סדרות אנתולוגיה מטבען מהלכות כמעט תמיד על קרח דק. מצד אחד מדובר בחופש יצירתי לא שגרתי, כזה שמאפשר לטרוף את הקלפים ולהתחיל מחדש בכל פעם מחדש. מנגד, הניסיון להתעלות על סיפור מוצלח מאוד עם אחד אחר ושונה בתכלית ממנו - הוא מסוג ההימורים שסדרות "רגילות" כמעט ולא נדרשות להם. סדרת "סיפור פשע אמריקאי" של ראיין מרפי מוצאת את עצמה בעונתה השנייה בפני רף ציפיות בלתי אפשרי כזה, כל זאת אחרי "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" עטורת הפרסים וחביבת המבקרים לפני שנתיים. "הרצח של ורסצ'ה" לא הייתה זוכה מן הסתם לכל כך הרבה באזז אילולא עמדה על כתפיו של "משפט המאה", אבל לכו תנסו להתעלות עכשיו על טייטל כזה.
"הרצח של ורסצ'ה" עוסקת, מעצם שמה, בנסיבות הירצחו של גורו האופנה האיטלקי במיאמי, שנת 1997, אבל כמו קודמתה, מבקשת לנבור באמצעותו בשלל סוגיות חברתיות בארה"ב. זוהי למעשה העונה השלישית שתוכננה לסדרה, אך היא הוקדמה אחרי שצילומי העונה השנייה (שאמורה לעסוק בהשלכות הוריקן קתרינה) התארכו וגרמו לדחייתה לשנה הבאה. עלילת העונה הנוכחית מתנהלת הלוך ושוב בין השבועות שקדמו לרצח לבין סיפורם האישי של ורסאצ'ה (אדגר רמירז) והרוצח הסדרתי אנדרו קונקאנן (דארן כריס), בניסיון לשרטט את התהליכים שהובילו את הרוצח והנרצח להגיע אל התוצאה הקטלנית. חלק מהסצנות צולמו באחוזתו האמיתית של ורסאצ'ה, שבפתחה נורה למוות.
העין העיצובית של מרפי, כפי שבאה כבר לידי ביטוי בשלל יצירות מ"אויבות: בטי וג'ואן" דרך "אימה אמריקאית", ניכרת היטב גם ב"הרצח של ורסצ'ה". הצבעים עזים ומרהיבים, השחזורים של מיאמי של שנות התשעים מקיפים ומרשימים, ומעל כולם עומדת האחוזה של ורסצ'ה - מקום שכמו נלקח מסיפורי אגדות אפלים, כולל שערי ברזל ענקיים, סמלים מסיפורי מיתולוגיה וחדרים עצומים בגודלם. כשהמצלמה מרחפת ונעה בתוכה, היא מאפשרת לנו הצצה אל מוחו, נפשו וחזונו של מעצב העל, בלי שנזדקק לשמוע אותו מדבר כלל. מרפי גם ביים את פרק הראשון מבין תשעה (הביקורת מבוססת על צפייה בשני הפרקים הראשונים), ובאמצעותו מבקש לגעת בנושאים החשובים של הסדרה: משפחה מול זוגיות, הקשר שבין הומופוביה ומעשי אלימות, והאופן שבו נטייה מינית משפיעה על שיקול הדעת ותפיסת המציאות על ידי החברה.
הבחירה של מרפי לפתוח את הסדרה ברצח ורק לאחריו לתהות על קנקנם של המעורבים, ראויה להערכה. מדובר בצעד שיש בו לא מעט אומץ, גם אם בסופו של דבר הוא לא משרת את הסדרה נאמנה. אחרי רבע שעה פומפוזית עם שירת אופרה מפוצצת אוזניים ברקע, נותרנו עם אדם שלא ממש ברור מדוע הוא או גאונותו ראויים לציון ומדוע שנתעצב על לכתו, ועם אדם נוסף שביצע את הרצח אך אנחנו לא יודעים או יכולים לסמוך על דבר בנוגע אליו. קונקאנן מצויר בסדרה כזיקית שמתאימה את עצמה לכל סיטואציה, כולל שקרים והמצאות חוזרים ונשנים על אודותיו ועל כוונותיו. ובעוד הסדרה קופצת שוב ושוב בזמנים להיכרות מוקדמת של השניים, למערכות היחסים שניהלו השניים ולתגובה של משפחת ורסצ'ה לרצח - התחושה היא שהרבה מאוד קורה אבל מעט מאוד מעניין באמת. הכל דרמטי ושום דבר לא באמת דרמטי.
המחלה הזאת נפוצה בלא מעט יצירות של מרפי, בהן הדרמה מבוססת הרבה יותר על אווירה מאשר על עניין אמיתי שמייצרים גיבוריה. כמו ב"בטי וג'ואן", גם הפעם הוא נהנה ממשחק נפלא בתפקיד הראשי. כריס, בוגר "Glee", נבלע באופן מעורר השתאות בדמותו של סוציופת מסוכן ואשף הונאה, אך אין בסיפור שלו שום דבר שהופך אותו לטיפוס מעניין יותר מאשר עוד רוצח מסוכן ומיומן. זהו הדין גם לגבי רמירז. ורסצ'ה שלו הוא איש משפחה, אמן וכמה לאהבה, אבל כל אלה נמצאים על פני השטח כבר מהרגע הראשון, ולא נראה שהסדרה מעוניינת לחקור או להתעמק בפרטים שהפכו אותו לאישיות כה יוצאת דופן. התוצאה היא שעל אף גלריית הכוכבים שמקיפה אותו (פנלופה קרוז, המתהדרת במבטא איטלקי מזעזע ולא אמין, מגלמת את דונטלה - אחותו של ורסצ'ה; הזמר ריקי מרטין מגלם את בן זוגו, אנטוניו דהמיקו), הסיפור "הרצח של ורסצ'ה" לא מעניין מספיק כדי לסחוף אותנו להיטמע בתוכו.
ב"אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" ערבב מרפי בהצלחה בין טראש וטרגדיה, ובכך אפשר לדמויות כמו ג'וני קוקרן ומרשה קלארק לחיות זו לצד זו בהרמוניה. כל אחד מהצדדים הזין את האחר והפך את ההתרחשות למסעירה ונוגעת ללב, ואת הדרמה לכזו שפורטת על הכפתורים הנכונים. ב"הרצח של ורסצ'ה" התחושה היא שכובד הנושאים והרצח רובץ על הסדרה באופן שמקשה על היכולת להתחבר אליה. לו מרפי היה מחליט להתמסר לדרמה עד הסוף ולחקור את הרבדים העמוקים של דמויותיו, הבעיה הזו הייתה נפתרת. אך הבחירה להישאר כבד ולצד זאת גם שטחי, גורמת לרושם הראשוני שלנו על הדמויות להפוך לקבוע. ולאורך זמן, התהליך הזה משעמם.
הפרקים הבאים של "הרצח של ורסצ'ה" יכולים כמובן לשנות את ההתרשמות הראשונית הזאת, בעיקר באמצעות התעמקות בהיסטוריה של קונקאנן עצמו - שנושא על כתפיו את רוב כובד העלילה. ובכל זאת, נדמה שמשהו בטון ובבניית הסיפור גורמים לסיפור הנוכחי להיות פחות מוצלח במידה ניכרת מזה שקדם לו. מלכתחילה הניסיון להתעלות על "משפט המאה" הוא משימה על גבול הבלתי אפשרי, אבל "הרצח של ורסצ'ה" לא מקדישה אפילו מאמץ מספק כדי להצהיר שעשתה את כל יכולתה.
"הרצח של ורסצ'ה" משודרת ב-yes Edge בימי חמישי ב-6:00 בבוקר בצמוד לארה"ב, ושוב ב-22:00.