נושאים חמים

שחיתות, רומנים וסכנה: הספר "שלוש דקות של נצח" חושף את אחורי הקלעים של האירוויזיון

הספר חושף את אחורי הקלעים של האירוויזיון, פוליטיקה בארץ ובחו"ל הנוגעת לתחרות, שחיתויות ורומנים. מאחורי הזוהר, חברי המשלחת הישראלית לאזרבייג'אן מוצאים עצמם בסכנת חיים

הספר "שלוש דקות של נצח" מאת אלון אמיר העוסק באירוויזיון (יח"צ)
עטיפת הספר "שלוש דקות של נצח" מאת אלון אמיר (עיצוב עטיפת ספר: איל אוחנה – איכות יצירה לכל, יח"צ)

"יאללה, קדימה, כולם להתאסף בלובי של הקומה לתדריך ביטחוני," צעק ינאי טננבאום, מנהל יחסי הציבור של משלחת ישראל לאירוויזיון, שנערך באותה השנה בבאקו, אזרבייג'ן.
חברי המשלחת התאספו בעצלתיים בלובי של הקומה התשיעית במלון מריוט היוקרתי שבבאקו. הם נחתו רק לפני שלוש שעות בשדה התעופה שבעיר, אחד המבנים היחידים שטרם שופצו והזכיר שדה תעופה בעיר קטנה בהודו.
ינאי עבר לא מעט תדריכים כאלה בחייו המקצועיים. פעמים רבות תפקד כדובר המשלחת והיה בקיא בתדריך. הוא היה יכול לדקלם אותו בעל פה — בבקשה לא לעלות על המונית הראשונה שעוצרת לכם ברחוב, אף פעם לא ללכת לבד, ותמיד להודיע לקצין הביטחון של המשלחת לפני שאתם יוצאים מהמלון. בכל פעם אותו הנאום. ינאי הבין את החשיבות של התדריך הביטחוני ולמה צריך לציית לו.
באחת השנים הקודמות כבר קרה שחוו רגעי חרדה ומתיחות כשאחד מחברי המשלחת יצא מהמלון בלי להודיע וכולם דאגו שמא קרה לו משהו. שעות ארוכות עברו בחרדה ובדאגה על חברי המשלחת עד שהבחור חזר למלון בבוקר שלמחרת. הסתבר שהוא פגש בחורה ובחר להעביר איתה את הלילה. הצעקות שהוא חטף מראש המשלחת הפחידו את כולם, ומאז הם שמרו על הכללים.
חברי המשלחת התאספו מול המעליות הבוהקות. העייפות הטורדנית לא עזבה אותם, מה שלא מנע מהם להתקשקש בינם לבין עצמם. הזמרת, המלווים ושאר הנספחים התיישבו על הספות ועל השטיח של המלון, שאך לפני שבועיים סיימו לבנות אותו כחלק מהתדמית המודרנית שהמקומיים ניסו, לשווא, להעניק לעיר. תנופת הבנייה בבאקו הייתה בעיצומה. מגרשי חול הפכו בִּן לילה למגרשי חניה גדולים, כבישים נסללו, בתי מלון מפוארים נבנו, והאזרים בנו במרץ רב אפילו את האולם שבו תיערך תחרות.
"אפשר קצת שקט?" צעק ואדים, קצין הביטחון, "אנחנו רוצים להתחיל." הקצין ושני אנשי ביטחון ישראלים נוספים שהצטרפו אל המשלחת כדי להגן עליה מכל איום פוטנציאלי החלו לתדרך את המשלחת. ואכן, זה היה אותו תדריך צפוי ושגרתי. המשלחת עברה תדריך דומה יומיים לפני צאתה מישראל, ועד כה לא נאמר שום דבר חדש.
האמנים הצעירים לא הפסיקו לדבר זה עם זה תוך כדי התדריך. מה להם ולטרור? הם זמרים, לא פוליטיקאים. למה שמישהו בכלל ינסה לפגוע בהם? "עוד לא סיימנו," צעק קצין הביטחון, והמבטים המשועשעים הופנו אליו.
ינאי חש באי-נוחות. למה לא סיימנו? מה עוד יש להם להוסיף? הוא תהה.
"כמו שאתם יודעים, כל הקומה במלון הזה עומדת לרשותנו מטעמי ביטחון. בכניסה לקומה יעמוד תמיד אחד מאנשי הביטחון שלנו על מנת לוודא שאף אדם שאין לו אישור כניסה לא יעבור. עשינו בדיקת רקע למנקים של הקומה והם היחידים שיורשו להיכנס לכאן מלבדנו, מה שאומר שאי-אפשר להביא אורחים לחדרים."
"איזה מבאסים אתם," צעק ניב צאלח, העוזר לראש המשלחת מטעם לשכת הטלוויזיה. "איך אני אמור להזדיין עם כל החתיכים שיש כאן?" כל המשלחת פרצה בצחוק. ידוע לכל שהאירוויזיון הוא חלומם הרטוב של כול הגייז האירופים, וניב היה חלק מהקהילה.
"אני שמח שזה מצחיק אתכם," אמר ואדים, ואודם כיסה את פניו ואפילו את הקרחת הבוהקת שלו. "לא ממש אכפת לי מי מזדיין עם מי ואיפה, כל עוד זה לא בקומה הזאת. ובכלל, אזרבייג'ן היא מדינה מוסלמית והם לא יותר מדי סובלנים כלפי גייז, אז אני מציע להיזהר." הוא שלח קריצה אל ניב.
חברי המשלחת המשועשעים נשארו עם החיוך על הפנים.
"בכל מקרה, לא סיימנו. אז כפי שאמרתי, כל הקומה שלנו. בלילה אני מבקש לנעול את הדלתות עם שני המנעולים. אם באמצע הלילה אתם שומעים יריות וצעקות מכיוון המסדרון של הקומה אני מבקש מכם לעשות את הדברים הבאים,"
עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט כל החיוכים נמחקו בבת אחת מפניהם של חברי המשלחת. "רגע, מה? יריות בקומה? זה מה שמחכה לנו?" שאל ינאי.

זו הפעם הראשונה בכל הקריירה הענפה שלו בתחרות שהחלק הזה בתדריך נאמר בקול רם. הם ידעו שהם מגיעים למדינה שיש לה גבול פתוח עם איראן, אבל לפי השמועות, לצה"ל יש באזרבייג'ן בסיס חיל אוויר והאזרים לא היו אמורים להוות איום עליהם.
חלק מחברי המשלחת התחילו לצחוק וואדים התרגז עוד יותר. "זה מצחיק אתכם הנושא הזה?"
"ואדים, זה לא מצחיק בכלל," ענה לו ינאי. "זה לא צחוק של שמחה, זה צחוק של היסטריה. מה יריות בקומה? ממתי זה בתדריך הביטחוני? ואני שואל שוב, זה מה שצפוי לנו?"
"ינאי, שב בשקט בבקשה. לא סיימתי. אז כמו שאמרתי, אם אתם שומעים יריות וצעקות בקומה באמצע הלילה, אתם מתבקשים להשאיר את המנעולים סגורים ולהתחבא בשירותים או בתוך ארון. ניב, אני יודע שזה לא קל לך, אבל תישאר בארון. אך ורק כשתשמעו אותנו צועקים שאפשר לצאת אתם רצים למעלית הימנית, יורדים לקומה מינוס אחת, שזה החניון, רצים ישר עד הסוף ומחכים לנו שם, בתקווה שכולנו נגיע ואין פצועים או הרוגים. כולם מבינים?"
זמזום של זבוב קטן וטורדני היה הרעש היחיד שנשמע בקומה התשיעית. כל חברי המשלחת השתתקו מרוב הלם. זו הפעם הראשונה בכל החודשים הארוכים של ההכנות לקראת התחרות שהם התוודעו למצב שבו יש אפשרות שינסו לפגוע בהם.
ינאי, עדיין עם זיכרון טרי ממה שקרה באמסטרדם, היה הראשון להגיב. "ואדים, יש איומים שאנחנו צריכים לדעת עליהם? זה בכלל בטוח בשבילנו לצאת לרחוב? יש לנו כאן כמה אירועים רשמיים וכל החזרות, ואיך לעזאזל אתה רוצה שנצא מהמלון אחרי מה שאמרת? גם ככה העיר נראית כמו עזה, אז למה לתת לנו הרגשה שיש חמאסניקים שרודפים אחרינו?"
"ינאי, תסתום. אנחנו לא רוצים להפחיד אתכם, אלא ליידע אתכם מה לעשות במקרה שכזה. אני לא אומר שאנחנו צופים התקפה עלינו, וכרגע אין כל התראה על כוונה לפיגוע. אל תשכחו שהמלון מאובטח על ידי צוותים של המשטרה האזרית ואנחנו כאן כגיבוי. הגענו שלושה אנשים עם המשלחת כדי לוודא שהכול בסדר. אין מה להילחץ, פשוט צריך לדעת מה לעשות במקרה חירום." ברגע שהוא סיים את המשפט דלת המעלית נפתחה בלי התראה.
כל חברי המשלחת סובבו את הראש בפחד אל המעלית ואחת המלוות צעקה "אמא'לה!"
מהמעלית הציץ ראשה של סילביה, ראשת המשלחת ההונגרית לאירוויזיון, שהתארחה באותו המלון. סילביה, אישה חייכנית וקצת מלאה, תהתה לפשר המפגש הקבוצתי של הישראלים. "כבר התחלתם במסיבות בלי להזמין אותנו?" שאלה בעליצות, ולא הבינה למה כולם בוהים בה בלי להוציא הגה. תחושת הפחד עדיין שררה בחדר, וינאי היה הראשון להתעשת.
"סילבי, ניפגש יותר מאוחר במסעדה, אנחנו באמצע תדריך ביטחוני." סילביה הנהנה לינאי, הכניסה בחזרה את ראשה אל תוך המעלית ועלתה לקומה האחת-עשרה, שבה התאכסנה המשלחת שלה. כל המבטים הופנו בחזרה אל עבר ואדים.
"אז אתם בקטע של לחטוף כדור עבורנו?" שאל ניב בחיוך קטן.
"ניב התנדב להיות המגן האנושי שלי," ענה ואדים מחויך, על מנת לשבור את התחושה הכבדה ששררה בחדר. "מזל טוב, החלום שלך עומד להתגשם ואני אהיה ממש מאחוריך במקרה של פיגוע. לפחות תיהנה מזה קצת."
"חמוד, אני מקווה שאתה מחזיק שם מגנום ולא איזה משהו קטן ורופס."
ואדים לא נשאר חייב, "ניב, רשמית אתה דוחה. חברים יקרים, סיימנו את התדריך הביטחוני. אני שוב אומר, אין מה לפחד. עדיף להיות מוכנים מאשר להיפגע. הכנו לכם דפים עם כל מספרי הטלפון הניידים ומספרי החדרים על מנת שתוכלו לעדכן אותנו בכל רגע אם אתם יוצאים מהמלון. אנחנו עובדים במשמרות של שמונה שעות. נסו להקל עלינו בבקשה. אה, עוד משהו ששכחתי. אם מתקשרים אליכם מהקבלה ואומרים שיש חבילה עבורכם ואתם לא יודעים על איזו חבילה מדובר, פנו אלינו מיד. כנ"ל לגבי אנשים שרוצים לפגוש אתכם ואתם לא יודעים מיהם. אבל חוץ מזה תנסו ליהנות. עשינו כאן סיור מוקדם לפני שבוע וזו עיר נחמדה מאוד."
"בטח נחמדה. אתם מרגישים כמו סיירת מטכ"ל בשכונת שג'עייה, אתם בשיא שלכם עכשיו ואנחנו עדיין מנסים להתגבר על התקף הלב שעשיתם לנו."
"ינאי, באמת שהכול בסדר."

"נסה לומר את זה לשגריר הישראלי שניסו להתנקש בו כאן בעיר לפני שלושה חודשים, או לבית חב"ד שניסו לפוצץ לפני שבועיים. דרך אגב, ניב, אנחנו אמורים לבקר שם מתישהו, לא? זה עדיין נראה לך כמו רעיון טוב?"
"אל תדאג, יהיה פיצוץ." הוסיף בחיוך ציני.
"ניב, אתה לא רק דוחה, אתה גם מפגר. אני מקווה שחמישה חמאסניקים יחטפו ויאנסו אותך."
"הלוואי, מהפה שלך לאלוהים."
זה היה סימן לכל המשלחת להתפזר לחדרים ולהתחיל לפרוק מזוודות, לתלות את כל הבגדים בארונות, לבדוק מה יש במיני-בר על מנת להפיג את הלחץ ולהתחיל להתארגן לקראת החזרה הראשונה של המשלחת, שהייתה אמורה להתקיים בבוקר שלמחרת.
ינאי הלך לחדרו, עדיין נתון בתחושת אי-נוחות מהתדריך, הדליק את הלפטופ וחיכה שהאינטרנט האלחוטי יתחיל לעבוד. "מדינת עולם שלישי, אבל לפחות יש אינטרנט אלחוטי חינם בחדרים שבמלון. יותר ממה שאפשר לומר על ישראל," הוא חשב לעצמו. הוא התחבר לסקייפ וחייג אל מירית, חברתו הטובה ביותר, זמרת שייצגה את ישראל באירוויזיון כמה שנים לפני כן.
"נו, הגעתם בשלום? הכול בסדר? עוד לא חטפו אתכם?"
"תקשיבי, זה לא מצחיק. דרך אגב, עשו לנו עכשיו תדריך ביטחוני. מעבר לרפרטואר המוכר והאהוב של מוניות, לא ללכת לבד, להוריד את הכיפות מעל הראש ואת המגן דוד וליידע לאן הולכים התווספו שני בתים."
"וואלה? מה הוסיפו? לאכול רק כשר ולהכחיש כל קשר לברית מילה?"
"הלוואי. מדברים איתנו על מצבים של ירי במלון, איפה להתחבא ולאן לברוח. קצת מבהיל, בעיקר כי החדר שלי נמצא ליד מדרגות החירום, ואם יש חדירה למלון החדר שלי הוא הראשון שחוטף."
"די, עזוב אותך, שום דבר לא יקרה. ניב בטח לחוץ וסתם רצה להפחיד אתכם."
"אז זהו, שמי שהעביר לנו את התדריך הם שלושה אנשי שב"כ שהצטרפו אלינו. בחיים לא הצטרפו אלינו אנשי שב"כ. גם כשאנחנו היינו באירוויזיון, אם את זוכרת, היה איזה איש ביטחון רוסי בן שישים שלא באמת עשה שום דבר חוץ מלישון באוטובוס."
"זוכרת טוב מאוד. קצת מלחיץ הקטע עם השב"כ. לפחות חתיכים? יש מישהו להכיר לי?"
"אני הולך למות ואת בונה על בעל עתידי, איזה יופי של חברה את. בהלוויה שלי, אחרי שטרוריסטים יהרגו אותי, תפגשי אותם ותבדקי בעצמך. ניב כבר ניסה לבדוק אם הם גייז אבל כולם סטרייטים, ככה שאפילו לך, אולי, יש סיכוי איתם."
"מצחיק. ואיך באקו? נוראית כמו שחשבת?"
"באוטובוס בדרך למלון כבר המצאנו שם חדש לעיר. באקוס. שילוב של עזה עם נגיעות של פריז. נגיעות מאוד-מאוד עדינות. שדה התעופה כאן הוא בדיחה. אין מחשבים, הכול ידני, היינו צריכים לשלם שוחד כדי להעביר חלק מכלי הנגינה. תענוג. אני הולך למות במדינת עולם שלישי, אין יותר עוֹלֵב מזה. והכי נורא זה שאת אשמה בזה. רק את."
"איך אני קשורה לזה עכשיו?"
"כי את בחרת את זאת שמייצגת אותנו השנה בתחרות ואת זאת שאחראית אם אני מת. אם הייתה נבחרת רעיה פדידה היא בחיים לא הייתה שוכרת אותי והיה נמנע ממני למות כאן."
"תקשיב, ינאי, הייתי ממשיכה בשיחה אבל אני בדיוק מסתכלת על אתר נפלא של ארונות קבורה. אתה מעדיף ארון בצבע חום או בצבע סגול?"
"גיחי. אני הולך להתקלח ולצאת לשתות עם סילביה מהונגריה. יש על גג המלון שלידנו מסעדה מסתובבת אז אני אוכל לתצפת על טרוריסטים. נדבר מחר."
"שיהיה בהצלחה מחר בחזרה. תעדכן אותי איך הלך."


כשינאי נפגש עם סילביה, לאחר שהצליח לקבל את האישור המיוחל של ואדים כדי לצאת לבד מהמלון, הוא עדכן אותה בפרטי התדריך.
"אני לא יודע אם להיפגע מזה שנתנו לי לצאת לבד ללא ליווי כי לא אכפת להם שאני אמות או אם אני לא מספיק חשוב כדי שהמחבלים יהרגו אותי. מה שלא יהיה, אני צריך אלכוהול ואני צריך אותו עכשיו."
"זה נשמע מפחיד מאוד. אם אתה מפחד לישון בקומה שלכם, אתה יותר ממוזמן לישון אצלי בחדר. יש ספה גדולה."
"לא נעים לי שתישני על הספה."
"יקירי, זאת לא אני שאישן עליה. אבל אני רק מציעה. אם המצב יהיה בעייתי, בוא לישון אצלי בחדר."
"תודה, זה נחמד מצדך. תגידי, גם אתם קיבלתם מכשירי טלפון מקומיים ממארגני התחרות?"
"כן. כל ראש משלחת ומנהל יחסי ציבור קיבלו טלפון עם כרטיס סים מקומי. הארגון השנה הוא משהו-משהו. דואגים לנו לתנאים טובים."
"כן, זה באמת נראה ככה. רק חבל שזו עיר מכוערת עם ריח של נפט באוויר. לדעתי מאחורי המלון יש כמה מתקנים לשאיבת נפט מהקרקע. כל העיר הזאת עם ריח של תחנת דלק, מספיק שמישהו יפליץ כאן וכולנו נתפוצץ."
ינאי וסילביה בילו ערב רווי אלכוהול במסעדה המסתובבת, ולאחר מכן חזרו איש-איש אל חדרו.
אף על פי שהיה עליו לקום מוקדם למחרת כדי להתכונן לחזרה הראשונה, ינאי לא הפסיק לחשוב על נושא החדירה לקומה התשיעית בבית המלון, וכדי להצליח להירדם הוא לקח חצי כדור שינה.


"שלוש דקות של נצח" / אלון אמיר. 357 עמ', הוצאת מילים מדברות.