מוזר. זאת כנראה ההגדרה ההולמת לכל מה שקשור ב"הקריסטל האפל", מאז 1982 ועם היום. ג'ים הנסון - המייקל ג'ורדן של עולם הבובות, יוצר "החבובות" והאיש מאחורי הגיבורים של "רחוב סומסום" - מיקד בתחילת שנות השמונים את כישרונו בחזון פנטזיה אפל ושונה מאוד מיצירותיו המצליחות, הקלילות והשמחות. זה היה סיפור על יקום בדיוני, גדוש במיתולוגיה, פילוסופיה, שאלות רוחניות ושלל יצורים, שמשלב שימוש בבובות, אפקטים ותפאורה פורצי דרך לזמנם.
לצורך הסרט המקורי נבנו בחברה של הנסון אנימטרונים (בובות מכניות) ייחודיים מסוגם, שכל אחד מהם נבדל מהאחר במראהו החיצוני ובתנועותיו. החזון של הנסון היה להציג לקהל יצורים שלא דומים לשום דבר שפגשו בעבר - וזה עבד, בערך. הקרנות המבחן הבהילו חלק מהצופים, בעיקרם הורים שלא הבינו איך סרט שמשווק לילדים מכיל רעיונות אפלים ודמויות מפחידות. אולפני יוניברסל נלחצו, המבקרים לא התמוגגו - ובסופו של יום, אף שהסרט זכה בסופו של דבר להכנסה יפה (רווחים של למעלה מ-40 מיליון דולר, לעומת תקציב הפקה של 15 מיליון דולר) קשה לומר שהותיר חותם תרבותי משמעותי. בוודאי בהשוואה ליצירות הבובות האחרות של הנסון.
ב-1990 נפטר הנסון בפתאומיות עקב סיבוך קשה של דלקת ריאות, כשהוא בן 53 בלבד. אף ששותפו פרנק אוז ניסה במשך שנים להוביל הפקה של סרט המשך להרפתקה המשונה ההיא - דבר לא הבשיל. ואז, כמו במקרים רבים בשנים האחרונות, הגיעה נטפליקס. 29 שנים אחרי מותו של הנסון, הפכה פנטזיית קאלט ליודעי ח"ן לסדרת פריקוול עתירת תקציב בת 10 פרקים, שבנויה אף היא על טהרת הבובות. מוזר? לגמרי. לכאורה זאת נראית כמו ההרמה להנחתה הכי קלה בעולם לכל מי שנהנים לצקצק על נטייתה של נטפליקס לשרוף מיליונים על הפקות שנידונו לכישלון מראש. אלא שהמציאות לא מצליחה להתיישר עם הטענה הזו.
כשאולד סקול פוגש קדמה
סיפור המסגרת של "הקריסטל האפל: עידן המרד" מורכב, אבל ננסה לפשט אותו (המהדרין יכולים לצפות גם בסרט המקורי, שזמין אף הוא בנטפליקס. יחד עם זאת אין כל חובה לעשות זאת - הסדרה עומדת בפני עצמה ומספקת את כל ההקשרים הנדרשים). העלילה מתרחשת בעולם בשם ת'רה, שכוחו נובע מתוך קריסטל רב עוצמה. בעקבות שרשרת אירועים שמתוארת בסדרה, ניתנת האחריות עליו למין אכזר בשם סקקסיס (Skeksis) ששולט בת'רה. נתיניהם של הסקקסיס הם יצורים טובי לב דמויי אלפים (Elf) בשם גלפלינגים, הנחלקים לשבעה שבטים הפזורים במרחבי העולם. לאחר שהם מגלים את השימוש האמיתי שעושים שליטיהם בקריסטל רב העוצמה, יוצאים שלושה גלפלינגים צעירים למסע מסוכן כדי להציל את ת'רה מהאפלה שמאיימת להתרגש עליה.
זה הרגע לומר "מוזר" בפעם השלישית בביקורת הזאת, שכן ה"הקריסטל האפל" היא חוויה שבהחלט לוקח זמן להתרגל אליה. גם שלושה עשורים וחצי של תמורות עצומות בטכנולוגיה ובעבודת האפקטים לא מצליחים להפוך בובות לעניין טבעי. אלה לא יצירי אנימציה שנעים ומתבטאים ומביעים באופן אנושי, אלא דמויות שמתנודדות כאילו מישהו נסתר מושך בחוטיהן. נדמה שהבמאי הצרפתי לואי לטרייר, שנכנס לנעליו הענקיות של הנסון ומביים את כל עשרת פרקי העונה, מתענג על המוזרות הזאת. לא רק ש"הקריסטל האפל" לא מתביישת באולד סקוליות שלה, היא מנפנפת בה בגאון.
התוצאה היא בעת ובעונה אחת היפר-ריאליזם וגם תגובת נגד אליו. בשנים האחרונות התרגלנו לעיבודים כל כך ריאליסטיים, עד שהגיעו לדרגה מעט מגוחכת שבה דמויות נראות לעתים כמו משחק מחשב מוגזם. "הקריסטל האפל" נסמכת היטב על הקידמה הזאת, אך בה בעת מכריחה אותנו לקבל את קיומן של דמויות בעלות הבעה קבועה כמעט לחלוטין - ומאתגרת לא להתעצל, להפעיל את הדמיון ולנסות להבין מה עובר עליהן עמוק בפנים. ובדיוק כשם שבמבט ראשון נדמה שאין סיכוי שהעסק הזה יעבוד, כך הופך כל פרק את הבלתי אפשרי לאפשרי.
קשה לא להכביר במילים על הפלא שיצרו לטרייר והצוות שלו בבניית העולם הזה. ת'רה, על מרחביה האדירים, מורכבת ומסועפת כמו "משחקי הכס" או "שר הטבעות", עמם היא מתכתבת באופן ברור למדי. כל טירה אפלה, יער מסתורי או מרחב פלאי שנמצא מתחת לאדמה שופעים צבעים ויצורים ומלאים בפרטים. זהו עולם מרהיב, אפל ומסקרן, שעבודת המצלמה הנהדרת של אריק וילסון (צלם שני סרטי "פדינגטון") מעניקה לו קצב ודרמה. גם האנימטרונים המודרניים מוסיפים את שלהם עם תנועות אישונים ואוזניים, שמגדילות את טווח ההבעה של הדמויות. את כל אלה עוטפת שכבת אפקטים מרשימה שמעניקה לת'רה את הטאץ' הפנטסטי הסופי. ובניגוד לכל כך הרבה יצירות עכשוויות, היא עובדת כרקע לגיבורים ולא מנסה להאפיל עליהם.
אולם סוד קסמה האמיתי של "הקריסטל האפל" מצוי בתסריט הנהדר של צמד היוצרים, וויל מתיוס וג'פרי אדיס. כבר במקור היה מדובר ביצירה שמשלבת אפלה ופחד עם אופטימיות וקסם, אך גרסת 2019 היא כבר מעדן אמיתי. מסוג המנות שכל ביס מהן מוסיף טעם חדש לחך. הסקקסיס, למשל, היו גרוטסקיים ומעוררי אימה גם בחזון של הנסון, אבל כאן נוספת על גבי גרוטסקה חדשה גם רטוריקת נבלים נהדרת. כך באחד הפרקים הופכת בזכותה נסיעה בכרכרה למותחן שבנוי כולו ממילים ומשחקי כוח. ומן העבר השני ממלאים את ת'רה יצורים מלאי אור ונאיביות עד אין קץ, שמביאים עמם קסם ורגש נפלאים. אחד מהם, האפ, הוא הסיידקיק החמוד ביותר שנראה על המסך כבר הרבה מאוד זמן.
בתוך השעטנז הזה של קסם, אימה, טרגדיה, אהבה וצחוק, מדלגת לה "הקריסטל האפל" בקלילות מעוררת פליאה, ומושכת אותנו איתה עמוק יותר ויותר אל תוך הרפתקה סוחפת. ומתחת לפני השטח, משל הייתה החלילן מהמלין, היא מגוללת סיפור על הפצת כזבים ברבים, התכחשות לעובדות וסגידה עיוורת לכוח - ומובילה אותנו אל עולם פנטזיה שהוא תמונת המראה של אותו עולם שממנו ניסינו לברוח.
חמשת הפרקים הראשונים שנשלחו לצורך הביקורת הזאת נגמעו במהירות והנאה, אף שכל אחד מהם אורך כשעה. "הקריסטל האפל" מצליחה לנצל את זמן המסך הזה להרבה מאוד מיתולוגיה והעמקה במורכבות של ת'רה. אמנם לעתים ההעמקה הזאת עלולה לייצר בלבול (כמו בגזעים השונים של הגלפלינגים), אך היא לא מכבידה על התפתחותה של חוויית צפייה שאינה דומה לשום דבר אחר שראינו. יהיו שיטענו שמדובר בגימיק ותו לא, אבל גם אם זהו המקרה - הרי שהשטיק של "הקריסטל האפל" פשוט יעיל מאין כמוהו.
מאחורי תנועות השפתיים המלאכותיות ניצב קאסט מדובבים אדיר, שמוסיף אף הוא תועפות של אטיטיוד, חמידות ואימה לדמויות בסדרה. בין היתר נשמע כאן קולם של הלנה בונהם קרטר, נטלי דורמר, נטלי עמנואל, לנה הידי, מארק האמיל, ג'ייסון אייזקס, קתרינה באלף, אקוופינה, סיימון פג, אליסיה ויקנדר, סיגורני וויבר ועוד.
השאלה שמרחפת מעל "הקריסטל האפל" היא מיהו קהל היעד האמיתי שלה. לכאורה היא מיועדת לבני 7 ומעלה, אבל הטונים האפלים שלה בהחלט מצדיקים ליווי מבוגר ולו בצפייה ראשונה. הבונוס הוא שהוויזואליה המרהיבה שלה תהפנט צעירים, כשם שהסיפור הנפלא והמורכב שלה יסקרן בוגרים."הקריסטל האפל" היא מסוג הדברים שצריך לראות כדי להבין, אפילו אחרי 1,000 מילים של ניסיון להסביר. וזה, בטח כבר ניחשתם, בהחלט מוזר.