פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      Make פוליטיקה great again

      צילום: GettyImages

      "הבית הלבן" הפכה את מסדרונות הממשל לאידיאל בלתי אפשרי, גרמה למיליונים להאמין שאין דבר העומד בפני רטוריקה והכינה את העולם לעליית אובמה (וטראמפ): 20 שנים לסדרה שנתנה לכולם תקווה - ואז נעלמה בחשיכה

      "אוי, אני מצטערת. האיתורית שלך צפצפה כשהיית במקלחת. לחצתי עליה כי חשבתי שזו האיתורית שלי"


      (לורי שוכבת על המיטה ומדקלמת את הטקסט שקראה): "פוטוס בתאונת אופניים. בוא למשרד"


      (סם מתחיל להתלבש במהירות)


      "הדברים האלה נראים ממש דומים. בכל מקרה, כמו שאמרתי, אני מסטולה. אבל זה לא שאני מסוממת. אני פשוט אוהבת גראס"


      "לורי, אני חייב ללכת"


      "אתה צוחק עלי. חמש וחצי בבוקר עכשיו"


      "אני יודע שזה לא נראה טוב"


      לא משהו. לא"


      "את יודעת מה? אני ממש מחבב אותך. ואם תתני לי את המספר שלך, אני ארצה להתקשר אלייך"


      "תישאר כאן ותחסוך לעצמך שיחה"


      "זה לא שאני לא רואה את ההיגיון כאן, אבל אני באמת חייב ללכת"


      "כי לפוטוס הייתה תאונת אופניים"


      "יאפ"


      (היא כותבת את המספר שלה על חתיכת נייר, תוחבת אותו בתוך כיס החולצה שלו ומנשקת אותו).


      "תגיד לחבר שלך, פוטוס, שיש לו שם מצחיק. ושילמד לרכוב על אופניים"


      "הייתי אומר, אבל הוא לא חבר שלי - הוא הבוס שלי. וזה לא השם שלו, זה התואר שלו"


      "פוטוס?"


      "נשיא ארה"ב (President of the United States)"


      (מתוך סצנת הפתיחה של "הבית הלבן") 1984, ניו יורק.


      זה היה נראה כמו לילה מהאגדות. מסוג הלילות שבהם כל מי ששווה משהו נמצא בדרכו למסיבה ענקית ברחבי העיר, לילה שבו פוגשים את אהבת חייך, לילה של חוויות בלתי נשכחות.


      בדירת סטודיו זעירה ישב לו ארון סורקין בן ה-22 - שחקן בשאיפה וחסר כל במציאות - והביט סביבו. בתוך ערימת הבגדים והחפצים שמילאה את החלל הקטנטן, אותו חלק עם שותף שיצא כמובן למסיבה, שום דבר לא סיפק לו נחמה מתחושת המפסידנות שאפפה אותו. הטלוויזיה התקלקלה וכך גם מערכת הסטריאו. למעשה, המכשיר היחיד שעבד היה מכונת כתיבה חצי-אוטומטית ישנה של השותף. סורקין, שעד לאותו רגע לא התעניין מעולם בכתיבה, התיישב משועמם אל השולחן ותחב לתוכה דף.

      במוחו עלו זכרונות מגיל 8, רגליו הקטנות מרחפות באוויר בעודו יושב בתיאטרון לצד הוריו, שלקחו אותו לצפות במחזות מורכבים הרבה יותר מדי לגילו. הוא נזכר ב"מי מפחד מוירג'יניה וולף" ובמנגינה המופלאה של שני אנשים מתווכחים על במה. הצליל הזה של טיעון וטיעון מנוגד, משפט ותגובה, ריתק אותו גם כשלא הבין את הוויכוח. הוא נזכר גם בשולחן האוכל המשפחתי, כשאחיו ואחותו הגדולים הטיחו זו בזה טיעונים במהלך פולמוסים פוליטיים סוערים, מנסים להנחית משפט מנצח שיותיר את הצד השני חסר תשובה. הוא היה יכול להקשיב להם שעות. האצבעות החלו להקליד כמעט מעצמן. טיעון רדף טיעון, דיאלוג רדף דיאלוג. בארבע השנים שקדמו ללילה הזה הוא חילטר כנהג לימוזינה, לבש תחפושת של אייל קורא, חילק פליירים לעוברים ושבים, היה חבר בלהקת מברקים מזמרים ויצא לאלבמה עם תיאטרון נודד. הוא התרגל לראות בעצמו את האדם הפחות חכם בחדר, הלא יוצלח, זה שדבר לא מסתדר לו. והנה פתאום, בין מקשים קופצים לאנשים מתווכחים - הוא יצר הרמוניה. השעות התחלפו, העמודים הצטברו, הלילה פינה את מקומו לדמדומי בוקר. כשהאורות הראשונים הפציעו מבעד לחלון, הבין סורקין שטעה בייעוד שבחר לעצמו. "חשבתי שמשחק הוא כל מה שאני רוצה לעשות", סיפר ב-2001 למגזין הסטודנטים של אוניברסיטת סירקיוז, "אבל מה שהבנתי הוא שבכל הזמן הזה בכלל לא למדתי משחק. למדתי מה זה מחזה".

      ארון סורקין ועורך דינו בבית המשפט בקליפורניה, 2001 (GettyImages)
      החרדות שוחררו, הסמים הגיעו. סורקין בבית המשפט, 2001 (תצלום: GettyImages)

      הלילה המכונן ההוא לא היה היחיד שישנה את מסלול חייו של סורקין. בערך באותה תקופה הוא גילה בעזרת חבר את ההרואין והקוקאין, שסייעו לו להתגבר על החרדות מהן סבל במשך רוב חייו. תחושת השחרור הזו גרמה לו להתמכר במהירות, וחמוש בשתי אהבותיו החדשות הוא החל לכתוב, לעשן ולהזריק במרץ, מכוון את שאיפותיו אל במת התיאטרון שהקסימה אותו בילדותו ובנעוריו.


      שני המחזות הראשונים שכתב - "Removing All Doubt" ו-"Hidden in This Picture" - הקנו לו תשומת לב ראשונית, והאחרון אף זכה לעלות על במת מרתף קטנה בבר פרינג' במנהטן. פריצת הדרך הגיעה במחזה השלישי, שנולד בשיחת טלפון עם אחותו הגדולה. דברה סורקין, עורכת דין בשירות צבאי, סיפרה לאחיה ב-1986 שהחלה לייצג ארבעה נחתים אמריקאים במשפט שבו הואשמו בטקס זובור, שכמעט והסתיים במותו של חברם בבסיס גואנטנמו. סורקין, שעבד באותה תקופה כברמן בתיאטרון במנהטן, הוקסם מהדרמה המשפטית וכתב בהשראתה מחזה שלם על מפיות קוקטייל בשעות המתות שבהן המבקרים היו באולם. מדי ערב כשהגיע הביתה היה מרוקן מכיסיו ערימות של מפיות ומתמלל אותן במחשב. הוא החליט לקרוא למחזה "בחורים טובים". עוד בטרם הגיע לבמות ברודווי ב-1989, רכש הבמאי-מפיק רוב ריינר ("הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי") את הזכויות הקולנועיות למחזה. כך עברו חילופי המהלומות המילוליים האלמותיים "אני רוצה את האמת" / "אתה לא יכול להתמודד עם האמת" מהמפית אל פיהם של טום קרוז וג'ק ניקולסון, באחד מהממים התרבותיים הגדולים של כל הזמנים.


      בגיל 31, תשע שנים אחרי שהחל לכתוב, הוכתר סורקין לאחד התסריטאים המבטיחים ביותר בהוליווד. חברת ההפקות "קאסלרוק" קפצה על המציאה והחתימו אותו לחוזה בן שלושה סרטים - "בחורים טובים", "בכוונת זדון" ו"הנשיא מאוהב" - שגרפו יחד 400 מיליון דולר בקופות. האחרון שבהם יזניק עוד תפנית בחייו, זו שתוליך אותו דווקא אל המסך הקטן.


      תסריטים הוליוודיים סטנדרטיים נפרשים בדרך כלל על פני כ-120 עמודים. תסריטים מורכבים לסרטים ארוכים במיוחד כמו "רשימת שינדלר" מגיעים ל-185 עמודים. כשרוב ריינר קיבל על עצמו את המשימה לביים את "הנשיא מאוהב" ב-1994, נחת על שולחנו ספר בן 385 עמודים, תוצאה ישירה של סגנון הכתיבה הסורקיני, הבנוי מקרבות מילוליים ארוכים בקצב מסחרר. סורקין הוא האדם הראשון שמגלם את דמויותיו. הוא נוסע ברכבו או מתהלך בבית, מדבר בקול רם ומשלב בטקסטים המדוברים גם תנועות גוף נמרצות שיתאימו לאינטנסיביות המילולית. במקרה כאוב במיוחד, בחדר האמבטיה שלו, מצא את עצמו מתנגש עם ראשו בעוצמה במראה.


      על אף הקצב התזזיתי של הדיאלוגים, שגרם לתסריט להיות קצר הרבה יותר ממה שנדמה, נתבקש התסריטאי לקצר את התסריט לדרמה הקומית המתוקה על אהבתם של נשיא אמריקאי אלמן ולוביסטית חדת לשון, בכיכובם של מייקל דגלאס ואנט בנינג. את השאריות, שעסקו בסוגיות פוליטיות והחלטות מדיניות, שמר סורקין בצד. חודשים ספורים לאחר מכן, הוא אירח חברים למסיבה בביתו, וביקש לברוח מההמולה עם חברו הטוב, התסריטאי עקיבא גולדסמן ("נפלאות התבונה", "סינדרלה מן"). השניים ירדו לעשן במרתף, ושם סיפר סורקין על פגישה שסידר לו הסוכן שלו עם מפיק הטלוויזיה ג'ון וולס, שהביא למסך את הלהיט הגדול "E.R". גולדסמן הבחין בפוסטר של "הנשיא מאוהב" תלוי על הקיר. "אתה יודע מה יהיה מעניין לעשות ממנו סדרה?", אמר לחברו כשהוא מצביע על התמונה, "זה, אבל אם היית עושה אותו על עובדי הסגל הבכיר של הנשיא ובלי הרומנטיקה".

      לסורקין לא היו כל כוונות לעבור לטלוויזיה. הוא הבהיר לחברו שילך לפגישה כדי להכיר את וולס מטעמי נימוס. "הגעתי לשם ומיד הבנתי שזה לא מסוג הפגישות של 'היי, מה שלומך'", נזכר סורקין בראיון לפודקאסט של ביל סימונס. "ג'ון ישב מוקף בחבורה של מנהלים זוטרים וסוכנים מאולפני וורנר. התיישבתי, והוא שאל אותי מיד: 'אז מה אתה רוצה לעשות?', ובמקום לומר שנפלה כאן חוסר הבנה ושלא הגעתי להציג שום דבר, מיד אמרתי 'אני רוצה לעשות סדרה על הסגל הבכיר של הנשיא'. זה הדבר היחיד שעלה לי בראש". וולס לחץ את ידו של סורקין ואמר "עשינו עסק". בעודו יושב מולו ומחייך, חשב לעצמו התסריטאי "אלוהים אדירים, מה עשיתי?"

      הדיאלוגים, ההליכה והרומנים הנאיביים כבר כאן: "ספורט באוויר" של סורקין

      אף שלא התכוון לכך, סורקין עמד לעשות טלוויזיה ללא קשר ליוזמה החדשה. הוא הסתגר במלון מקומי וחיפש עם מילותיו במשך רוב שעות היום אחר רעיון לסרטו הבא. עמוק לתוך הלילה, הוא נהג לצפות ב"SportsCenter" - תוכנית הסיכום היומית של ESPN שהציגה תקצירים, חדשות וסיפורי ספורט. סורקין, שתמיד התעניין באחורי הקלעים של מקומות עבודה ובספורט, חשב שזה יהיה רעיון טוב לעסוק באופן שבו מהדורת חדשות ספורט נוצרת, בדינמיקה וביחסים בין חברי הצוות והמגישים. כשהציע לסוכן שלו את הרעיון, התלונן שיש רק בעיה אחת - כל הסיפורים שעליהם חשב היו אפיזודות קצרות. "אתה מתאר סדרת טלוויזיה", השיב לו הסוכן. רשת ABC הסכימה לעבד את הרעיון, וכך נולדה ספורט באוויר ("Sports Night") - דרמה קומית על צמד מגישי מהדורת ספורט יומית (בכיכובם של ג'וש צ'ארלס, לימים מ"האישה הטובה" ופיטר קראוזה מ"עמוק באדמה") והצוות שסובב אותם. רצה הגורל וסורקין נאלץ לחלק את זמנו בין שני פיילוטים - זה של "ספורט באוויר" וזה שנולד יש מאין באותה ארוחה עם וולס. המכנה המשותף - הצצה לחלקים הנסתרים במוסדות מוכרים כמו טלוויזיה ופוליטיקה - הקל מעט על העומס, אבל לא הכל היה ורוד. התמכרות הסמים שלו הלכה והחריפה. עוד ב-1995 הוא אשפז את עצמו במכון גמילה, אך חזר במהרה לקראק, ועם התגברות העומס והלחץ גדל גם השימוש. כך נכתבו פרקי הבכורה של "ספורט באוויר" ומה שתהפוך להיות "הבית הלבן". "הייתי אמור למות כמה פעמים לאורך הדרך", התוודה בריאיון לעיתונאית לזלי סטאל ב-2011. "כל מה שהייתי צריך זה לנסות את זה פעם אחת, וזה הספיק לי. כשהתחלתי להשתמש, חשבתי שיש לי מזל כי אני תפרן וזאת הייתה יכולה להיות בעיה רצינית אם היה לי כסף. ואז פתאום היה לי כסף".


      "אני נמצא במצב תמידי של מחסום כתיבה", מצהיר סורקין בפתיחת קורס התסריטאות המקוון שלו, "זאת ברירת המחדל שלי". הסימפטום הזה רק החריף כשנדרש להמציא תסריט לסדרה שמעולם לא התכוון ליצור. בייאושו חזר אל החלקים שהוסרו מ"הנשיא מאוהב". אחד מהם עסק ב-137 פליטים קובניים שעושים דרכם בסירות רעועות לארצות הברית, בתקווה לקבל מקלט מדיני, ובנשיא שנדרש להחליט אם להצילם. עם הרעיון הכללי הזה הגיעו וולס וסורקין לפגישה עם ראשי NBC. בחדר לא נרשמה התלהבות, אך אחד המנהלים הזוטרים ניסה להציל את המצב והציע שבמקום לנסות ולדבר לליבו של הנשיא, יצא סגן ראש הסגל ג'וש ליימן להציל את הפליטים בעצמו. "אתה מתכוון שהוא ממש ישחה?", שאל סורקין כשהוא מנסה בכל כוחו לא להישמע סרקסטי. "לא, מה פתאום. זה יהיה מטופש", הרגיע המנהל, "הוא ישכור סירת מנוע ויצליח להציל חלק מהם, אבל לא את רובם ויתייסר על כך". שתיקה ארוכה ומביכה בחדר סיימה מעשית את הפגישה.


      למנהלי NBC היו סיבות טובות לא להתלהב. דרמות פוליטיות מעולם לא הצליחו עד אז בטלוויזיה המסחרית, שאליה הגיעו הצופים כדי לברוח מהמציאות ומתלאות היומיום. למעשה, ויכוחים אידיאולוגיים בחדרים האחוריים של הבית הלבן נשמעו כמו מתכון מושלם להברחת מי שזרם אז לרשת כדי לראות "חברים" ו-"E.R". התוכניות לסדרה החדשה נכנסו למגירה, אך כעבור מספר חודשים התחלפה הנהלת הרשת. סקוט סאסה מונה לנשיא NBC, קרא את התסריט והחליט להחיות את הפרויקט. "הייתי אז מספיק צעיר וחסר ניסיון כדי לא להבין מה אמור לא לעבוד כאן", הודה בריאיון להוליווד ריפורטר ב-2014.

      סורקין שב לעבוד על התסריט, אבל ליקום שוב היו תוכניות אחרות. "אני זוכר שבדיוק הקלדתי 'סוף' וכמה דקות לאחר מכן הדלקתי את הטלוויזיה", שיחזר מול סימונס, "פרשת מוניקה לווינסקי התפוצצה". וולס וסורקין הבינו שגם הרוח החדשה במשרדי NBC לא תצליח להעלות דרמה פוליטית רצינית על הנעשה בוושינגטון בזמן שהמערכת הפוליטית כולה הפכה לבדיחה, והם לא טעו. "הבית הלבן" נכנסה להקפאה בפעם השנייה.

      צוות "הבית הלבן", 2002 (GettyImages)
      שמונה משמונה. צוות "הבית הלבן" בטקס האמי, 2002 (תצלום: GettyImages)

      "אדם אחד הולך ברחוב ונופל לבור. הקירות כל כך תלולים שהוא לא יכול לצאת. רופא עובר במקום והבחור צועק: 'היי, תוכל לעזור לי לצאת?' הרופא כותב לו מרשם, זורק אותו אל הבור וממשיך בדרכו. ואז כומר עובר במקום, והבחור צועק: 'אבי, אני כאן בבור. תוכל לעזור לי לצאת?' הכומר כותב תפילה, זורק אותה אל הבור וממשיך בדרכו. ואז חבר עובר במקום. 'היי ג'ון, זה אני. תוכל לעזור לי?' החבר קופץ מיד לבור. הבחור שלנו אומר 'אתה משוגע? עכשיו שנינו פה למטה!' החבר אומר 'כן, אבל אני כבר הייתי פה פעם. אני מכיר את הדרך החוצה'" (ליאו לג'וש. מתוך "נואל", פרק 10 בעונה 2 של "הבית הלבן") "הבית הלבן" שכבה באותה מגירה לאורך 1998 כולה, עד שבתחילת השנה שאחרי נפגש וולס שוב עם ראשי NBC. בזמן שחלף סיימה "ספורט באוויר" את עונתה הראשונה וחודשה לעונה שנייה. הסגנון הסורקיני קרם עור וגידים על המסך הקטן והסדרה קטפה שלוש מועמדויות בטקס האמי, כולל אחת לתסריט עבור סורקין עצמו. וולס ניצל את החוזה לשש סדרות, שעליו היה חתום מול הרשת, כדי לכופף את ידי המנהלים הספקניים. במשך מספר שבועות נמשכו הנסיונות להשפיע על הסדרה, אך וולס וסורקין עמדו איתנים וסירבו לשנות את הפיילוט. לבסוף, המנהלים נכנעו. "הבית הלבן" אושרה לעלייה בעונת הסתיו של 1999.


      אף שהסדרה הייתה הראשונה שאושרה, תלאות הליהוק הובילו להשלמת צוות השחקנים אחרי כל סדרות הסתיו האחרות של הרשת. וולס וסורקין ראו לנגד עיניהם צוות שמורכב משמות לא מוכרים, אנשים שהמראה החיצוני שלהם ישכנע את הצופים בהיותם פקידים נלהבים, ולא דוגמנים שנבחרו לדקלם טקסטים. בזה אחר זה הגיעו ג'ון ספנסר (ליאו מק'גארי), שעבד עם וולס בדרמת הטלוויזיה "טריניטי" שבוטלה חודשים ספורים קודם לכן לאחר עונה אחת בלבד; בראדלי וויטפורד (ג'וש ליימן), שהופעתו הראשונה כשחקן בברודוויי הייתה ב"בחורים טובים"; רוב לאו (סם סיבורן), שענה על דרישת החתיכות של הרשת; ריצ'רד שיף (טובי זיגלר), הסרבן הכרוני שברח מארבע פיילוטים שונים של הרשת בעבר כי לא היה בטוח שהוא רוצה לעשות טלוויזיה; אליסון ג'ני (סי ג'יי קרג), שהרשימה את סורקין ב"צבעי השלטון" של מייק ניקולס; ג'אנל מולוני (דונה מוס), שכבר החליטה לפרוש ממשחק, התקבלה להופעת אורח בודדה, והמשיכה לעבוד כמארחת במסעדה תוך כדי שהחוזה שלה מוארך מפרק לפרק; ודולה היל (צ'רלי יאנג), שהגיע לסף רעב לפני הטלפון הגואל. "בדרך כלל כשמלהקים שמונה שחקנים לסדרה, אתה מרגיש בר מזל אם פגעת בשניים או שלושה מתוכם. אתה לא פוגע בשמונה משמונה, ואיכשהו עשינו את זה", אמר סורקין בפאנל לכבוד הסדרה בפסטיבל ATX ב-2016. "כל אחד מהשחקנים האלה יכול היה להוביל סדרה משל עצמו, וזה הציב בפניי בעיה נוצצת במיוחד: איך מאכילים שמונה פיות מדי שבוע". אחרון המלוהקים היה מי שנחשב בתחילת הדרך לחלק מינורי בעולמה של "הבית הלבן", נשיא ארצות הברית ג'וזיאה "ג'ד" בארטלט. מחשש לתלונות על מחסור בגיוון, סימנו וולס וסורקין את סידני פואטיה ("כחום הלילה", "נחש מי בא לסעוד") כמועמד המוביל, אולם המו"מ עם השחקן האגדי התפוצץ במהרה. אחרי פואטיה נשקלו לתפקיד גם ג'ייסון רוברדס ("כל אנשי הנשיא", "ג'וליה"), האל הולברוק ("עד קצה העולם") וג'ון קולום ("חשיפה לצפון") לפני ששמו של מרטין שין עלה על השולחן. "כשחתמתי על החוזה, הנשיא היה אמור להיות דמות שולית ברקע ההתרחשויות", סיפר שין למגזין Empire. "החוזה כלל הופעות בשלושה-ארבעה פרקים לאורך העונה לזמנים קצובים, כי הפוקוס היה אמור להיות על הצוות. מה שמשעשע הוא שבזמנו התאכזבתי מכך שמה שיהפוך לאחד התפקידים הגדולים בקריירה שלי מנע ממני לשחק את הנשיא במקום אחר בגלל ענייני חוזים".

      במהלך המו"מ העלה שין בפני סורקין שתי בקשות בנוגע לדמותו: שהנשיא יהיה קתולי ויגבש את תפיסת עולמו לפי נטייתו הדתית - בדומה לשין - ושיהיה בוגר אוניברסיטת נוטרדאם הקתולית - ששין היה מתורמיה הגדולים. התסריטאי קיבל את שתי הבקשות. בשיאו של פרק הפיילוט, דקות ספורות לפני סיומו, מתווכח טובי זיגלר עם קבוצת אנשי ימין דתי על הדיבר הראשון, כשהנשיא נכנס לחדר להופעת הבכורה שלו. "החשש הגדול שלי היה שהוא יאפיל על הצוות שלו, שדמותו תשאב את כל החמצן מהחדר. רציתי לחכות איתו ממש עד הרגע האחרון", סיפר סורקין. "כשהגיעו תוצאות מבחני הצפייה, התברר שהדמות של מרטין היא האהובה מכולן בפער עצום", הוסיף וולס. "הרשת הודיעה לנו שכדאי לפנות לו יותר מקום".

      החשש: שאיבת החמצן מהחדר. הופעת הבכורה של שין

      תומאס שלאמי נקש על דלת משרדו של סורקין בהתלהבות בשעת בוקר מוקדמת. הבמאי הנאמן, שליווה את התסריטאי ב"ספורט באוויר" והצטרף אף הוא אל "הבית הלבן", היה מאושר כמו ילד בחנות צעצועים. הוא לקח אותו לסיבוב בסט, שהיה עדיין בשלבי בנייה לפני צילומי הפיילוט. מסדרונות האגף המערבי הועתקו במלואם מהבניין אמיתי, וכך גם חדר ציורי הקיר, המשרדים, חדר רוזוולט המיתולוגי וכמובן החדר הסגלגל.


      שלאמי הבין מזמן את הפוטנציאל הגלום בתרגום הדיאלוגים הקדחתניים של סורקין לתנועה. צלמים עם מצלמות ידניות ליוו את הגיבורים כשהם עוברים מחדר הכתיבה אל האולפן או אל חדר הבקרה, מייצרים דחושת דחיפות והופכים כל סצנה לטעונה במתח מעצם התנהלותה. בדרך הזו ניתן היה גם לסגור את הפריים ולהפוך אותו לאינטימי הרבה יותר - מה שלא ניתן היה לעשות לו מצלמה סטטית הייתה מצלמת את ההולכים בזווית רחבה. בעודם צועדים בין המסדרונות והחדרים הציג שלאמי לסורקין את הדור הבא של הטכניקה הזו. ה-Walk and Talk (הולכים ומדברים), שמזוהה כל כך עם סורקין לאורך כל הקריירה שלו, לא היה בא לעולם אלמלא שלאמי.


      "מדי פרק היינו יושבים יחד על התסריט", נזכר סורקין בראיון ל-Empire, "והוא היה מצביע על דיאלוג של שמונה עמודים, ושואל אותי אם במקום שיתנהל במשרד של אחת הדמויות, הוא יכול להתקיים כשאחת מהן הולכת להביא קפה או מחפשת חפץ כלשהו או צריכה להעביר מסמך". שלאמי חיזק את דבריו: "הרעיון המרכזי היה שאין זמן לבזבז. אם מישהו הולך לאנשהו, אין לו זמן לעצור ולפטפט".

      הטכניקה הזו העמיסה על הסט ועל השחקנים לחץ גדול יותר מהרגיל. לא רק שהיה עליהם לזכור את הטקסט שלהם, אלא גם לתזמן את הכניסה אל הסצנה, לסיים את המשפט בדיוק ברגע הנכון שבו נדרשו לפנות את הפריים ולא ללכת מהר מדי - כדי שהצלם שצועד לאחור לא ימעד. "אהבתי את זה, פאקינג אהבתי ללכת ולדבר", מספרת אליסון ג'ני. "הייתה זרימה והמשכיות בין הסצנות וכולם היו בסוג של מרוץ שליחים. אם פספסת את התזמון שלך בשנייה באמצע המסדרון השלישי, דפקת לכולם את הסצנה והיינו צריכים לחזור אחורה ולהתחיל מחדש. זה היה מלהיב וזו הייתה הדרך המושלמת להפוך סדרה על פוליטיקה לפעילה ובקצב מהיר".

      "מרוץ השליחים" של "הבית הלבן" בשיאו

      במובני טלוויזיה ב-2019, הפקת "הבית הלבן" הייתה אנומליה שקשה להאמין שהתקיימה באמת. כל עונה כללה 22 פרקים באורך שעה, שנכתבו, צולמו והופקו בתוך 6 חודשים. לא היה זמן לשכתובים או לצילומי השלמה. למעשה, הגרסה הראשונה שיצאה מהמדפסת של סורקין הייתה גם זו שהגיעה לשידור בסופו של יום. תהליך הכתיבה של התסריטאי הפך את המציאות הזו לסבוכה הרבה יותר. בניגוד לשואו-ראנרים רבים אחרים, שידעו לצייר מראש את הקשתות העלילתיות של עונה שלמה כבר בתחילתה, אלו של "הבית הלבן" נכתבו בזמן אמת כשסורקין מקבל החלטות דרמטיות לגבי התקדמות העלילה תוך כדי תנועה. דמויות כמו דונה וטובי הלכו והתעצבו על המסך, כשהאיש מאחורי קולם הצליח לרוב לפענח את אופיים רק זמן קצר לפני שהצופים זכו לעשות זאת.


      גם יוקר ההפקה היה מרים גבה היום. לשם השוואה, עלות העונה הראשונה של "משחקי הכס" מוערכת בכ-60 מיליון דולר, כ-6 מיליון לפרק. במקרה של "הבית הלבן" מדובר היה בכ-3 מיליון דולר לפרק (ושוב, מדובר בעונה של 22 פרקים) שהאמירו עד 6 מיליון דולר בהמשך הסדרה, עם העלייה בשכר השחקנים. העלויות תפחו גם כי סורקין, שכתב במקביל גם 22 פרקים של "ספורט באוויר", נדרש ל-10 ימי כתיבה במקום ה-8 שניתנו לו. וולס, מצדו, שימש כחומה בין ההפקה לבין הנהלת NBC, ספג את האש וסיפק הסברים כדי שההפקה המורכבת לא תתפרק תוך כדי תנועה. "לילה אחד, עמוק אל תוך העונה, היינו בצילומים והצצתי בשעון. השעה הייתה 3:30 לפנות בוקר", סיפר שלאמי להוליווד ריפורטר. "הבנתי פתאום שבמתחם הענק של אולפני האחים וורנר היינו היחידים שעובדים. אחרי כך עברנו לאולפנים של דיסני (הבעלים של רשת ABC) כדי לצלם את 'ספורט באוויר' וגם שם היינו לבד. ארון ואני חשבנו לעצמנו שאנחנו כנראה המפיקים הגרועים בתולדות הטלוויזיה".


      כלפי חוץ הדברים נראו אחרת. נתוני הרייטינג של העונה הראשונה - כ-9 מיליון צופים בממוצע לפרק - לא נחשבו למרשימים עבור הרשת המצליחה, אך שבחי המבקרים והערכת התעשייה הגיעו כבר אחרי פרקים ספורים. שנים ארוכות שבהן פוליטיקאים הוצגו בטלוויזיה בעיקר כנבלים או כרפי שכל הוחלפו בחבורה משכילה, רהוטה ואידיאליסטית שקמה מדי בוקר עם רצון אמיתי לשפר את העולם, גם אם לא תמיד הצליחה לעשות זאת. בעולם האמיתי הקהל הרחב לא התעניין בחיים הציבוריים. "הבית הלבן" הפכה אותם למסעירים.

      המודל שראה סורקין לנגד עיניו היה ממשל קלינטון, שהיה בדמדומי הקדנציה השנייה שלו במהלך עונת הבכורה. אף שבאותה תקופה התמיכה הציבורית וההערכה להן זכה קלינטון בראשית שנות כהונתו היו בשפל, הסדרה הציגה אוטופיה ליברלית כפי שדמוקרטים באשר הם חלמו לראות. מדיונים על תקציב, דרך פיליבאסטרים בבתי הנבחרים, ממפקדי אוכלוסין ועד מינויי שופטים, "הבית הלבן" סגדה לאינטלקט ולפרגמטיות, לחדות מחשבה ולעליונות רטורית שמתגלה תמיד ברגעים הקשים. גם כשגיבוריה מעדו וטעו, לא היה ספק בטוהר כוונותיהם. לנוכח כל אלה, לא מפתיע שהסדרה הפכה חיש מהר ללהיט בקרב אנשי הממשל עצמו. דמויות כמו שרת החוץ מדלן אולברייט וראש הסגל ג'ון פודסטה הגיעו לביקורים על הסט בזמן צילומים ליד הבית הלבן האמיתי. קלינטון עצמו, שהגדיר את עצמו כמעריץ, אירח את הקאסט כולו בחדר הסגלגל והזמין את הכוכבים לשמש כאורחי הכבוד בארוחת הכתבים השנתית. אולם האידיליה הזו הסתיימה כבר בעונה השנייה, בה הפכה "הבית הלבן" לתמונת מראה של המציאות. עידן ג'ורג' בוש הבן יצא לדרך, ואחריו ארצות הברית והעולם כולו כבר לא היו עוד כשהיו.

      מישהו הולך לחדר מיון, מישהו הולך לכלא

      כשהאביב הגיע לוושינגטון בשנת 2001, עם סיומה של העונה השנייה, "הבית הלבן" הפכה רשמית ללהיט גם מבחינת הרייטינג. למעלה מ-11.5 מיליון צופים בממוצע ליוו את העונה, שהחלה עם פרק כפול בעקבות אירוע הירי הדרמטי על שיירת הנשיא שסיים את עונת הבכורה. הסדרה קטפה חמישה פרסי אמי כבר בעונה הראשונה, כשהיא מקדימה בדרך לתואר הסדרה הטובה ביותר ענקיות כמו "E.R", "הסופרנוס" ו"חוק וסדר". סורקין ושלאמי זכו כל אחד בפרסים על בימוי וכתיבה של שניים מפרקי העונה.

      דווקא אז, בשיא הצלחתה, טולטלה הסדרה פעמיים, באופנים שונים לחלוטין. באפריל נעצר סורקין בשדה התעופה ברבנק בהוליווד, לאחר שבתיק היד שלו נמצאו מריחואנה, פטריות הזיה וקראק. לילה לפני כן הוא סיים לכתוב את התסריט לפרק סיום העונה. הוא הובא בפני שופט, הודה בשני סעיפים של אחזקת ושימוש בסמים, ושוחרר בכפוף לאשפוז במכון גמילה. מאוחר יותר יעיד שהמעצר הזה הציל את חייו ואת הקריירה שלו. התקרית סוקרה בהרחבה בתקשורת לנוכח ההצלחה הגדולה של הסדרה והזיהוי שלה עם סורקין, והדאיגה את הצוות. "אמרתי לו 'אל תסכן את זה. יש לך חיים נפלאים לפניך'", סיפר בראדלי וויטפורד להוליווד ריפורטר. סורקין הקשיב. אחרי שסיים את תוכנית הגמילה, הצטרף לקבוצת תמיכה והתמיד בה במשך עשור. בקרוב הוא יסגור שני עשורים נקיים. הטלטלה השנייה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אירעה כששני מטוסי נוסעים התנגשו במגדלי התאומים בניו יורק ב-11 בספטמבר, רגע לפני עליית העונה השלישית. במציאות בה ארצות הברית ההמומה והכואבת התאבלה על מתיה וצפתה בהריסות, "הבית הלבן" - על המציאות האידאליסטית ודמויותיה הפיקטיביות - נראתה שוב תלושה מהמציאות. סורקין התעקש לעכב את עליית העונה, אך בלחץ הרשת נכנע כעבור חודש. "הבית הלבן" התייחסה בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה לאירוע אמיתי, בערך, ב"יצחק וישמעל" - פרק מיוחד שבו תלמידי תיכון ננעלים בבית הלבן בזמן חשד למתקפת טרור, וזוכים להתדיין עם הנשיא וצוותו על דרכי ההתמודדות.

      צוות הבית הלבן (GettyImages)
      "העבודה הכי טובה בעסקי השעשועים". על סט "הבית הלבן" (תצלום: GettyImages)

      השנה הרביעית של "הבית הלבן" סיפקה כמה וכמה קווי עלילה דרמטיים, ובהם שיאה של מערכת בחירות טעונה ומותחת על הקדנציה השנייה של בארטלט, וכמובן ההתמודדות של האחרון עם טרשת נפוצה - מחלה שזכתה לסיקור נרחב ולהעלאת מודעות מרשימה בעקבות הכללתה בסדרה. הדרמות הגדולות באמת, עם זאת, התרחשו גם הפעם מאחורי הקלעים.


      הסנונית הראשונה שסימלה את העתיד לבוא הייתה החלטתו של לאו לעזוב את הסדרה בתום העונה הרביעית. מכבש לחצים ושכנועים הופעל עליו מצדם של וולס, שלאמי וסורקין, אך הוא היה נחוש לקחת את הקריירה שלו לכיוונים חדשים. צוות ההפקה והשחקנים המגובש התקשה להתמודד עם הבשורה. שישה שבועות בלבד לאחר מכן, כונס הצוות כולו בחדר רוזוולט על הסט - רגע לפני צילומי סצנה דרמטית, בה גלנלן ווקן הרפובליקני (ג'ון גודמן) מושבע לנשיאות במקומו של ברטלט אובד העצות בעקבות חטיפת בתו, זואי. שלאמי וסורקין ביקשו למסור שזה עומד להיות הפרק האחרון שלהם בסדרה, ושלא ימשיכו לעונה החמישית. שני האנשים המזוהים ביותר עם "הבית הלבן" החליטו לרדת מהרכבת דווקא כשהיא דוהרת במהירות שיא. "זה הרגיש כאילו מישהו בעט לנו בבטן. כאילו ננטשנו על ידי ההורים שלנו", העידה ג'ני בהוליווד ריפורטר.


      כלפי חוץ, הגרסה של סורקין את שלאמי הייתה של סולידריות כלפי הסדרה. "במשך ארבע שנים הייתה לי העבודה הכי טובה בעסקי השעשועים. זכיתי לכתוב בדיוק את הסיפורים שרציתי ועבדתי עם חבורת אנשים מוכשרים הרבה יותר ממני", סיפר סורקין לסימונס. "הבנתי שכתבתי 88 פרקים, והתחלתי לתהות. אחד מהפרקים הבאים יהיה חייב להיות ה-89 בטיבו. האם הפרק הטוב ביותר של מישהו אחר לא יהיה עדיף על ה-89 בטיבו שלי? והאם אני לא חייב לאפשר לו לעשות את זה לטובת צוות השחקנים שלי והאולפנים?"


      אלא שמתחת לפני השטח צצו גורמים נוספים שהאיצו את העזיבה. הקשיים של סורקין לעמוד בלוח הזמנים הצפוף של כתיבת התסריטים גרמו להשבתות צילומים מצד אחד, ולימי צילום ארוכים במיוחד מאידך. עלויות ההפקה האמירו והלחץ על ההפקה גבר. סורקין התעקש לדבוק בתהליך העבודה שלו, אך לאחר ארבע שנים של מאבק הרגיש שהשחיקה גדולה מדי. עם סיומה של העונה הרביעית ולאחר עזיבתו, הוא קיבל שיחת טלפון מלארי דיוויד - שעזב אף הוא את סיינפלד מספר עונות לפני סיומה. "אתה לא יכול לצפות ב'הבית הלבן' שוב לעולם", פסק דיוויד, "או שהסדרה תהיה נפלאה ואתה תהיה אומלל, או שהיא תהיה הרבה פחות מנפלאה ואתה תהיה אומלל". סורקין חשב לעצמו שזהו פשוט טבעו המיזנטרופי של דיוויד, והחליט לנסות בכל זאת. ההפקה שלחה לביתו את הקלטת של הפרק הראשון בעונה החמישית. "לא עברו 15 שניות מאז שלחצתי פליי ועד שקפצתי מהספה וסגרתי את המכשיר. זה היה כמו לצפות במישהו שוכב עם חברה שלך". מאז הוא לא ניסה זאת שוב. ללא הסמל שלה, ולמרות ג'ון וולס עתיר הזכויות שאחז במושכות, דשדשה "הבית הלבן" במשך שלוש עונות נוספות עד שבוטלה ב-2006. הרייטינג צנח והסדרה לא נגעה שוב באמי אף שהמשיכה להיות מועמדת בכל אחת מעונות הסיום שלה. לצד האובדן הטראגי של ספנסר, שהלך לעולמו בגיל 59 אחרי התקף לב פתאומי (ובאופן מצמרר, זמן קצר לאחר שגילם את בן דמותו מק'גארי חוטף התקף לב), נרשמו חריקות גם על הסט עצמו. שיף, לדוגמה, לא הסכים לקבל את קו העלילה בו טובי נחשף כמדליף ונאסר. העלבון הצורב ליווה אותו שנים לאחר מכן והעיב על היחסים בתוך הצוות המגובש.


      כך או כך, גם בדמדומיה ולמרות שקיעת עידן בארטלט, העניקה "הבית הלבן" חזון פוליטי שעתיד לשנות גם את ארצות הברית האמיתית, בדמות מאט סנטוס (ג'ימי סמיתס), סנטור צעיר וכריזמטי, בן למהגרים ממקסיקו, שמגיע מאחור כדי לסחוף את המפלגה הדמוקרטית לאחר הוואקום המנהיגותי שנוצר בתוכה. אם המאפיינים האלה נשמעים לכם מוכרים, אתם לא טועים.

      "כשהתחלנו לכתוב את העונה השישית, זה היה בדיוק לאחר סיומה של הוועידה הדמוקרטית ב-2004", סיפר אחד מכותבי הסדרה, אלי אטל, לגרדיאן הבריטי, "חיפשנו אחר מודל שלפיו נבנה את המועמד החדש שלנו". אל הבמה בוועידה עלה סנטור צעיר מאילינוי, וגולל את סיפור חייו - בן לאב רועה עזים מקניה, שהגיע לארצות הברית במסגרת תוכנית לחילופי סטודנטים, שם הכיר סטודנטית צעירה מקנזס בקורס ללימודי רוסית, התאהב בה והתחתן עמה בהוואי. שמו של הסנטור הצעיר היה ברק אובמה. "זה היה נאום נפלא", סיפר אטל, "והוא עורר הרבה הדים. אנשים התחילו לדבר על האיש הזה. החלטתי להרים טלפון לאחד מעוזריו, דיוויד אקסלרוד (שליווה את אובמה גם במהלך כהונתו, ושימש כיועץ בבית הלבן) וביקשתי שיספר לי על הבחור הזה".

      המודל הפציע. נאום אובמה בוועידה הדמקורטית, 2004

      לא רק אובמה שימש כהשראה עבור השתלשלות האירועים במרוץ לנשיאות של "הבית הלבן". יריבו הגדול, הסנטור הרפובליקני ארנולד ויניק (אלן אלדה) בוסס על ג'ון מקיין, המועמד הרפובליקני האמיתי לנשיאות. לשיא הגיעו הדברים בעימות בין ויניק לסנטוס שניבא לא מעט מההתרחשויות בעימות האמיתי בין שני האישים ששימשו להם מודל, זמן קצר לאחר מכן. 18 חודשים חלפו מאז ניצחונו הבלתי ייאמן של סנטוס, האאוטסיידר הפיקטיבי, ועד שאובמה עשה היסטוריה והפך לנשיא השחור הראשון בתולדות ארצות הברית. מנהיג שנראה כאילו נוצר במעבדה של סורקין: מבריק, חד, נואם בחסד ובעיקר מגניב כמו מעט מאוד פוליטיקאים בהיסטוריה. רבים ראו בנבואה הזאת את התגשמות הפוליטיקה הפרגמטית של סורקין, את נצחונם של המתונים על המתלהמים ובעיקר את העובדה שניתן לגבור בוויכוח פשוט משום שהצלחת להסביר שיריבך טועה. זו הייתה שגיאה גדולה.


      בעוד יהיה זה מופרך להעניק ל"הבית הלבן" חשיבות והשפעה שכזו על המציאות, הייתה להצלחתה לפחות תרומה לתחושת המיאוס והתיעוב שהחלו לבעבע ברחבי ארצות הברית. מי שכונתה לא אחת בלגלוג "האגף השמאלי" (The Left Wing), חובקה על ידי הממסד הדמוקרטי והחזירה לו אהבה, הדהדה את כל מה שתנועה פוליטית חדשה תיעבה: תקינות פוליטית, חיבה לאליטה וזלזול בתפיסת עולם מבוססת כתבי קודש, שנאה והתלהמות. אז, בדיוק כשנדמה היה שהנשיא השחור יוחלף בנשיאה ראשונה, היכתה המציאות את האידיליה. דונלד טראמפ הוא האלטרנטיבה הקיצונית לכל תפיסת העולם של "הבית הלבן" - אדם שמרחיק את יועציו, מקבל החלטות בהנף יד, בז לזרים ולנשים, מתעב את הפוליטיקלי קורקט וסוגד לכוח. בתוך האוטופיה שטיפחה הסדרה, שנמשכה לתוך עידן אובמה, נשכחה ארצות הברית האמיתית, הענייה, הדתית והזועמת. כשזו התעוררה לבסוף וקראה להפוך את עצמה שוב לגדולה - נותרו מעריצים רבים דומעים בבתיהם ומאמצים אל ליבם את המארז של הסדרה. "המתמחה" ניצחה את "הבית הלבן".

      "יש לי בעיה גדולה עם אנשים שמאדירים טיפשות ועושים דמוניזציה לחינוך והשכלה", התוודה סורקין בפני סטאל עוד ב-2011. שבע שנים מאוחר יותר, בשיאו של ההלם הדמוקרטי, הוא כתב טור זועם במיוחד לוואניטי פייר. "לשנאה ניתנה תקווה. טיפשות מתועבת הואדרה כ'קולו המרענן של אאוטסיידר'… בארבע השנים הקרובות, נשיא ארצות הברית - תפקיד בו כיהנו וושינגטון, ג'פרסון, לינקולן, רוזוולט, קנדי ואובמה - יהיה ילד-גבר שיבלה את יומו בנקמות טוויטר נגד מתנגדיו. ביישנו את עצמנו מול ילדינו ומול העולם כולו".

      הקלדתי "סוף", הדלקתי טלוויזיה. סורקין משוחח עם סימונס

      "לאורך השנים קיטרתי ממושכות על כך ש'הבית הלבן' ניצחה את 'הסופרנוס' כסדרת הדרמה הטובה ביותר באמי. אני מרגיש נוח עם הביקורת הזאת. הסדרה ייצגה את הטוב ביותר שהיה לארון סורקין להציע, וגם כמה מההגזמות הגרועות ביותר שלו. אבל כמו עם רוב הקולות המקוריים, אי אפשר לקבל את האחד בלי האחר. שום דבר לא הלך ודיבר כמוה"


      (ג'יימס פוניווזיק, מבקר הטלוויזיה של מגזין טיים, 2014)


      אף ששודרה בתקופת תור הזהב האמיתית של הטלוויזיה המודרנית בתחילת שנות האלפיים, לצדן של "הסופרנוס", "עמוק באדמה" ו"הסמויה", ולמרות 26 פסלוני אמי - מהם תשעה בעונת הבכורה, שיא שהחזיק מעמד עד ש"משחקי הכס" גרפה 12 פסלונים בעונתה החמישית - נדמה שמעמדה ההיסטורי של "הבית הלבן" נמוך מזה של שותפותיה למסך. העובדה שגרפה את פרס סדרת הדרמה הטובה במשך כל אחת מארבע העונות הראשונות שלה, על חשבונן של הסדרות שהוזכרו קודם לכן, גרמה למבקרים רבים לנטור לה. אבל מה שכאב יותר ליוצרים הוא הביקורת מהקולגות. בעוד סורקין מזכיר את "הסופרנוס" כאחת היצירות הגדולות של כל הזמנים ואת דיוויד צ'ייס כאחד ממושאי הערצה שלו, טען האחרון כי אינו מצליח להבין אנשים שצופים בשתי הסדרות יחד. "אין שום סיבה שמישהו לא ייצור דרמה מורכבת באמת, טעונה פסיכולוגית ושובת לב ברשת מסחרית", אמר צ'ייס בראיון למגזין אוניברסיטת סטנפורד ב-2002, ואז פנה לדבר על "הבית הלבן" מבלי לנקוב במפורש בשמה. "סדרה שלא תעניק את כל התשובות מראש, שלא תציג חיצים שיראו לך מה אתה צריך להרגיש עכשיו, ולא תרגיש כמו דרשה של שחקנים שרק מניעים שפתיים".


      לצד הביקורת של צ'ייס ספגה "הבית הלבן" אש גם על שלל סוגיות נוספות. היא הורכבה בעיקר מגברים לבנים עשירים ומצליחים, שלא ייצגו באמת את שלל הגוונים של ארצות הברית. הדמות השחורה היחידה הייתה יאנג, הדמות הנשית הבולטת היחידה הייתה קרייג והדמות הלטינית המשמעותית היחידה לא הפציעה עד העונה השישית. בנוסף, גזע - נושא עמו התמודדו כל נשיאי המדינה לדורותיהם - נפקד כמעט לחלוטין מהמסדרונות השוקקים של ממשל בארטלט. והייתה גם הפנטזיה כמובן, מציאות מקבילה שבה רטוריקה היא כלי אולטימטיבי למאבק בכל צרה, אסון ומשבר. בעולם של "הבית הלבן" שום דבר לא היה בלתי אפשרי אם רק ידעת לבטא את עצמך כראוי - ובעולם של סורקין, כושר ביטוי מעולם לא חסר לאיש.


      ואף על פי כן, "הבית הלבן" רשומה באותיות מוזהבות בדברי הימים של הטלוויזיה. ראשית משום שסיפקה הוכחה ניצחת לכך שסדרת נטוורק יכולה להיות מעמיקה, לעסוק בנושאים ברומו של עולם וכל זה בזמן שמה שרוב שגיבוריה עושים הוא לדבר. שנית, היא הוכיחה שכל אלה לא רק יכולים להביא מילוני צופים אל המסך, אלא גם לגרום להם להתעניין בנושאים שמעולם לא היו מתעניינים בהם אלמלא הייתה קיימת. לאורך 156 פרקים, התעקשה "הבית הלבן" להבהיר כמה חשובים הדיונים הפוליטיים לכל תחום בחיי הציבור. היא עסקה באיומי טרור באותה אינטנסיביות בה עסקה בדיוני תקציב, במינויי שופטים, בבריאות, בחוקי מסים או בדרי רחוב. קשה להתבלבל בנטיית ליבה הפוליטית, אך לאורכה הוצגו לא מעט נקודות שדווקא רפובליקנים מרבים לצטט ממנה - למשל, ההתנגדות של סם למסים על עשירים.

      האפקטיביות הייתה כל כך גדולה עד שהמציאות והפנטזיה החלו להתערבב. רבים החלו להאמין שפוליטיקה היא באמת מסעירה, חדה וצודקת כפי ש"הבית הלבן" הציגה. לא יהיה זה מופרך בכלל להניח שלו חבורת בארטלט הייתה מתמודדת בשיאה בבחירות האמיתיות - היא הייתה מהווה לכל הפחות יריב עיקש. כך, למשל, התאחד הקאסט כדי לתמוך בשופט ממדינת מישיגן ב-2012, ו"סי ג'יי קרייג" החליפה את דובר הבית הלבן בתדרוך עיתונאים אמיתי בשלהי נשיאות אובמה, וניצלה אותו לקידום המאבק בהתמכרות לתרופות ומשככי כאבים.

      "לג'וש יש טיפול שורש". ג'ני בבית הלבן

      בנוף הריבוטים והרימייקים האינסופי של השנים האחרונות, עלו כמובן גם לא מעט שמועות על שובה של "הבית הלבן" למסך. בריאיון שהעניק שיף בינואר, טען השחקן המוערך כי הציע לסורקין מבנה חדש לסדרה, שיתרחש ברובו מחוץ לכותלי הבית הלבן וישלב בין האפלה של "בית הקלפים" לאבסורדיות של "Veep". גם אם ההצעה נאמרה בחצי הומור, היא משתלבת היטב בצורך של מיליוני אמריקאים להיסחף שוב בפנטזיה שנבחריהם עושים למענם, ולא למען עצמם; שהנשיא יכול להיות קתולי, אבל גם ליברל; שימין ושמאל יכולים להסכים על ענייני מהות; שדמויות פוליטיות יכולות להיות מגדלור של ערכים לשאוף אליהם, ושהיגיון ואמת עדיין יכולים לנצח את ההתלהמות והפייק ניוז. אשרי המאמינים.