חרב פיפיות: המופע "מה אעשה בחרב הזאת" מרתק, אבל גם אכזרי ומתסכל

קשה לסכם חוויית תיאטרון כמו זו של המופע הפרובוקטיבי "מה אעשה בחרב הזאת" של האמנית אנג'ליקה לידל. ואם בכל זאת צריך לבחור מילה היא תהיה "מטלטלת". זה לא מופע שנועד לגרום להנאה, אלא לכעס. על היוצרת, על המציאות, על עצמך. היו אלה חמש שעות (!), כולל שתי הפסקות, שאולי לא כללו המון טקסט, אבל כל משפט שנאמר לאורכן נועד לבחון גבולות שבין אמן לקהל ובין תיאטרון למציאות. לידל פגשה במהלכו לא פעם את הטעם הרע מהצד הלא נכון שלו, אך לעתים הציבה בו מראה חריפה מאוד לקהל הצופים המעונב, שהגיע במיוחד לצפות במופע לא קונבנציונלי באורך בלתי אפשרי ובשעה בלתי אפשרית – שישי בשתיים בצהריים.

המופע הוא חלק מטרילוגיה של מופעים מבית היוצר של לידל בשם "טרילוגיית האינסוף". לא צפיתי ביצירה הקודמת בטרילוגיה והחלק השלישי עוד לא הוצג בבכורה, אך על פי הצהרת היוצרת משותף לכל חלקיה העיסוק באלימות. "מה אעשה בחרב הזאת" קשור בין שני אירועים אלימים במיוחד שאירעו בפריז במרחק של כעשרים שנה זה מזה: סטודנט יפני שרצח בפריז בשנות ה-80 חברה הולנדית לספסל הלימודים ואכל את גופתה, והפיגועים במועדון הבטקלן ובמוקדים נוספים לפני כשנה וחצי, בהם נרצחו מעל 100 בני אדם. לידל מהופנטת מן האלימות הזאת ואובססיבית לגביה. מקור האלימות הזאת, היא מסבירה לצופים, בצורך נואש באהבה. "אנחנו לא כל כך שונים בזה", היא קוראת לאותו סטודנט קניבל. לאורך המופע כולו נתווה הקשר – כפי שלידל רואה אותו – בין אלימות ואהבה, בין האלימות והשירה, וכמו כן גם הניגוד בין האלימות הקשה, המזוקקת הזאת, לבין האלימות הבורגנית המוסווית והאלימות היבשה של החוק. לידל לא מותירה ספק בכך שאם צריך לבחור, היא מעדיפה את האלימות הבוטה.

למעשה מדובר במופע שהוא לא לחלוטין הצגה במובן המקובל שלה: כל מערכה נפתחת במונולוג סוער של לידל, ולאחר מכן מופיעה על הבמה להקת שחקנים, בעיקר שחקניות, בעיקר בעירום מלא, במין מיצג על גבול המחול. אלה חזיונות ארוכים מאוד, מונוטוניים, לא לחלוטין מפורשים. הקושי להבין הוא חלק מהעניין. לידל מכריחה אותנו לצפות בהם. להוציא פעם אחת – המונולוג של הקניבל היפני, שמבוצע על ידי שחקן יפני – השחקנים והשחקניות האלה לא אומרים מילה לאורך ההצגה, ורשות הדיבור היא של לידל לבדה. לידל עצמה היא פרפורמרית מבריקה. משכנעת, מצחיקה ומהפנטת. אף על פי שהצוות שלה כולל כחמישה-עשר איש, היא נושאת את חמש השעות הללו בעיקר על הכתפיים של הכריזמה שלה.

שרת התרבות מירי רגב מחתה השבוע על הצורך לממן מופעים בפסטיבל ישראל הכוללים עירום. זו ביקורת טיפשית, קטנונית ושטחית אבל על כך בטקסט אחר. לו הייתה השרה צופה במופע הזה (בקשה מוגזמת, אני מודה) הייתה מבינה שהעירום ב"ומה אעשה עם החרב הזאת" הוא אפילו לא המרכיב השלישי הכי שנוי במחלוקת. אנו פוגשים אותו כבר בתמונות הראשונות, עם איברי מין גבריים ונשיים לא מרומזים כלל. אחרי מונולוג בוטה של לידל על מין ומוות ומין שלאחר המוות והעליבות בצורך בחום אנושי גם בצורתו האלימה ביותר ("אם רק ישכבו עם גופתי אחרי שאמות, אז סוף סוף יהיה טעם לחיי"), מגיע החיזיון הראשון, ובו כשמונה נשים צעירות מתפשטות ומתפתלות על הבמה בתנועות קשות, לצד שלושה גברים יפנים שעומדים בצד (לבושים למחצה), ואישה יפנית נוספת מאופרת, שתפקידה לא ברור.

בשני צידי הבמה מוצבים שני אקווריומים ובכל אחד מהם דג שוחה. הנשים מתפתלות, קופצות ונמתחות כל אחת לעצמה ללא פשר וטעם. רק שתיים מהן יוצרות קשר אחת עם השנייה ונאבקות זו בזו. אין שום אפשרות של אחווה בין הנשים, אין להן קול, רק גוף. יש יותר מדמיון קל בין מצבן זה לבין הדגים השוחים באקווריום הקטן. וכמו שלדגים אין לאן ללכת, גם לנשים אין. ואנו צופים בהם דקות ארוכות. זה הרגיש כמו חצי שעה ואולי יותר, איני בטוח, בלי שמילה אחת נאמרת, כאשר חלק מהנוכחים על הבמה אוחזים בתמנונים (!). ההחפצה של הנשים על הבמה וצמצומן לגוף משתלבות היטב במונולוג שיגיע אחר כך של אותו סטודנט יפני, ששמח בחברתו רנה הבלונדינית, "העיקר בלונדינית". לעירום עצמו מתרגלים מהר מאוד. אחרי עשר דקות הוא כבר כמעט בנאלי, חסר משמעות. אחרי עשרים דקות הוא מובן מאליו. לידל מכריחה את הצופים להתרגל אליו, כחלק מהשיטה שלה להפשיט אותם מתחפושות המוסר והחוק כדי שיכולו לחזור למצבם הטבעי והאלים.

המערכה השנייה הופכת את התמונה, ומכניסה את לידל – כיוצרת/מספרת – עמוק יותר לתוך הסיפור. היא מספרת לנו על העיירה שבה היא גדלה ועל תרבות האונס שם, ועל הרצון שלה לבוא ללמוד בפריז מאז נתקלה בגזיר עיתון שבו נכתב על הטרגדיה מהמערכה הקודמת. לידל כמהה לאסון ואלימות שיתרחשו בגללה, מתוך תשוקה אליה, שמלחמה תפרוץ או שגבר ירצח ויאכל אותה כמו אותו סטודנט פסיכופת רק מתוך תשוקה. המשפטים הללו חוזרים על עצמם בוויראציות שונות לאורך המופע, לעתים באירוניה, לעתים ברצינות גמורה. זמן קצר לאחר שהמחשבות הללו הובעו, מסבירה לידל, אירעו הפיגועים בפריז, ולכן היא מרגישה אשמה. בשלב זה הטקסט נדמה אפולוגטי ממש – הפער שבין האלימות שמזינה את הפואטיקה ובין אלימות אמיתית, מציאותית, הוא טראגי, ונדמה שלידל מתנצלת על הקריאה שלה, אבל זה רק נדמה. גם המערכה הזאת מסתיימת בחיזיון, שבסופו אחד הגברים נשכב, קופץ ומסתובב עשרות פעמים במין Danse Macabre - ריקוד שמסתיים רק באפיסת כוחות. ההקבלה היא לבילוי האחרון של אותם עשרות אנשים שרק רצו להגיע למועדון ולראות הופעה טובה.

המערכה השלישית היא הקשה והביזארית מכולן, וכל האקדחים חוזרים ליריות אחרונות. מתוך הנחה שרוב הקוראים של הכתבה הזאת ראו את המופע ואילו לאחרים ספק אם תהיה הזדמנות נוספת, אני מרשה לעצמי לפרט. המונולוג שפותח את המערכה השלישית נושא כמעט אופי של סטנד-אפ. כאשר לידל חמושה במיקרופון ולבושה בתחפושת של שלד, פוצחת בנאום חוצב להבות, פרובוקטיבי מאוד, כנגד הקהל, המעמד הבינוני, הבורגנות, הנימוס וכל סממן אחר שנועד לדבריה לדכא את הרצון שלנו לרצוח את הורינו ולשכב עם ילדינו ולהיפך. אלימות לא מגעילה אותה, אלא אנשים שאומרים "תודה מראש" או תובעים אנשים אחרים. אנחנו – הקהל – אנחנו אנשים של פרוזה, של יום יום, ולא מסוגלים להבין שירה, היא קובעת. נוח לנו שאנשים אחרים יורים בשבילנו, שאנשים אחרים נפגעים מהאלימות של החוק ולא אנחנו. אנו כה תקועים ביומיום שלנו ועסוקים בלדכא את רגשותינו ואת המיניות שלנו, שהלוואי ויבוא קניבל שיעיר אותנו, שאכזריות תכה קרוב ותפקח את עינינו. כל זה, היא אומרת, כשאנחנו לא שמים לב שהאלימות של החוק היא קשה יותר והרסנית יותר מן הרצח הברוטאלי.

ומנגד, אי אפשר שלא לתהות מה נחוץ כל זה והאם הפרובוקציה היא לא פחות ולא יותר מאשר פרובוקציה? האם העירום אמנם הכרחי לכל האורך ובכל הזדמנות? האם המסר לא היה עובר ללא התמונות המבחילות של שאריות הגופה, ללא ריטוש התמנונים ושחיטת הדגים, ללא השתן? חברים חכמים הציעו לי לחשוב על כך כעל מעשה חבלה אמנותי: פסטיבל מכובד מעוניין להציג "אמנות גבוהה" וקהל מעונב מגיע לראות במיטב כספו – בואו נחשוף את הבלוף. אבל גם הרעיון הזה הוא למעשה קצת מיושן. עברו בדיוק 100 שנה מאז אמן הדאדא מרסל דושאן הציב משתנה בגלריה והציף את השאלה מהי אמנות באמת. באשר לצרכים על הבמה: אמנם זה טאבו, אבל גם זה כבר נעשה, ועולה לי לראש מיד הדוגמה של המוזיקאי ג'י ג'י אלין, שגם אכל את הפרשותיו על הבמה, לפני יותר מ-25 שנה. אני מניח שישנן דוגמאות נוספות. אבל דיון הרבה יותר חשוב צריך לעסוק בתפישת העולם

הבעייתית שמוצגת ביצירה, ובבחירות המוסריות של לידל בתוכה. בראייתה הפסימית והדיכוטומית, העולם מצוי בבחירה בין שתי אסטרטגיות אלימות, גלויה וסמויה, וכל הבחירות וההחלטות שלנו מפעילות אלימות ומקורן של כולן בדחפים המודחקים והאנוכיים שלנו והצורך שלנו בכוח ובמין. לא זו אף זו, ולידל אף מדגישה כי היא חסידה של האופציה הגלויה. היא מבכרת את האלימות הנראית, הבוטה, הגולמית, על פני האלימות המנומסת של החוק. אפשר אולי היה להתווכח על כך – בכל זאת, האלימות של החוק היא זו שמאפשרת לרוב האנושות לחיות בביטחון מסוים, ויש הבדל משמעותי מאוד בין הכרעות בבית המשפט, חסרות רגישות ככל שאלו יהיו לפעמים, לבין טרור ורצח של חפים מפשע – ואולי אף לקבל את עמדתה של לידל אם הכמיהה של היצירה לאלימות לא הייתה כה חזקה ובולטת.

לידל כמספרת מתגעגעת לאלימות וחושקת בה כמנוע של יצירה, טבע, אלוהות, רגש, התחדשות ואהבה. זה לא רחוק מרומנטיקה פשיסטית. וכמובן, ואולי זה מעט מובן מאליו, אבל אי אפשר לקבל את הטענה שהאכזריות הסתמית של הרג בעלי חיים על הבמה (אולי היו מתים לפני כן? האם זה משנה?) היא לגיטימית משום שקיימת אכזריות גדולה יותר או משום שאין הבדל לכאורה בין זה לבין אכילת בשר. זאת עמדה כמעט ניהיליסטית, שמתבטאת במחווה דוחה וסרת טעם במיוחד.

כותרת היצירה היא "מה אעשה בחרב הזאת", ויש לה אמנם הקשר בתוך המונולוג של המערכה השנייה, אבל ניתן לשאול את השאלה הזאת על היצירה כולה המתפקדת כחרב שחותכת לגזרים את צופיה והמוסכמות החברתיות שלהם. לידל חוגגת את האלימות הסימבולית של החרב, אבל אמנות צריכה גם לתקן את העולם, לשפר אותו, לגרום לו להיות טוב יותר. היצירה הזאת נותרת בשלב הבעיטה בבטן, ללא אפשרות למרפא, ללא גאולה אמיתית, גם לא לשיטתה של היוצרת. החרב מוציאה אותנו מזועזעים מהאולם אבל לא אנשים טובים יותר או רגישים יותר. מהווירטואוזיות בהגשה של לידל ושל הצוות שמקיף אותה, מהחזון המרשים, מהכוריאוגרפיה הבלתי נתפשת והקונספט המרתק, מכל אלה נותר בצאתנו מהאולם אולי רושם רב והתרגשות נוכח המונומנטליות של החוויה, אבל גם תסכול גדול, טעם מר, וריח מעט חריף של שתן.