יום יבוא ומישהו בקהילה המדעית יצליח להוכיח שראיין מרפי פשוט נשלח אלינו מהעתיד. בכך ניתן יהיה לשים קץ לטירוף סביב מגע הקסם הבלתי מוסבר בעליל שלו, אבל עד שזה יקרה נמשיך לשאול את עצמנו איך הוא עושה את זה. האיש שיצר את "גלי" בדיוק לפני שמאסנו בתוכניות מוזיקה, את "ניפ/טאק" בשיא פריחת טרנד הניתוחים הפלסטיים וביים את "לאכול, להתפלל, לאהוב" כשבולשיט ניו-אייג'י עדיין לא גרם לנו לגלגל עיניים, ועוד מה שנראה כמו אינספור סרטים וסדרות שפגעו בול ברגע הנכון - הצליח לפגוע שוב בטיימינג מושלם בשיאה של תופעה תרבותית מתפתחת. כש"סיפור פשע אמריקאי"- האנתולוגיה בהפקתו (ימי שני ב-22:00 ב-yes Drama), שתעסוק מדי עונה בפירוק לגורמים של סיפור פשע שעמד במוקד העניין הציבורי - נכנסה לפיתוח באוקטובר 2014, שמות כמו "הג'ינקס", "סיריאל" (שהיתה רק בתחילת דרכה) ו"לעשות רוצח" לא אמרו לנו דבר. כעת, כשהיא מגיעה למסכים של רשת FX (אפרופו טיימינג, קשה למצוא רשת חמה יותר בטלוויזיה האמריקאית כרגע) היא עושה זאת בתוך הטירוף סביב ז'אנר הפשע האמיתי. אבל זה ממש לא הסוף של הפלא הזה, מכיוון שצפייה בסדרה ובסוגיות בהן היא עוסקת, גורמת לה להיראות רלוונטית מאין כמוה לשנת 2016, על אף שהיא מתארת מקרה שהתרחש ב-1994.
סיפור המשפט של סימפסון, שעומד במרכז העונה הראשונה של "סיפור פשע אמריקאי", שייך לסוג שאילולא היה נכון, היה נשמע כמו הגזמה מטורפת של תסריטאי עם דמיון מפותח מדי. סימפסון, מגדולי שחקני הפוטבול של כל הזמנים ואחד הספורטאים האהובים ביותר בארה"ב, המשיך לעשות חיל גם לאחר פרישתו והפך לכוכב קולנוע מצליח בקומדיות כמו "האקדח מת מצחוק" ובסדרה "שורשים". אלא שב-1994 הכל השתנה כשגופותיהם של אשתו לשעבר, ניקול בראון ובן זוגה רונלד גולדמן, נמצאו כשעליהן סימני אלימות קשים בחצר ביתה שבלוס אנג'לס. עקבות דם שנמצאו על רכבו של סימפסון ובכביש הגישה לביתו הכילו את ה-DNA של שני הנרצחים, כמו גם זוג כפפות שחורות תואמות שנמצאו בזירת הרצח. שערות וסימני דם של סימפסון נמצאו מנגד על גופות הנרצחים. סימפסון נעצר, לא לפני שהוציא את משטרת ללוס אנג'לס למרדף בלתי נשכח בכבישי העיר שהועבר בשידור חי במשך שעות ארוכות, תוך שהוא מצמיד אקדח לראשו ומאיים להתאבד. זמן קצר לאחר מכן הרכיב נבחרת חלומות של פרקליטי צמרת שחברו יחד כדי לקעקע את מה שנראה היה כהרשעה קלה וברורה. כך נפתח בלוס אנג'לס האירוע שזכה לכינוי "משפט המאה" שהצמיד את אמריקה למסכים במשך 8 חודשים, ופילג את המדינה בין שחורים ללבנים.
"אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" מבוססת על ספר בעל שם דומה (" The Run of His Life: The People v. O. J. Simpson") מאת ג'פרי טובין, מומחה לענייני משפט ששימש בעבר כפרשן עבור ה-CNN והניו יורקר. מעבר לשליטה הפנומנלית של טובין בפרטי הפרטים של חקירות בפרופיל גבוה, היכולת שלו להפוך אותם למותחנים שנבנים בהדרגה הפכה את ספריו (בין היתר על פרשת מוניקה לווינסקי ועל הספירה החוזרת בבחירות 2000 לנשיאות) לרבי מכר ולפופולריים גם בקרב מי שפלפולים משפטיים מרתיעים אותם ביום יום. הפרטים האלה חשובים כדי להבין את השלד שעליו יושבת הסדרה, כזה שמראש מציג אותה כהשתלשלות דרמטית של אירועים ומסמן אנשי מפתח שעומדים בכל אחד מצידי המתרס. בניגוד לסדרות כמו "הג'ינקס" או "לעשות רוצח", שבהן נדרשו היוצרים לעשות שימוש בעריכה אינטנסיבית, בראיונות ובכלים גרפיים כדי להפוך את המידע האפור לנגיש עבור הצופה, ב"אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" הדרמה היא פיקטיבית, כלומר, מדובר בשחקנים שמגלמים אנשים ולא באנשים שמגלמים את עצמם. הפורמט הזה מאפשר להלביש על העובדות של טובין שכבות של דרמת חדרי ישיבות, רכילות פופולרית ופרצופים של כוכבים מוכרים. התוצאה היא "פשע אמיתי מתוסרט", קצת משני העולמות.
האסטרטגיה הצינית אך המוצלחת מאין כמוה של צוות ההגנה שייצג את סימפסון, היתה ללחוץ בכל הכוח על כפתור הגזע. כשנתיים לפני התפרצות הפרשה, הוכה באלימות נהג מונית שחור מלוס אנג'לס בשם רודני קינג. צלם חובב תיעד את ארבעת השוטרים שביקשו לעצור את קינג לאחר שנסע במהירות מופרזת, מכים אותו באכזריות באלות ופוצעים אותו קשה. במשפט שנערך מאוחר יותר באותה שנה קבע חבר המושבעים כי יש לזכות את הארבעה, פסק דין שהוביל להתפרצות מהומות אלימות בין מפגינים שחורים לשוטרים בהן נהרגו 53 בני אדם ו-2,000 נוספים נפצעו. הקרע הגדול בין המשטרה לבין הקהילה השחורה בלוס אנג'לס היווה קרקע פורה להציג את סימפסון (שלכל אורך הקריירה שמר על ריחוק משורשיו, חי בשכונות יוקרה והתחבר עם כוכבי תרבות לבנים) כקורבן של קונספירציה משטרתית. לשם כך נשכר לצוות הפרקליטים של סימפסון (שכלל עורכי דין לבנים מובילים כאלן דרשוביץ' ורוברט שפירו) ג'וני קוקרן, עורך דין שחור שהפך לקוץ בישבנה של המשטרה בעיר כשייצג פעם אחר פעם נפגעים של אלימות משטרתית וניצח. עם קוקרן הלוחמני בזירה, הפך באחת הדיון במעשיו של רוצח נתעב לעיסוק בדיכוי של מיעוט שחור על ידי רוב לבן.
עלילת "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" נפתחת רגעים ספורים לאחר הרצח ומציבה את הצופה בעמדה של זבוב על הקיר בשני המחנות. מצד אחד מחנה סימפסון (קובה גודינג ג'וניור), המובל באמצעות רוברט שפירו (ג'ון טרבולטה), פרקליט צמרת מדושן עונג שייצג בעיקר אתלטים וכוכבים והתמחה בהסדרים מחוץ לבית המשפט. לצידו בצוות נמצא גם חברו הטוב של סימפסון ומי שמשוכנע בחפותו, עורך הדין רוברט קרדשיאן (דיוויד שווימר), אביהן של מי שיהפכו ברבות השנים לכוכבות הטראש הגדולות בעולם. את מחנה שמנגד מובילה התובעת של לוס אנג'לס מרשה קלארק (שרה פולסון), מי שמבינה מרגע לרגע שהמשפט המסוקר שבו סומנה לזכות בקלילות, הופך לסוגיה שמושפעת דרמטית מהאווירה שמחוץ לאולם. מעבר לדימיון הפיזי המדהים במקרים רבים של השחקנים לדמויות אותן הן מגלמים, הסדרה מצליחה לעשות עבודה נהדרת באיפיון הדמויות בכל צד. הפרקליטים כאן לא מונעים רק מהרצון לנצח אלא מאלמנטים כמו יוקרה, חשיפה תקשורתית, מאבקי אגו, מאבקי כוח פנימיים ותדמית. ככל שהסדרה מתקדמת מתחדדים הצדדים הקיצוניים יותר באופיים והופכים אותם למסקרנים כדמויות לא פחות מאשר הראיות שעומדות במחלוקת. בנוסף מציבה אותנו הסדרה בתוך המכונית שבה איים סימפסון להתאבד, במשרדי מגזין "טיים" שבחר להציג את סימפסון על השער בתמונה שהכהתה במכוון את עורו, במשרדו של ג'וני קוקרן ובשלל נקודות מפתח מסקרנות נוספות.
אספקט מרתק לא פחות של הסדרה הוא, כאמור, החיבור למציאות של ימינו. ב-2015 לבדה נהרגו 1,000 אמריקאים שחורים בעימותים עם המשטרה, מהומות פרצו בערים בארצות הברית ומחאה קשה הופנתה כלפי משטרת ניו יורק אחרי מקרי רצח של צעירים שחורים. כשמחברים לכך גם את מחאת האוסקר ואת תחושות התסכול והקיפוח של רבים בקרב הקהילה שחורה מהיחס המופגן כלפיהם, מתקבלת תמונת מציאות שמבהירה כיצד המשפט של סימפסון התגלגל להיות מה שהיה. הסדרה אמנם לא מתייחסת ישירות להקבלה הזאת, אבל מרמזת עליה עם שלל אזכורים של חוסר אמון במוסדות השלטון ותוך הדגשה של גורמים (כמו קוקרן) שיודעים לרכב על המתח הזה ולמנף אותו לטובתם. תחום שאותו הסדרה לא טורחת כלל להסתיר הוא החיבור שלה לשורשי משפחת קרדשיאן. ילדי המשפחה (קורטני, קים, קלואי ורוב) מוצגים כאן מספר פעמים על אף שלא היו משמעותיים בשום שלב להתפתחות המקרה. ניכר שהיוצרים, סקוט אלכסנדר ולארי קארזוסקי, ביקשו להצביע על האירוע הזה, שהוציא את המשפחה מאלמוניות אל אור הזרקורים, ככזה שהשפיע על התפתחות חייהן של בנות המשפחה בהמשך הדרך.
המשחק ב"אמריקה נגד או ג'יי סימפסון" נהדר כמעט ללא יוצא מן הכלל. ג'ון טרבולטה מפתיע בגילום מדויק מאוד של שפירו, עד לרמת תנועות הגוף וטון הדיבור המדוד. שרה פולסון נהדרת בתור מרשה קלארק הלוחמנית וחדורת חוש הצדק וקובה גודינג ג'וניור נכנס בצורה מרשימה לנעליו של כוכב מפונק, שמסרב לקבל על עצמו את השלכות מעשיו. מי שגונב את ההצגה יותר מכול, כך נדמה, הוא קורטני ב. ואנס כג'וני קוקרן השאפתן. קוקרן של ואנס הוא התגלמות האופורטוניזם והחלקלקות שמאפשרת לתרגם את קלף הגזע לטובתו בכל פעם מחדש. היוצא מן הכלל ברשימה הזו הוא דווקא דיוויד שווימר, שלא מצליח להפיח עניין בדמותו האפורה והנאמנה של רוברט קרדשיאן. במקום זאת הוא נוטה דווקא לעגמומיות יתר ואופי בכייני. לזכותו של שווימר ייאמר שהכתיבה לדמות לא חפה מבעיות ומשופעת במונולוגים מתחסדים או נאומים נדושים לילדיו על החשיבות של להיות אדם.
אם כבר הזכרנו את "הג'ינקס" ו"לעשות רוצח", ראוי להקדיש כמה מילים לדמיון בין הסדרות. כל שלוש הסדרות משחקות על המתח שבין ממון לבין הצלחה בבית המשפט, ומרמזות בכך על החולשות הגדולות של שיטת המשפט בארה"ב. בדיוק כשם שרוברט דרסט הצליח למנף את הונו כדי להתחמש בפרקליטי צמרת ולהתחמק ממה שנראה היה כמו הרשעה בטוחה, וכמו שאוזלת היד והעוני של סטיבן אייברי מנעה ממנו להמשיך ולנסות להוכיח את חפותו באמצעות ארכעות משפטיות נוספות, כך גם במקרה של סימפסון. הטענות של סטיבן אייברי להפללה משטרתית נראות מבוססות הרבה יותר מאלו של סימפסון, אולם הוא היה מתבודד עני ממשפחה מוקצית ללא כוח לסחוף אחריו קהילות ולבבות כמו כוכב פוטבול שחור ועשיר.
מתישהו בעתיד הלא רחוק ז'אנר הפשע האמיתי יגיע למיצוי, בעיקר בהתחשב בנטייה העדרית של תעשיית הטלוויזיה לעשות עוד מכל דבר מצליח, אבל זה לא יקרה ל"אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון". הבימוי המוצלח מאוד שלה, הכתיבה והמשחק ובעיקר הרלוונטיות שלה לתקופה ולשיח הציבורי, הופכים אותה לסדרה מרתקת, מתסכלת ומהנה בעת ובעונה אחת. הוכחה נוספת שהצדק האוטופי שאותו מתיימרת המערכת המשפטית בדמוקרטיה להוציא אל האור, הוא פונקציה של כוח, כסף, דעת קהל ולא מעט מזל.