"טימי בוי מאמין שהוא יוכל להציל כל אחד מאיתנו. מהאחר, מעצמנו, מהמערכת שזרקה אותנו לכאן. רק מה שהוא לא מבין זה שאתה צריך לרצות להינצל"
(האסיר אוגוסטוס היל, הפרק הראשון של "אוז")
עבדות מין בשגרה, אסיר שאונס אסיר אחר באמצעות כף, סוהר שהאסירים שופכים עליו קוקטייל של כל נוזלי הגוף שתעלו על דעתכם, אסיר נוסף שבנו סביבו קיר כדי לקבור אותו בחיים, שוטר סמוי שנזרק אל מותו בתוך פיר מעלית, סוהרת המחשמלת למוות אסיר באמבטיה, התנקשות באמצעות זכוכית באוכל, התנקשות באמצעות הזרקת איידס, התנקשות באמצעות ביצים באסיר אלרגי, תלייה על עמוד הכדורסל בחדר הכושר של הכלא, דקירה בגרון באמצעות ידית משקפיים שבורה, שריפה למוות, רצח באמצעות משקולת לראש, רצח באמצעות המסת הפנים בצינור אדים רותחים, אסיר שמתאבד באמצעות אכילת בשרו, רצח המוני באמצעות גז - אלה הן רק מעט מהזוועות שהציגה הסדרה "אוז" לאורך שש עונותיה.
כזה היה מתקן הענישה המדינתי ע"ש אוסוולד, או בקיצור אוז, ובפרט "עיר הברקת" - מתחם ניסיוני שבמסגרתו שאף סגן מנהל הכלא, טים מקמנוס (טרי קיני), לשקם את מי שמגיע אליו - כמה מהפושעים האלימים, המסוכנים והמפחידים ביותר שניתן להעלות על הדעת. מאחר שרשת הפרימיום HBO לא מחויבת לרסן הצנזורה של משרד התקשורת האמריקאי, הסדרה כמעט לא הייתה מוגבלת בדברים שהראתה על המסך - שפע של אלימות, סמים, עירום פרונטלי ויחסים הומוסקסואליים (מעבר לאונס, כלומר).
מאז ועד היום לא הייתה שום סדרה שהצליחה להעביר כמוה את אימי הכלא - לא "כתום זה השחור החדש", כמובן לא "נמלטים", אפילו לא "זינזאנה". הכלא כשדה קרב, החיים כמלחמה. רק תשע דמויות שרדו מתחילתה של "אוז" ועד סופה, רובן המכריע מצא את מותו בטרם עת. אפילו "משחקי הכס" לא הגיעה לדרגות האלה. ולמרות כל הסנסציות שלה, שלעתים היו מגוחכות ממש, "אוז" הייתה פיקחית ומרתקת לצפייה. פורצת דרך, מחוספסת, קיצונית ומהפכת קרביים, הראשונה למלא את המסך באנטי-גיבורים המובהקים והמחליאים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
החלק האנושי
"הסיפור פשוט: איש חי בכלא ואז מת. איך הוא מת - זה קל. המי והלמה הם החלק המורכב, החלק האנושי. החלק היחיד ששווה לדעת"
(אוגוסטוס היל, הפרק האחרון של "אוז")
מדי פעם הגיע רגע שגרם לתהות לגבי דמות כזו או אחרת: האם הייתה יכולה להיות אחרת? האם אי פעם הייתה לה אפשרות להיגאל? האם יש לה עכשיו? אבל לא זאת בלבד שהמערכת והמאכלסים אותה לא אפשרו לדמות כזו לעשות זאת, אלא רוב הזמן היא הכשילה את עצמה.
"אוז" הציגה כמה מהדמויות הבלתי נשכחות בטלוויזיה, רובן ככולן גולמו על ידי כמה מהשחקנים מעולים וכריזמטיים במיוחד, שלא במפתיע זכו להצלחה רבה גם מאז ועד היום. ורנון שילינגר, שעמד בראש האחווה הארית (ג'יי קיי סימונס, לימים זוכה האוסקר על תפקידו ב"וויפלאש"); ריאן אוריילי, המניפולטור האולטימטיבי ששיסה את כל השאר אלה באלה (דין ווינטרס); סימון אדביסי העצום והמפחיד (אדוואלה אקינואויה-אגבאג'ה), כרים סעיד, מנהיג המוסלמים (אימון ווקר הממגנט); אוגוסטוס היל על כיסא הגלגלים, שמעמדתו השקטה ראה את כל הדברים לאשורם (הארולד פרינו, "אבודים"), ורבים אחרים. בתווך עברו גם אישים כאידי פאלקו (שנתיים לפני שהפכה לכרמלה סופרנו בסדרה נוספת ששינתה הכל, "הסופרנוס"), בובי קנאבלי, ג'ונתן דמי, לואיז גוזמן, לוק פרי, הראפרים אל אל קול ג'יי, מת'וד מן ומאסטר פי, אנשי "הסמויה" לאנס רדיק, ג'יי די וויליאמס, סת' גיליאם ועוד ועוד.
וכמובן, היו טוביאס ביצ'ר וכריס קלר (לי טרגסן וכריסטופר מלוני). הגם שמדובר היה בסדרת אנסמבל בכל מובן, שכללה כמה שחקנים שלא יעזבו את המסכים הקטנים והגדולים מאז ועד היום, הגיבור המפוקפק של "אוז" היה טוביאס ביצ'ר (לי טרגסן). איתו נכנסו אל "עיר הברקת" ומבעד לעיניו חווינו את הכלא לראשונה. איש משפחה, עורך דין, בוגר הארוורד, שהגיע אל הכלא השמור הזה אחרי שדרס למוות ילדה בשעה שנהג בשכרות. ביצ'ר היה המשל המושלם לאופן שבו כלא קשוח הוא בעצם בית חרושת לפושעים. במקום לשקם את אלה שהתגלגלו אליו ולהוציא אותם כאנשים משופרים כשישובו לציביליזציה, המקום רק הופך אותם לפיונים במשחק הישרדות נוראי ומחספס. כדי לצאת ממנו בחיים עליהם להפוך לגרועים יותר, קשים יותר, מביסים יותר.
ביצ'ר הפך לעבד המין של שילינגר, וגם אחרי שעם הזמן השתחרר מלפיתתו באקט דוחה ומעצים בה בעת (חירבן על פרצופו מול יתר האסירים), משיכת החבל התמידית והקטלנית בין השניים נמשכה ממש עד סוף הסדרה. במהלכה כל אחד מהם פגע באחר בדרכים המחרידות ביותר שניתן להעלות על הדעת, כולל רצח בני משפחה תמימים. אחת הדרכים הללו הובילה למה שהפך ללב ולנשמה של הסדרה: שילינגר השתמש באסיר אחר, עבריין מין מפחיד וסדרתי, ושילם לו כדי שיתקרב אל ביצ'ר, יתיידד איתו ולבסוף אף יפתח איתו יחסים רומנטיים, הגם שלפני כן ביצ'ר היה סטרייט. ההתאהבות של קלר הייתה מזויפת והניבה בסופה בגידה ענקית, אבל לאחר מכן הפכה לאמיתית. סיפור האהבה בין השניים לאורך הסדרה היה רעיל, מיוסר ורב תהפוכות, אולם בסופו של דבר החדיר לא פעם אור באפלה החונקת של "אוז". בל נשכח, כל זה קרה לפני שהגיעו סדרות אחרות ששרטטו יחסים הומוסקסואליים רומנטיים, דוגמת "קוויר בעיר", גרסתה האמריקאית "הכי גאים שיש" או "עמוק באדמה".
לפני המחנה
המדהים הוא ש"אוז" עשתה זאת בלי להסתמך ממש על שום דבר שקדם לה במדיום. להפך, היא שברה כל תפיסה טלוויזיונית אפשרית, ופתחה גבולות חדשים לכל מה שבא אחריה. לא מדובר רק בעלילות הרדיקליות, אלא גם בבחירות האסתטיות והיצירתיות, כמו שימוש לסירוגין בווידאו ובפילם בהתאם למיקום בכלא; גלילת סיפור אחר סיפור במהלך הפרק, במקום לשזור אותם אחד בשני כמקובל; שלל רגעים ששברו את הרצף, כמו מחזמר שבו הדמויות שרות ומישירות מבט למצלמה. בתוך כך, גם ברגעיה המופרכים ביותר - ובואו נודה על האמת, בעונות המאוחרות שלה היא כבר הייתה מעין אופרת סבון משוכללת - "אוז" הקפידה על מסגרת חכמה ומתוחכמת. בין אונס מחליא לרצח מזוויע היא שמרה על אצטלת האיכות באמצעות מקהלה יוונית של איש אחד - אוגוסטוס היל. דמותו דיברה ישירות אלינו הצופים והעניקה לכל ההתרחשויות תמה שקשרה ביניהם ופרשנות ביקורתית רחבה. הוא והסדרה עסקו בעונש המוות ותחלואי מערכת הכליאה האמריקאית, בסוגיות בדת, גזע, הומוסקסואליות וכיוצא בזה - בלי ניסיון להציע להם פתרונות אלא פשוט להראות אותם כפי שהם, לכאורה.
החדשנות הזו לא מאוד מפתיעה, כשחושבים על זה. יוצר "אוז" הוא טום פונטנה, שבאותה עת סדרה מהוללת נוספת שלו שודרה בטלוויזיה - "רצח מאדום לשחור". בלשי מחלק הרצח של בולטימור היו מטפלים במקרים שהונחו לפתחם, במקרה האידיאלי היו פותרים אותם, מוצאים את האשם ומשלחים אותו הלאה. ומה קורה לאשם אחרי כן? זה מה שעניין את פונטנה כאשר הציע את הרעיון ל-HBO. היה זה תזמון מושלם. ענקית הכבלים, שכבר הרעידה בניינטיז את אמות הספים של המדיום הטלוויזיוני באמצעות סדרות קומיות חלוציות, בראשן "המופע של לארי סנדרס", ביקשה באותן זמן לעשות דבר דומה גם בז'אנר הדרמה. כך - לפני "הסופרנוס", "הסמויה", "דדווד" ודרמות מופת נוספות שחוללו מהפכה בעשור שאחרי כן - הייתה זו "אוז" שהניחה את היסודות.
