עיבוד של קלאסיקה ספרותית למסך הוא משימה כפוית טובה, אבל מה תעשו אם אחת הסופרות המשמעותיות של דורנו תפנה אליכם ותציע לכם לעשות את זה עם ספרה, שהוא במקרה גם אולי האירוע הספרותי הגדול בעשור הנוכחי? זו הפינה שנדחק אליה הבמאי האיטלקי סבריו קוסטנצו, שבעבר ניסה לעבד את "הבת האפלה" של הסופרת המסתורית המתכנה אלנה פרנטה, אך הרים ידיים אחרי שלא הצליח לפתח את התסריט. יותר מעשור אחרי כן פנו אליו אנשיה של פרנטה בהצעה שקשה לסרב לה: להפוך את "החברה הגאונה" לסדרת טלוויזיה. קוסטנצו הסכים, כידוע, ואת התוצאה - הפקה משותפת של RAI האיטלקית ו-HBO האמריקאית - אפשר לראות החל מהיום (רביעי) גם על מסכי HOT וסלקום TV בישראל.
"החברה הגאונה", הראשון מבין ארבעת "הרומנים הנפוליטניים", מגולל את סיפורן של לִילה ואלנה (לֶנוּ בפי חבריה ומשפחתה), שתי חברות טובות שיחסיהן יודעים עליות ומורדות, החל מילדותן בשכונה ענייה בנפולי של שנות החמישים ועד ימינו אנו. יותר מכל דבר אחר, ברור שהמרכיב החשוב ביותר בבריאת עיבוד ל"החברה הגאונה" הוא הליהוק של שתי הגיבורות שבמרכזה. על כן לא פלא שההפקה בחנה כ-9000 ילדות ונערות שיגלמו אותן, כולן בהכרח היו צריכות לדבר לא רק איטלקית אלא בדיאלקט ספציפי של אזור בנפולי שבו מתרחשת העלילה. מבין השתיים, קריטית במיוחד לילה. דמותה האניגמטית והשואבת, כזו שגרמה לכל הגברים להתאהב בה ובאלנה להימשך אליה כעש ללהבה, דרשה שתי שחקניות שיקרינו כריזמה גדולה וכוח מהפנט, עוצמה מהסוג שלא נתקלים בו כל יום.
בדקות הראשונות של הסדרה, כשאלנה המבוגרת מגלה שלילה נעלמה מביתה, היא יושבת בסלון ביתה החשוך ורואה את חברתה הקטנה יושבת על הכורסה, מואפלת. הילדה נעמדת, יוצאת מהצללים ומישירה מבט אל אלנה המבוגרת. בבת אחת, בום - יש חשמל באוויר. משהו מיוחד קורה. הליהוק של לילה ואלנה הילדות (לודוביקה נאסטי ואליזה דל ג'ניו, בהתאמה) מתברר כמושלם. שתי שחקניות נטולות ניסיון. לנו (היא אלנה) כובשת ורגישה, לילה פרחחית בעלת מבט נוקב - אפשר לחוש את עוצמתה אפילו בתמונות הסטטיות שמעטרות את הכתבה הזו.
אלא שהשתיים הן חלק ממשהו גדול יותר, והדבר הזה נרפה בהרבה. מצער לגלות שהבימוי של קוסטנצו חסר את התנופה הדרושה ליצירה כה עזה. דוגמה ניכרת לכך אפשר לראות בסצנה שלהלן, כשאביה של לילה מגיע אליה במרוצה אחרי שנפצעה בראשה. כל כך הרבה שניות מיותרות יש בקטע הזה. הן לוקחות רגע שאמור היה להיות גלעד לקשר ולשותפות הגורל בין לנו ללילה, והופכות אותו לשורה של חילופי מבטים מיותרים שהפואנטה שלהם הובנה ואז הוקהתה זמן רב לפני שהסתיימו. זהו מקרה אחד מני רבים לאורך שמונת פרקי העונה. נוקשות שמכבידה את הסדרה, עריכה מהוססת, צילום סטטי מדי, קצב לקוי. תכופות אפשר כמעט להרגיש את האוויר יוצא מסצנות שאמורות להיות הדוקות ומרתקות. בעיקר מתסכל לראות כיצד הבימוי הזה מעמעם את כוחן של שתי השחקניות הקטנות, מדגיש את הבוסריות שלהן.
את ההרגשה הזו מלבה הסט רחב הידיים שהוקם במיוחד לשם הסדרה, הבניינים שמהווים את שכונת העוני האלימה שבה גדלות שתי הבנות. אם לומר זאת בפשטות, הוא נראה כמו סט ולא כמקום אמיתי - מבנים חדשים שהתאמצו ליישן אותם. המרחב נקי ושקט מדי, רוב מתחמיה של השכונה נותרים ריקים על אף שניצבים רבים מאכלסים אותה, רובם ככולם מתנהלים ברקע באיטיות כאילו אין להם מה לעשות או היכן להיות. זה נכון גם לדמויות המרכזיות של הסדרה. הנחת שבה כולם מהלכים - אפילו כשהם במוצהר אמורים להגיע לאנשהו, כמו למשל לעשות קניות לקראת החג - חותרת לחלוטין תחת המתח הצפוף והחונק שתיארה פרנטה בספר.
אלנה ולילה גדלו אל תוך איטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה, אך נדמה שיש משמעות לעובדה שנולדו דווקא ב-1944, במהלך המלחמה ולא אחריה. כאילו נדונו לסכנה ולרוע שהקיפו אותן כבר מלידתן. הן גדלות בשכונה המאוכלסת באנשי המעמד הנמוך, עניים ולא משכילים, שהרוע בחייהם יכול לפרוץ בכל רגע, שהמוות מלווה אותן כמו צל. בספר, רגע אחרי שהצהירה שאינה מתגעגעת לילדותה מלאת האלימות, כותבת אלנה, "גדלנו עם החובה לעשות את החיים קשים לאחרים לפני שהאחרים יעשו אותם קשים לנו", ובהזדמנות אחרת מתארת כיצד אנשים רבים כל כך בשכונה קיפחו את חייהם בדרכים כאלה ואחרות - מחלות, תאונות, רציחות - פשוט כי ככה זה. בסדרה האלימות אמנם לא נפקדת, והיא מהותית וקשה לצפייה כשהיא מגיחה, אבל זה קורה רק כחלק מהסיפור, לא כחלק מהאווירה.
קשה לא לתהות אם האינטנסיביות המדוללת אינה מבזבזת גם את המוזיקה המקורית שהלחין עבור הסדרה מקס ריכטר, האיש שאחראי לפסקולים יפהפיים כמו של "ואלס עם באשיר" ו"הנותרים". החיבה שלו לפסנתר עדין ומהיר הייתה יכולה ליצור קסם של ניגודיות בין המינוריות של המוזיקה לבין האלימות של "החברה הגאונה", כזו שעולה בקנה אחד עם הסתירה המתמדת בין החברות והיריבות של אלנה ולילה, מדגישה בבת אחת את כוחה של זו ואת כוחה של זו. בפועל, המוזיקה הרכה רק מדגישה את החלקים הרופסים, ואלה רק הולכים ומתבהרים כאשר בפרק השלישי השחקניות הילדות מפנות את מקומן ללילה ולנו הנערות, בגילומן של גאיה ג'ירָצ'ה ומרגריטה מאזוקו. אף שתי אלה הגיעו בלי ניסיון משחק, ואצלן זה יותר ניכר.
כמתבקש, זה נכון בעיקר אצל לילה. ג'ירצ'ה ללא ספק מאוד יפה, אך פשוט חסרה את האיכות הממגנטת של הדמות שהיא מגלמת, כמו גם של השחקנית שקדמה לה בתפקיד. כל הנערים והבחורים בשכונה נוהים אחר לילה כאילו הייתה בת-ים והם ספנים, מביטים רק בה, בלי שנבין לגמרי למה. לבסוף עצם העובדה שהבנים נמשכים מסייע לעגן את מעמדה של לילה, להפוך אותה למיתית, אבל לא בזכותה של ג'ירצ'ה, ולא בזכות הסדרה, אלא בזכות החומר שעליו היא מתבססת.
אחד הפספוסים הכי גדולים של קוסטנצו - הן בנוגע ללילה והן בכלל - מגיע בפרק הרביעי, שנקרא "השוליים המתפוגגים" על שם חוויה אישית, מנטלית, שעוברת לילה בשלב מסוים. תהיתי איך הסדרה תטפל בחוויה הקריטית והמעצבת הזו, מין תגובה של הנערה להפרעת דחק פוסט-טראומטית שבמסגרתה המציאות שלה מתערערת, והתוצאה על המסך היא בערך הכי גרועה שניתן להעלות על הדעת. הרגע הזה אמור היה לזקק את כל תכליתו של העיבוד הוויזואלי, להצדיק את קיומו, להדהים אותנו, להכניס אותנו אל ראשה המבועת של לילה. אולם "החברה הגאונה" כושלת בכך באופן מקומם. עבור מי שלא קרא את הספרים, ספק אם הסצנה החשובה הזו בכלל נרשמה בתודעה.
לעומת זאת, לצד נפילות מהסוג הזה, התסריט נדרש לא פעם להמצאות והשלמות של דיאלוגים שדווקא מצליחים לחדד את היופי ולהעשיר אותו. התהוות החברות בין אלנה ללילה, למשל, קסומה. כשהן נותנות ידיים, כשהן מביטות זו בזו בלי אומר מהחלון משני צדי הרחוב, קוראות זו לזו מלמטה לאורך השנים, משננות ביחד את "נשים קטנות" כשהאחת בחיקה של האחרת על ספסל ציבורי בגינה - אחת הסצנות המתוקות בסדרה. כשהן מביטות באלפרדו פלוזו שנלקח על ידי המשטרה, או במלינה המשוגעת מקוננת ומשליכה דברים בעוד נינו, אהוב לבה של לנו, עוזב את השכונה. מאוחר יותר, הקיץ של לנו באיסקיה מעביר את המראות המרהיבים בצורה שמילים לא יכולות לעשות.
ומשהו שעובר לנו, לכל מי שאינו דובר איטלקית, מעל הראש: השפה. בשכונה מדברים בדיאלקט המקומי, הנחוּת ביחס לאיטלקית. בספר פרנטה מציינת כאשר מדברים בשפה הרשמית או בניב המקומי, אבל הכתיבה שלה במקור כולה באיטלקית. לסדרה, כמובן, אין אלא להשתמש בדיאלקט המאוד ספציפי לאזור הזה של נפולי (מה שדורש כתוביות תרגום גם בשידור באיטליה), ובכך מתחדדים מקומה ומשמעותה של הלשון בחייהן של לילה ולנו. לאורך שנות ילדותן ונעוריהן לומדות השתיים איטלקית, לטינית, יוונית, אנגלית - אלה הן השפות שבחוץ, שבאמצעותן השתיים פורצות מהשכונה גם אם גופן עדיין כבול אליה. רוב הזמן הסדרה מדוברת בדיאלקט, ואילו איטלקית היא לקריינות של אלנה המבוגרת, לבית הספר, לקריאה ולאירועים מיוחדים. שימוש כזה מגיע למשל כשסטפנו קארצ'י מרים כוסית לכבוד השנה החדשה, כמו כדי לומר שברגע הזה הוא וכל הנוכחים מתעלים מעל השכונה, על כל דלותה, חספוסה ותככיה. בניואנסים חכמים מעבירה הסדרה את הבדלי המעמדות, את סיפורה של צעירה המנסה לפלס את דרכה מעמדת הנחיתות שלה אל מעלה הפסגה.
הנאמנות של הסדרה לספר וליסודותיו, עצם ההמחזה, בסופו של דבר מושיעה אותה. יש משהו נפלא בלראות את העולם הזה קורם עור וגידים, את הדמויות מתגשמות בגופן של אנשים קטנים ואז יותר גדולים. עבודת הליהוק מדהימה רוב הזמן - הילדים נראים כמו תיאורם בספר, והנערים דומים לבני דמותם הילדים. ובעיקר, "החברה הגאונה" יונקת בקביעות מהאנרגיה של המקור. מהכוח הרוחש הנובע מהמסתורין שאופף כמעט כל בחירה בחייה של לילה, מהאהבה והקנאה שלה ושל לנו, שזורות זו בזו עד שלא ניתן להפריד ביניהן. האון הזה לבדו מספיק כדי להפוך את העיבוד הטלוויזיוני למשהו שעולה בהרבה על סך חולשותיו.