לפני 20 שנים בדיוק, ב-19 ביולי 1995, פרצה גיבורה חדשה לעולם הבידור שעדיין ליקק את הפצעים מטראומת התאבדותו הפתאומית של קורט קוביין שנה קודם לכן. בניגוד לאווירת הגראנג', הפלנל והטקסטים העמוקים שקוביין הותיר מאחוריו, הגיבורה החדשה הכניסה רוח נעורים ורודה, מנצנצת ושטחית. קראו לה שר הורוביץ (אלישיה סילברסטון), והיא היתה גיבורת הסרט "קלולס" שהפך לקלאסיקה במרוצת השנים, וסלל את הדרך, גם אם לא במודע, לעולם הריאליטי והאינסטנט בו אנו חיים היום.
הסרט מתאר את חייה של שר, נערה בת 15 שמתגוררת באחוזה בבוורלי הילס עם אביה מל, עורך דין מצליח ש"מרוויח 500 דולרים לשעה רק כדי להתווכח עם אנשים". אמה של שר מתה בניתוח שאיבת שומן שהסתבך, וחייה כוללים ביקורים אינטנסיביים בקניון עם חברתה הטובה דיון (סטייסי דאש), הפעלת מניפולציות רגשיות על המורים וחיי אהבה כושלים שכללו, בין היתר, התאהבות חסרת תקנה בהומוסקסואל.
ב"מועדון ארוחת הבוקר" שיצא ב-1985, התמודדו הדמויות עם קונפליקטים אמיתיים ושאלות רציניות שנגעו לזהות וסטריאוטיפים. הדמויות ב"קלולס" חפו מכל מחשבה עמוקה, ומראה חיצוני היה ערך עליון בעיניהן. שר בחרה בגדים לבית הספר בעזרת מחשב עם מסך מגע, וצילמה עצמה בשמלות שונות הרבה לפני שספר הסלפי של קים קרדשיאן ירד לדפוס. התרבות אותה מסמלת שר בהומור עצמי רב הפכה לזו השולטת בתיכונים בכל העולם, אבל בלי הרובד המרושע, זה שמארגן חרמות על ילדים לא מקובלים ולועג לשמנים.
מה שמבדיל את קלולס מסרטים דומים שהגיעו מספר שנים לאחר מכן הוא הרוע, שלא נוכח באף סצנה בסרט. קווי הדמיון בין קלולס ל"ילדות רעות" המצוין, שיצא בשנת 2004, ברורים: קבוצת נערות מושכות, מנהיגה בלונדינית, עיסוק אובססיבי במראה חיצוני וניסיונות נואשים למצוא את בן הזוג המושלם והפופולרי ביותר. רגינה ג'ורג' (רייצ'ל מקאדמס), מלכה הכוורת ב"ילדות רעות", ניצלה את מעמדה כדי לדרוך, להשפיל ולנצל כל אדם שהיה תחתיה בשרשרת המזון האכזרית של התיכון האמריקאי.
מתחת לחצאיות הקצרצרות וגרבי הברך הסתירה שר, מלכת הכיתה, רגישות גבוהה כלפי סביבתה הקרובה, ובילתה חלקים נרחבים מזמנה בעזרה ליקרים לה: היא הפצירה באביה לקחת כדורים, שידכה בין שניים מהמורים שלה, העניקה מייקאובר לתלמידה חדשה כדי להפוך אותה לפופולרית ואירגנה יריד תרומות גדול. כששר מרגישה שחייה יוצאים משליטה, היא לא צועקת, שותה או הולכת מכות. הפתרון בעולם שלה הרבה יותר פשוט: "הרגשתי אימפוטנטית ובחוסר שליטה, דבר שאני מאוד מאוד שונאת. הייתי חייבת למצוא מקלט, מקום בו אני יכולה לאסוף את המחשבות שלי ולמלא מצברים - הקניון".
טוב הלב והתמימות של שר הפכו את הסרט למקסים, שובה לב ומצחיק במונחי הומור של ניינטיז. שר נוהגת בג'יפ ומעיפה עציץ? מצחיק. דיון יורדת לכביש המהיר וכמעט והורגת את כל חבריה? הילריאס! מתברר שהסטנדרטים בשנות התשעים לא היו כל כך גבוהים בכל הנוגע להומור. מצד שני, אם אדם סנדלר ממשיך להוציא סרטים, כנראה שגם המצב שלנו לא מזהיר. הדבר היחיד שנותר לדור שלנו מהסרט הקסום הזה, היא הקליפה. האופי של שר נמוג כלא היה, ואנחנו נותרו עם בגדים, אחוזי שומן ומסכי מגע.
לו שר הורוביץ היתה חיה בימינו, היא היתה צופה בתיכון שלה מתוך לוקר בו היתה נעולה. די להעיף מבט אחד באחיות קרדשיאן, ניקי ופריס הילטון וסנוקי כדי להבין שהנערה הענוגה לא היתה שורדת יום אחד בג'ונגל בו אנו חיים. לנערה ששומרת על בתוליה בקנאות ("אתן רואות כמה אני קפדנית בבחירת הנעליים שלי, והן רק עבור הרגליים שלי"), אין מקום בעולם בו מובילות דעת קהל פרצו לתודעה בעקבות קלטות מין. מה בכל זאת נותר מהסרט? ההבנה שהשקעה במראה חיצוני ובשיחה של שעות על קלטות האימונים של סינדי קרופורד יכולות להגיע עם סט של רגשות וערכים, ולאו דווקא במקומם, למרות שהיום יותר פופולרי לוותר עליהם כדי להיות כוסית במשרה מלאה. לא הכל חייב להיות עמוק ועטוף פלנל כדי להיות בעל משמעות. הסרט הגדול הזה צבוע בוורוד פוקסיה, וגורם לנו להרהר גם 20 שנים אחרי שיצא כי שר היתה ועודנה הקלולס הכי לא קלולס שקיימת.