כך?
למחרת, ביום שני בבוקר, הגעתי ישירות מדירתה המעוצבת של ליאורה (טובה בכל דבר שהיא עושה, אין אפס), מלא אנרגיות לקראת יום חדש של פילוס, כאשר ליד דלת המשרד, יושבת על הרצפה, גבה נשען אל הדלת, אני רואה שאשר יגורתי בא לי - שאצטער על רגע האלוהים הקטן שלי - ברגע שאצבעותי הרפו מהכרטיס שהנחתי לפניה שם במזנון על השולחן.

"לא היה לי כבר לאן ללכת, ואתה אמרת שתעזור לי, אז באתי לכאן," היא אומרת לאחר רגע ארוך של שתיקה, ממלמלת משהו על איזה איש שבא למשרד, תהומות היגון עדיין מלאות עד גדותיהן.
אז באתי לכאן. לך תתמודד עם זה עכשיו, מאמא תרזה לוינסון. בישלת דייסה? תאכל אותה. בתיאבון.

יום ראשון, 22:24

כשהתחלתי לעבוד במשרד לפני חמש שנים, מיקי כבר עבד שם. קודם הוא עשה במשרד את הסטאז' ואחר כך נשאר לעבוד. ככה אלה אמרה לי. אני לא שאלתי. אני לא הייתי שואלת אף פעם כלום. אלה היתה אומרת ואני שומעת. היא היתה אומרת כל כך הרבה דברים, שגם אם הייתי רוצה לשאול לא היה לי מתי מרוב הדיבורים שלה.
"תמיד משאירים את הכוכבים," אלה אמרה, תכף ביום הראשון כשבאתי, "השאלה רק באיזה תחום..." ועשתה את הפרצוף הזה שאז, ביום הראשון, לא הבנתי מה היא בכלל רוצה ממני, ורק עשיתי עם הראש למעלה ולמטה חזק שתחשוב שהבנתי, שבטח שהבנתי.

זה היה ממש אחד הדברים הראשונים שהיא אמרה לי. ישבתי לידה בדסק "בשביל ללמוד את העבודה", ככה היא אמרה. כמו שאתם בטח מבינים, לא הבנתי שום דבר מהחיים שלי. הכול נראה מפחיד. כולם נראו מפחידים. פשוט ישבתי ואמרתי לעצמי, אל תזוזי ואל תעשי רעש, ובסוף היום הזה ייגמר. מה יהיה מחר? על זה לא רציתי לחשוב. ואז פתאום כשהרמתי את הראש ראיתי את הבנאדם הכי יפה שראיתי בחיים שלי, אפילו שזה לא כזה נחשב, כי כמה בני אדם אני כבר ראיתי בחיים שלי? שלא בעיתון "לאשה", אני מתכוונת.
והבנאדם הזה, ששמעתי שקוראים לו מיקי, אמר לאלה, בשקט, "עוד פעם ההדפסות שלי מתעכבות? בקשה אחת יש לי שם. שלושה עמודים. זה הכול." ואלה התחילה להגיד שיש לחץ ועומס וכל מיני דברים, ואז מיקי הסתכל עליה, ישר, לא אמר כלום, חייך אליה כזה חיוך ובסוף אמר, "בחייאת, אלה, בשבילי?" ואלה, שנהייתה אדומה, קמה והלכה לכתבניות לצעוק עליהן למה לוקח להן כל כך הרבה זמן להוציא בקשה אחת מסכנה.

מיקי הוא בטוח הבנאדם הכי יפה שגם אתם ראיתם בחיים שלכם. יש לו עיניים כחולות גדולות ושיער בלונדיני חלק - קצת, אבל ממש קצת, ארוך. לא כמו של בת, אבל לפעמים כשהוא מזיז את הראש השיער זז ביחד איתו. ויש לו שתי גומות חן כשהוא צוחק, ומיקי, כמו שאתם כבר יודעים, צוחק הרבה. הוא גבוה ונראה נהדר, ועיתון "לאשה" בטח היה שם את התמונה שלו אם רק מיקי היה רוצה, עם כל השחקנים והעשירים וכל אלה שתמיד טסים לכל המסיבות האלה, ולכל ההשתזפויות האלה בכל המקומות האלה. וכולם תמיד צוחקים, רק צוחקים, מה יש להם אלה לצחוק כל כך הרבה בחיים שלהם? וכל הזמן הם מתחתנים ומתגרשים ומחבקים אחד את השני, כולם חברים של כולם, כל האנשים היפים האלה. לובשים רק את הבגדים הכי יפים, ועושים רק את הדברים הכי יפים בחיים שלהם, ואני יודעת שזה באמת לא יכול להיות, ואף פעם לא יהיה, אבל כשאני קוראת בלילה לאט את העיתון, אני מרגישה כאילו גם אני קצת טסה איתם, והולכת איתם לכל המקומות הנהדרים האלה, צוחקת ומתחתנת ומתגרשת כמו שהם. כאילו. לא באמת.
בסוף קמתי מהשולחן והלכתי להגיש את כל המסמכים שמיקי אמר לי.

כשחזרתי למשרד אלה צעקה עלי, כמו שידעתי שהיא תצעק, שאיזה חסרת אחריות אני, ככה להסתובב עם המסמכים ביד ולא בתוך התיק. לא אמרתי לה כלום. לא היה לי כוח, מה אני אתחיל עכשיו, ידעתי, להגיד לה שכבר עמדתי בתור להגיש אותם, ואז פתאום הרגשתי כזה רע, ככה שכשהגעתי למזנון אפילו לא שמתי לב שהם ביד שלי ולא בתיק. ובטח שלא סיפרתי לה על כל מה שקרה. השתגעתי? בחיים היא לא תפסיק להגיד לי איזה בושות בטח עשיתי למשרד, ושאני צריכה לנשק לה את הכפות רגליים - כמו שעל כל דבר כמעט היא אומרת - שהיא לא מספרת את זה לגברת כץ.
"אני אדפיס הכול," אמרתי בשקט, אפילו שזה היה המון מסמכים וממש לא היה לי כוח, והראש נורא כאב לי, כי זה לא שתכף יכולתי להתחיל להדפיס. קודם הייתי צריכה לגמור את כל העבודות האחרות שלי. למיין את הדואר, ולחלק אותו, ולעשות תיוקים ובטח גם להגיש שתייה בישיבה שהיתה צריכה להיות, אלה אמרה לי את זה עוד בבוקר. אבל היום בכלל לא התרגשתי לפני הישיבה. אפילו חשבתי שהלוואי שאלה תשלח אותי לאיזה מקום לעשות משהו, ושהיא תגיש במקומי.

תמיד אני נורא אוהבת להגיש את השתייה. אני נכנסת לחדר הישיבות, ואז גברת כץ מחייכת אלי ואומרת, זאת זוהר שתיקח את ההזמנות שלכם. ואז כל אחד אומר לי מה הוא רוצה, ואם זה קפה או תה, ואיזה קפה, ועם סוכר או בלי, ואני עושה עם הראש בסדר בסדר. ותמיד יש איזה מישהו שאומר "ותזכרי הכול?" וגברת כץ תמיד אומרת, "זוהר הקטנה שלנו, יש לה זיכרון פנומנלי," ואחרי הרבה זמן שהתביישתי, בסוף שאלתי את אלה מה זה אומר. "זה שום דבר. זה רק אומר שאת זוכרת דברים, ביג דיל, זה לא איזו מחמאה שהפנים שלך זורחות כל פעם, כאילו אמרו לך שאת מיס תבל לפחות." אבל אפילו שזה לא ביג דיל, כמו שאלה אומרת, אני אוהבת שגברת כץ אומרת את זה כל פעם שאני עושה משהו הכי טוב, וכולם מסתכלים עלי ושומעים את השם שלי ויודעים שזאת אני, זוהר, עושה משהו אחד הכי טוב. אני. זוהר. אבל הייתי שמחה אם גברת כץ לא היתה אומרת גם "הקטנה".

בעוד כמה זמן, אם כל זה לא היה קורה, היו צריכים להגיע המחשבים שכולם נורא חיכו להם. המשרד שלנו הוא הראשון בענף שמכניס מחשבים למשרד, ככה אלה היתה אומרת לכולם. המחשבים היו צריכים להיות כבר במשרד החדש שבעוד כמה זמן, אם כל זה לא היה קורה, היינו צריכים לעבור אליו, משרד כזה יפה שאף אחד עוד לא ראה ושכולם יתפוצצו. ככה אלה היתה אומרת לי אחרי כל פעם שהיתה הולכת לראות איך זה מתקדם.

אלה אוהבת שקורים לה דברים שכולם מתפוצצים בגללם, גם אם זה המשרד שהוא בכלל לא שלה. "את החתונה שלי," היא כל פעם היתה אומרת לי כשהיה לה מצב רוח טוב, זאת אומרת ביום שאשר לא היה משגע אותה עוד פעם שהוא לא זז, "אף אחד לא ישכח. אצלי יהיו השגרירים, כן, השגרירים," ואמרה לי מי הם - הלהקת חתונות הכי גדולה והכי יקרה. "שיוציא קצת מתחת לבלטה, לא יקרה לו כלום."

כל הבנות הלכו לקורס בשביל ללמוד איך לעבוד על המחשב, רק אני לא הלכתי, כי אלה אמרה שהיא לא חושבת שאני אסתדר עם זה וסתם אקלקל משהו בסוף. וחוץ מזה, "את הרי לא כתבנית," היא אמרה לי כשאמרתי לה שאני גם רוצה, "את כולבויניקית, בשביל מה את צריכה לדעת לעבוד על מחשב? גם ככה יהיו יותר מדי כתבניות, כי על מחשב העבודה הרבה יותר מהירה, אז לא נצטרך אותך בהדפסות בכלל." מי זה הנצטרך הזה לא הבנתי, אבל אמרתי בסדר.

לא אמרתי לה שגם להדפיס על מכונת הכתיבה אף אחד לא לימד אותי, ובכל זאת אני מדפיסה כל כך מהר בלי אף שגיאה. וכשצריך, כשחסרה כתבנית או כשיש המון לחץ, אלה אומרת לי להישאר אחרי שכולם הולכים ולגמור הדפסות, ואני רק שמחה, פחות זמן להיות בדירה. אבל אם זה ביום שיוצא "לאשה" אני לא שמחה בכלל.

באותו יום בשבע התחילו ללכת הביתה, בשמונה כמעט כולם כבר הלכו, בתשע נשארו ממש רק קצת, ובעשר כולם הלכו ורק אני נשארתי והדפסתי והדפסתי. ולא היה לי אכפת בכלל להמשיך ולהדפיס כל הלילה, שמחתי לעשות את זה אפילו שהראש כאב לי עוד יותר ונהיה לי קר בכל הגוף. אמרתי לעצמי שבעצם אולי הכי טוב שאני אשאר כאן במשרד כל הלילה, כל לילה, בשביל מה אני בכלל צריכה ללכת לדירה? לישון אני יכולה גם פה, על הספה בקבלה, וככה לא אצטרך לחזור לדירה שלי אף פעם. מה יש לי שם כבר בכלל? אני אקנה לי איזה שני בגדים בשוק בצלאל, כמו שקניתי כשאלה לקחה אותי לשם, כשרק התחלתי לעבוד במשרד.

גברת כץ נתנה לה אז כסף על חשבון המשכורת שלי, ואמרה לה ללכת למצוא לי בגדים מתאימים למשרד. "היא לא יכולה להסתובב כאן עם בגדי בית היתומים האלה," היא אמרה לאלה ביום הראשון שלי בעבודה. "מצאי לה משהו הולם."
אלה לקחה אותי לשוק בצלאל, ששם הכי זול, היא אמרה, כי חבל סתם לבזבז את הכסף שלי. "זה השדרוג?" מיקי שאל כשסיפרתי לו את כל הדבר הזה עם הבגדים, אחרי שהוא אמר לי כמה נראיתי זוועה עם הבגדים האלה שלי שלבשתי כל הזמן. "קצינה בכירה בצבא הישע," הוא הרים ככה את הגבה שלו. אבל זה מה שאלה חשבה שמתאים לי, כי במילא אני לא בַּפּנים של המשרד, ככה היא אמרה, לא יושבת בדסק או משהו, רק לפעמים מחליפה קצת את אחת הבנות, אם צריך. אז אני אקנה עוד שתי חולצות ומכנסיים ואחליף כל יום, כי אם אני אלבש כל הזמן את אותם הבגדים, אלה תכף תשים לב שאני בכלל לא הולכת מהמשרד. אפילו מקלחת יש במשרד, אז זה ממש לא בעיה. לא שאני אעשה משהו רע, ידעתי, אבל בטוח שאלה תגיד שזה לא מכובד או משהו כזה. אז אני לא אחזור לעולם לדירה שלי, וככה האיש הזה שחיכה לי שם אתמול בלילה לא ימצא אותי. וישבתי והדפסתי עוד ועוד, עד שפתאום שמתי לב שהדלת נפתחת לאט לאט והוא, האיש הזה, עומד שם.

ערן, מתמחה אחד ממש נחמד, שאומר תמיד תודה על כל דבר, לא כמו כל האחרים כמעט, אמר לי שהתעלפתי, אבל לפני כן צרחתי כל כך חזק, שהוא רץ ישר מהשירותים כמעט בלי להרים את המכנסיים - היה לו שלשול נורא באותו יום והוא נכנס לשירותים לפני שהלך הביתה. חשבתי שגם הוא הלך כבר, כי הוא כיבה את האור בחדר שלו, וזה נראה כאילו באמת כולם הלכו.

"האל פועל בדרכים מסתוריות," מיקי צחק, "שִלשולו של האחד - תשועתו של האחר." לקח לי רגע, אבל בסוף הבנתי וחשבתי לעצמי, מאיפה מיקי ממציא את כל הדיבורים האלה?
פתחתי את העיניים ולא הבנתי למה אני שוכבת על השטיח וערן שופך לי מים על הפנים.
"מה קרה לך?" ערן שאל אותי, וראיתי שהוא נראה כזה דואג.
"האיש הזה," אמרתי חלש, "הוא בא גם לפה."
"על מה את מדברת? לא ראיתי אף אחד..."
ערן נחמד. באמת. אבל מה אני אתחיל לספר לו שהאיש הזה - שחיכה לי אתמול ליד הכניסה לדירה שלי, אבל הצלחתי לברוח, ובגלל זה ישבתי כל הלילה על הספסל בפינה של הרחוב - שהאיש הזה נכנס למשרד. ואני לא יודעת מה הוא רוצה ממני, אבל בטח זה לא משהו טוב. ואני פוחדת, נורא נורא פוחדת.

"לכי הביתה," ערן אמר ועזר לי לקום, "נראה לי שאת עובדת קשה מדי. בואי, אלווה אותך שלא תלכי לבד..."
אפילו שהיה נורא נחמד, אמרתי לו שלא צריך. שאולי באמת לא ראיתי טוב, ואני כבר מרגישה הרבה יותר טוב, מה שלא היה נכון בכלל. הראש, שכל היום כאב לי, עכשיו ממש התפוצץ. הרגשתי שהעיניים שורפות לי, וקר לי נורא בכל הגוף וכואב בכל העצמות, אבל אמרתי לערן שבאמת הכול בסדר, ותודה רבה, אבל אלך הביתה לנוח ואהיה בסדר גמור.
"בטוחה?"
"בטוחה."

התחלתי ללכת, לא יודעת לאיפה. סתם ללכת ברחובות עם הרבה אנשים, כי חשבתי ששם, גם אם האיש הזה יתפוס אותי, הוא לא יעשה לי שום דבר. כל פעם הסתכלתי אחורה לראות אם הוא הולך אחרי. לאט לאט היו פחות אנשים ברחובות, והראש, מרוב כאבים כבר לא הרגשתי אותו בכלל. ואז גם התחיל לרדת גשם, ולא היתה לי מטרייה, והמשכתי ללכת כשהגשם יורד עלי, וכל מה שרציתי זה לשכב עוד פעם באמצע הרחוב, כמו ששכבתי היום במזנון. ואז, כשנזכרתי במזנון, חשבתי שיש רק מקום אחד שאני עוד יכולה ללכת אליו. נכון שכל מה שמיקי רצה כל הזמן זה לברוח ממני הכי מהר שאפשר, אבל הוא עזר לי, ואמר שאם אצטרך עוד פעם עזרה, שאתקשר אליו. אז נכון שידעתי שהוא לא באמת התכוון, אבל מה עוד יכולתי לעשות?

ידעתי שאני לא יכולה לטלפן בשעה כזאת, שבטוח הוא לא יהיה במשרד. אבל ללכת לשם אני יכולה. את הכתובת זכרתי, אפילו שלא ידעתי בכלל איפה הכרטיס הזה שהוא נתן לי. לא זכרתי איפה שמתי אותו, או אם בכלל לקחתי אותו מהשולחן. אבל הסתכלתי עליו פעם אחת, ממש בלי לשים לב, בזמן שישבתי וישבתי אחרי שמיקי הלך, וזכרתי את הכתובת, רחוב ארלוזורוב מספר 99.

כמו שגברת כץ משוויצה עלי, אני באמת זוכרת הכול. תכף ידעתי איפה הרחוב הזה נמצא. בגלל שאני הולכת הרבה ברחובות, אני מכירה כל רחוב כמעט. זה לא משהו שאפשר להשוויץ איתו, להכיר את כל הרחובות, אז אני לא.
לא חשבתי בכלל מה יקרה אם מיקי לא יגיע בבוקר למשרד או שלא ירצה לעזור לי, או שאפילו יגרש אותי. פשוט הלכתי לשם. תמיד אני יכולה לשכב ליד המשרד שלו ולא לקום יותר אף פעם. רק שהפעם הזאת, חשבתי, אני אשמח אם לא יפריעו לי, ובאמת ייתנו לי לשכב שם לתמיד.

כשבאתי למשרד של מיקי השעה היתה בערך שתיים. המשרד היה בבית ישן של שלוש קומות בלי מעלית, בקומה שלישית. שמחתי, כי בקומה של מיקי היו רק המשרד שלו ועוד דירה, ואמרתי לעצמי שבטוח בשעות כאלה אף אחד כבר לא יוצא ולא בא.

הייתי רטובה. את הראש כבר לא הרגשתי מרוב שכולו היה כאב אחד ענקי. כאב לי הגוף. התיישבתי על הרצפה כשהגב על הדלת של המשרד, וחיכיתי.
אולי ישנתי קצת - בלילה שלפני כן הרי לא ישנתי בכלל - כי פתאום הרגשתי שמישהו מזיז לי את הכתף.
"קבענו פגישה?" מיקי אמר, "משהו שנשמט ממני, אולי?"
"לא קבענו שום דבר," אמרתי חלש חלש. "האיש הזה בא גם למשרד, ולא היה לי כבר לאן ללכת, ואתה אמרת שתעזור לי, אז באתי לכאן."


"תאמינו או לא" / מירי וורצל, הוצאת ידיעות ספרים, 214 עמודים.