נושאים חמים

לשבור את הגלים: הקסם של גל גדות מטשטש חלק מהחולשות של "וונדר וומן"

לזכותו של "וונדר וומן" ייאמר שהוא הסרט הטוב ביותר של DC קומיקס. הבעיה היא שהתואר הזה לא מספיק כדי להפוך אותו לסרט טוב. ההומור, סצנות האקשן והחן של גל גדות הם צעד טוב בכיוון הנכון, אבל האפקטים שיוצאים משליטה והתסריט החלש מונעים מהסרט להפוך למוצלח באמת

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
דירוג כוכבים לסרטים -3 כוכבים ()

וונדר וומן הדמות, הרעיון, נולדה עם מטען כבד על גבה: התובנה שנשים צריכות לשנות את העולם. היוצר שלה, וויליאם מולטון מרסטון, האמין בכל לבו שנשים טובות יותר מגברים, ושבזכות החמלה והיכולת לאהוב הן יצליחו לגאול את העולם. 75 שנים אחרי שהחזון הזה עלה לראשונה על דפי הקומיקס, ניצבת וונדר וומן שוב בפני משימת גאולה. אחרי שלושה סרטים גרועים במיוחד, יסודות היקום הקולנועי של DC מתחילים להתערער. שוב הגברים הם שאחראים לנזק (זאק סניידר, דיוויד אייר), שוב נדרשת אאוטסיידרית עם חמלה בלבה, שתגיע להשכין סדר ולהגן על מורשת מפוארת. ולכן, השאלות החשובות כשמגיעים לבחון את "וונדר וומן" הן האם נותר עוד משהו להציל, ואם כן, האם המשימה הוכתרה בהצלחה?

בניגוד ל"איש הפלדה", "באטמן נגד סופרמן" ו"יחידת המתאבדים" המתרחשים בתקופתנו, "וונדר וומן" הוא סרט מקור שמחזיר אותנו לילדותה של דיאנה פרינס בעשור השני של המאה שעברה. פרינס, נסיכת האמזונות, גדלה על האי הנסתר והמבודד תמיסקירה עם בנות מינה, והוכשרה באימונים מפרכים כדי להפוך ללוחמת הטובה מכולן. חייה משתנים כשקצין מודיעין בריטי בשם סטיב טרוור (כריס פיין) מתרסק עם מטוסו בסמוך לאי, וחושף אותה לראשונה לעולם בני האדם ולמלחמה הנוראית המתרחשת בו. פרינס מחליטה לצאת לראשונה מהגבולות הבטוחים של עולמה במטרה לשים קץ אחת ולתמיד למלחמות האדם.

וונדר וומן (יח"צ)
פעם היא נדרשה להציל את העולם, היום את היקום הקולנועי (צילום: יח"צ)

נפתח עם השאלה הראשונה: האם ניתן עדיין להציל את העולם הקולנועי של DC? על פניו, התשובה אמורה להיות חיובית. הבשורה הגדולה של "וונדר וומן" אמורה להיות השחרור מהלפיתה המזיקה של זאק סניידר בעולם הקולנועי של DC. פטי ג'נקינס, במאית מוכשרת ועתירת קבלות, קיבלה לידיה את המושכות במטרה להציג חזון נשי נאמן לסיפורה של הגיבורה. המשימה המרכזית הייתה להאיר מעט את האפלה המופרזת לחלוטין של היקום הזה וליצוק לתוכו כיף שאמור היה להיות חלק אינטגרלי מסרטי גיבורים. גם הבחירה להתנתק מהכאן והעכשיו ולחזור לאחור מלמדת על הרצון להתחיל משהו חדש ונטול משקעים. ובעיקר, ומעל הכל, הבחירה בכוכבת הראשית מלמדת על הרצון הזה.

צריך לומר בכנות: גל גדות היא לא שחקנית גדולה. הבעות הפנים שלה והתגובות לדמויות אחרות בסרט מלאכותיות ולא תמיד משכנעות בכנותם. גם התנועות שלה נוטות להיות מאובנות מעט, כאילו היא עדיין לומדת את דרכה בתוך הדמות. אף על פי כן, קל להבין מדוע היא הפכה לתקווה הגדולה של עולם הגיבורים הבעייתי הזה. יש בגדות קסם וחן אותנטיים, טוב לב מתפרץ, מאפיינים שמקרינים על הסרט כולו. החן הזה ניכר בריאיונות שהעניקה לאחרונה לתוכניות הלילה הגדולות בארה"ב, וגם כשהיא נכנסת לנעליה של פרינס. קל לגלגל עיניים על מסרים של אהבה שמנצחת מלחמות, אבל כשהם מגיעים מגדות נדמה שניתן לעכל אותם. הסוגיה הזאת חשובה מפני שהיא נדמית מובנת מאליה: יש חיבור מצוין בין המאפיינים של גדות כשחקנית לבין ערכי הדמות שהיא מגלמת, והחיבור הזה מציל לא אחת את הסרט מהפגמים של עצמו.

וונדר וומן (יח"צ)
חיבור יוצא דופן בין דמות לשחקנית שמגלמת אותה. גל גדות עם קוני נילסן (צילום: יח"צ)

המערכה השנייה של "וונדר וומן" היא התגשמות הפנטזיה הגדולה של גאולת יקום הגיבורים הזה. בחלק הזה החיבור בין החזון הוויזואלי של ג'נקינס והנוכחות של גדות, עובד נפלא. מבלי לספיילר יותר מדי, ניתן לדבר על פיצוח של עולם פנטזיה שפוגש ריאליזם: מודעות עצמית, הומור מפתיע בקלילותו, סצנות אקשן נהדרות וכימיה מוצלחת מאוד בין גדות לבין כריס פיין. לא מפתיע ש"וונדר וומן" מזכיר בחלקים האלה דווקא את האווירה של מארוול, שכתבה את הספר על מפגש בין גיבורים/אלילים/חוצנים לבין בני אדם. לו החלק הזה היה מאפיין את הסרט כולו, אפשר היה לדבר על הצלחה מסחררת. הבעיה היא שזאת לא המציאות.

החלק הראשון של "וונדר וומן", זה שעוסק בילדותה על אי האמזונות, רע הרבה פחות מהשלישי, אבל סובל מכמה חולשות מוכרות ביקום הזה: הדמויות בו רציניות עד כדי גיחוך, האפקטים מוגזמים וכוללים שימוש מופרז בהילוך איטי, והמשחק רע. רובין רייט, למשל, מפגינה את ההופעה הכי גרועה שראיתי ממנה בסרט כלשהו, בתפקיד הגנרלית הדרמטית של האמזונות. ייאמר לזכותה של ג'נקינס שמיתולוגיה הייתה מאז ומתמיד תחום בעייתי בקולנוע בגלל הקמפיות שבה, אבל אם קצת מהמודעות העצמית שהגיעה מאוחר יותר הייתה נוכחת גם כאן, החלק הזה היה הרבה יותר קל לצליחה.

הבעיה הגדולה באמת של "וונדר וומן" היא המערכה השלישית, ובה מתברר שנוכחותו של סניידר מאחורי הקלעים נותרה ועוד איך. כל הרעות החולות מתפרצות ברגע השיא של הסרט והמפגש של וונדר וומן עם הנבל המרכזי. היה לנו רשע שצורח חזק כדי שנדע שהוא רשע, ברקים שנורים מהשמיים כאילו אנחנו בפארודיה על סרט משנות השמונים, נאומים ארוכים ומתישים על אידאולוגיה, ותחושה של אובדן שליטה מוחלט על העריכה. סניידר היה מי שכתב את הסיפור שעליו התבסס התסריט של אלן היינברג, וניכר שלא היה אדם אמיץ שיזרוק אותו לפח ויתחיל מחדש. הסיום הזה מעיב במידה רבה על ההתקדמות שהפגין הסרט בחלקו השני, ומחזיר אותנו לתחושת התסכול מחוסר ההבנה של DC את המוצר המגניב שנמצא בידיה.

וונדר וומן (יח"צ)
הכימיה ביניהם היא אחד הדברים המהנים בסרט. כריס פיין וגל גדות (צילום: יח"צ)

לזכותו של היינברג ייאמר שדווקא ב"וונדר וומן" נמצאה נוסחה מעניינת ומרעננת של נבל, עם אידאולוגיה ותפיסת עולם הגיוניים ולכן גם אכזריים. לרעתו ייאמר שהכתיבה של מרבית הדמויות האחרות שטוחה ומוזרה, כולל מדענית עם עיוות פנים שמעולם לא הוסבר ושתפקידה וגורלה מעולם לא נפתרים באמת. בנוסף ובאופן די אבסורדי, הוא הצליח לערבב בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה, כך שהסרט כולל סיסמאות כמו "המלחמה שתסיים את כל המלחמות" (שנקשרה לראשונה) ומנגד חיילים במדים המאפיינים את מלחמת העולם השנייה; הלוחמה בו מתרחשת בתעלות ודמות בשם "הקייזר" מוזכרת פעם אחר פעם, יש בו רובים ומלבושים משנות ה-20, ומנגד טכנולוגיה שהייתה קיימת רק בשנות ה-40. הפיזור הזה וחוסר הקוהרנטיות מעידים לא מעט על איכות התסריט. דוגמה מצוינת נוספת לכך היא שהאמזונות עצמן לא מצליחות להסביר בצורה בהירה מהו תפקידן בעולם.

בתשובה לשתי השאלות המרכזיות שעלו בהתחלה ניתן לומר ש"וונדר וומן" מציגה חזון אפשרי לגאולת היקום של DC, בזכות ההומור, הבימוי המוצלח לפרקים והקסם הטבעי של גל גדות. נכון לעכשיו, המינון של כל אלה עדיין נמוך מכדי ליצור סרט טוב. "וונדר וומן" ארוך מדי בחצי שעה, רציני יותר מדי בדרגה אחת לפחות וכולל סיום מתיש ומאכזב. מגיעות לו בהחלט נקודות על מאמץ ורצון. ההצלחה? היא אולי תגיע ב"וונדר וומן 2".

וונדר וומן (יח"צ)
רחוק ממושלם, אבל לפחות צעד בכיוון הנכון (צילום: יח"צ)