ברנדון סנדרסון. GettyImages
ברנדון סנדרסון/GettyImages

דתי פנטסטי

22.10.2019 / 13:04

אורן נהרי שמע מהסופר ברנדון סנדרסון כיצד אמנותו הדתית מתיישבת עם כתיבת הפנטזיה, למה ספרי פנטזיה כל כך ארוכים, איזה ספר קיים היה רוצה לכתוב, ומדוע קשה לו לקרוא את ג'ורג' ר"ר מרטין

בספרייה הביתית שלי יש מדפי ספרים ובהם הקדשה בידי סופרים שראיינתי במהלך השנים. כמובן, גם לראיון המיוחד שהעניק ברנדון סנדרסון לוואלה! תרבות הגעתי עם ספריו שברשותי כדי שיחתום עליהם. המשא כמעט ומוטט אותי. טרילוגיית ספרי "הערפילאים" מגיעה לכ-2,000 עמודים, וכל ספר בסדרת "גנזך אורות הסער" מכיל בעברית למעלה מאלף עמודים - וסנדרסון מתכנן עשרה כרכים.

וכשאנו לוקחים בחשבון את סדרות "שיר של אש ושל קרח", "רומח הדרקון", "כישור הזמן" וכל השאר, עולה שאלה רצינית: מדוע סדרות הפנטזיה כה ארוכות? מדוע ניתן לספר סיפור בכל סוגה אחרת במאתיים עמודים, והוא יכול להיות סיפור נפלא, אך לא בפנטזיה. האם זה הכרחי?

ברנדון סנדרסון מחייך. "ג'ורג' ר"ר מרטין (מחבר "שיר של אש ושל קרח", היוצאים לאור בעברית בהוצאת אופוס), פט רות'פס (מחבר "רשומות קוטל המלך" שיצאו לאור בעברית בהוצאת אופוס), רובין הוב (סופרת פנטזיה שספריה יצאו לאור בעברית בהוצאת אסטרולוג והוצאת אופוס), אני - כולנו כותבים סיפור אפי הבוחן נושא מזוויות רבות ושונות. אנו חייבים ספרים ארוכים, סדרות של ספרים ארוכים, כדי להביא את נקודות המבט, יריעה רחבה, מה הפרספקטיבה, מה חושבים על האירועים".

לא לגמרי השתכנעתי, מה גם שיש חיסרון עצום: הרי עובר זמן רב בין יציאת הספרים, ואז הקורא מנסה להבין מי נגד מי, לאיזה בית אצולה קשור זה שנרצח זה עתה, מה יכולות הקסם של הדמות הזו...

"נכון, זו הסכנה הגדולה. בכל מדיום שבו אתה מספר סיפור יש יתרונות וחסרונות - וזה החיסרון הגדול. אובדן הקשר עם הסיפור. פעם זה היה חיסרון קטלני, היום בגלל האינטרנט, ויקיפדיה, קבוצות חובבים - קל הרבה יותר לעקוב אחרי הסיפורים השונים. ובסופו של דבר אם אתה משקיע עצמך בעולם שהסופר יצר, אם הוא עשה את מלאכתו כראוי, אתה נסחף לתוכו".

או אם ניקח מטאפורה מתחום אחר: אתה יכול ליצור יצירת מופת ברישום פחם קטן ואתה יכול ליצור יצירת מופת על תקרת הקפלה הסיסטינית, ושתיהן תהיינה יצירות מופת - כל אחת בתחומה.

פסטיבל אייקון למדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים. ראובן קסטרו
קומיק-קון הישראלי. פסטיבל אייקון/ראובן קסטרו

ברנדון סנדרסון הגיע לישראל לפסטיבל אייקון, מסורת סוכות מקסימה, קומיק קון הישראלי, ובו דוכני מכירות, משחקי תפקידים, הרצאות, סרטים - ומפגש עם סופר מחו"ל. ומגיעים הטובים ביותר, מדי שנה. השנה הגעתו של סנדרסון השתלבה עם הוצאתו לאור בעברית בהוצאת אופוס של ספרו הראשון - בעצם ספרו השישי, אבל הראשון שנמכר - "אלנטריס".

"כל הסופרים החלו כקוראי ספרים נלהבים. לא אני", אומר סנדרסון. "לא נהניתי מספרים, והייתי תלמיד גרוע. ואז המורה שלי, הגברת רידר (קוראת, באנגלית - א"נ, כמו יתר ההערות בכתבה) עשתה ניסיון והציגה בפניי ספרים, ובאחד מהם ראיתי כריכה ובה ציור יפהפה של מייקל וויילאן - ולקחתי את הספר, "Dragonsbane" מאת ברברה המבלי. והתאהבתי בו. שבוע אחר כך הלכתי לספרייה וביקשתי משהו שיהיה הכי דומה לספר הזה, ומצאתי את "מעוף הדרקון" מאת אן מקאפרי (סדרת "רוכבי הדרקונים של פרן" יצאה לאור בעברית בהוצאת אופוס). נשאבתי ליקום שלה והתחלתי לקרוא פנטזיה. מצאתי בספרים האלה משהו שלא מצאתי מעולם. ובגיל 16 התחלתי לכתוב - המזל בנעורים הוא האושר שבבורות - לא ידעתי כמה אני גרוע. בקולג' עבדתי משמרות לילה במלון, וכתבתי כל לילה בלי הפסקה. כתבתי 13 ספרים ב-13 שנים - ואז מכרתי את השישי שכתבתי. עטיפת הספר המיוחד שייצא לאור בעברית הוא ציור של מייקל ווילאן - אולי האחראי המרכזי לתחילת הקריירה שלי, ולא, הציור לא נעשה עבור הספר אלא ההפך - הציור, 'הקצה' שמו היה ההשראה לספר".

סנדרסון הוא אדם דתי. מאוד. זאת ועוד - הוא מורמוני החי ביוטה. כשאנו חושבים על היחסים בין דת ממוסדת לבין פנטזיה לא עולה במחשבתנו אידיליה חמימה, הרי הכנסייה הקתולית רואה בכשפים וכתיבה עליהם חטא, עד כדי החרמת ספרי "הארי פוטר" התמימים למדי, ובריאת יקום היא עניין לאל בדתות, לא לבני אדם - גם אם היקום הוא בדיוני. אם נעשה משאל בקרב סופרי מדע בדיוני, רבים מאוד מהם לא יהיו דתיים אלא להפך. ומה עם פנטזיה? מה עם סנדרסון עצמו, כיצד מיישב את הסתירה?

"אין בהכרח סתירה", אומר סנדרסון. "טולקין (מחבר "ההוביט" ו"שר הטבעות") וק"ס לואיס (מחבר "דברי ימי נרניה") היו דתיים מאוד, לואיס קתולי אדוק. יש יסוד חזק בכתיבת פנטזיה של אנשים הכותבים מיתולוגיה, מתעניינים במיתולוגיה, אמיתית ודמיונית. אנחנו אוהבים סיפורים, לחשוב על העולם ואיך נברא, נהנים מהיכולת של פנטזיה להעמיק בנושאי מוסר".

ואולי זה העניין. לא רק בתפיסת הדת, אלא מדוע אנחנו אוהבים פנטזיה. כי היא מדברת על הטוב והרע ועל מאבק נגד רשע. היא מדברת על אומץ במצב שבו אין שום סיכוי, ובכל זאת יוצא הגיבור להילחם כי אין לו בררה. כי זו מהותו. כי זה הקרב הצודק.

"אפילו בוועידת הנביאים האחרונה של הכנסייה המורמונית לפני שבועיים ציטט אחד מנגידי הכנסייה המורמונית את ההוביט: הוא אמר שבילבו באגינס היוצא להרוג את הדרקון הוא כמונו, שהגענו אל הארץ ויוצאים להרפתקה לבחון את חיי בני התמותה. אנו מדגישים את הקריאה והלימוד - כמוכם, היהודים. כך שהכנסייה חיה בשלום עם קריאת פנטזיה, אם כי כמובן היא עדיין תעדיף שיקראו את כתבי הקודש..."

הסופר ברנדון סנדרסון, 2014. אייזק סטיוארט,
אין סתירה בין דת לכתיבת פנטזיה. ברנדון סנדרסון/אייזק סטיוארט

מדוע כל כך הרבה ספרי פנטזיה נראים זהים? חבורה קטנה יוצאת למסע נגד הכוח הבלתי מנוצח לכאורה, או גיבור אחד שיסתפחו אליו אחרים - קוסם או מכשפה, ואביר, ואלף, ויהיו גם גמדים, וסיפור אהבה, ונער ששורשיו בלתי ברורים אבל לקורא ברור שמוצאו אציל? ויהיו חפצי עוצמה, וקרבות אפיים, ומה לא?

"יש, או היו ספרי פנטזיה אפית שנכתבו לפי נוסחאות. ודאי. המסע העומד בלב הסיפור, המאבק בין הטוב המוחלט לרע המוחלט. כל הספרים שהלכו בעקבותיו של טולקין. אבל בדורנו כבר לא רואים את הרוע האבסולוטי והטוב האבסולוטי כמו פעם. תסתכל על פנטזיה מודרנית ותראה שמתחילים לשאול מה נקודת המבט של האורק? מה נקודת המבט של הפולש? ומיהו בכלל הפולש? ב'המשחק של אנדר' בני האדם נלחמים בחרקים תבוניים. אצל היינליין אין בכלל שאלה - אנו הורגים את החרקים בלי מחשבה או הרהור נוספים. קארד מעלה שאלה לא פשוטה: מי הצודק במלחמה? ובסדרת 'גנזך אורות הסער' בני האדם הם הפולשים - נטלנו את העולם מידי המקבילה לאורקים, והם נלחמים כדי לשחרר אותו. שינוי נקודת המבט משנה את כל הסיפור".

בקריצה לאייזק אסימוב הגדול, מנסח שלושת חוקי הרובוטיקה המניעים את סדרת הרובוטים שלו, סנדרסון ניסח את שלושת חוקי הקסם - רק שהם לא מיועדים לקורא אלא לסופר. כלומר לו עצמו.

"אסור שיהיה דאוס אקס מכינה, כלומר פתרון מאולץ, חייב להיות היגיון פנימי. מה שגיבור אינו יכול לעשות מעניין בהרבה ממה שהוא יכול לעשות, שם נמצא הקונפליקט. ויש להעמיק בנושא אחד ולא לרפרף על כמה".

אם כך, מדוע בעצם אתה כותב פנטזיה ולא, נניח, מדע בדיוני?

"חלק מנשמתם של המד"ב ופנטזיה משותף. פנטזיה אינה בהכרח על העבר, מד"ב אינו בהכרח על העתיד - שניהם על ההווה. אנו משתמשים במטאפורות וטיפוסים אופי שונים לחקור את הניסיון הנוכחי שלנו דרך שפה מטאפורית. אני אוהב מיתולוגיה, אוהב סיפורים, אוהב ידע, ובפנטזיה אני יכול לברוא יקום שלא מוגבל על ידי חוקי הפיזיקה. אבל אני ניגש לקסם בספריי בדרך מד"בית - אני מעמיד פנים שחלק ניכר מהקסם בספרי הוא סוג חדש של פיזיקה, והשיטה היא מדעית. זה חלק מההנאה בספריי. רגל אחת בפנטזיה ואחת במד"ב -הספרים אינם על קסם, אלא על אנשים המשתמשים בקסם ומה הוא עושה להם".

ובהמשך לשלושת חוקי הקסם, סנדרסון ניסח גם הבדל בין קסם קשה וקסם רך: "בוא ניקח לדוגמה את 'שר הטבעות'. בקסם קשה הקורא יכול לצפות מה הקסם יעשה והקסם הופך לנקודה מרכזית בשימוש הנכון בו - למשל טבעת העוצמה ב'שר הטבעות'. היא יכולה להפוך אותך לבלתי נראה אבל משחיתה אותך וגורמת לך להיחשף לעינו של סאורון. בקסם רך לא ברור לגמרי מה הוא יכול לעשות, מה יעשה. גנדלף למשל - מה בדיוק היכולות שלו, מה המגבלות?". ולא קשה לנחש שקסם רך מעניין יותר את סנדרסון מאשר קסם קשה.

עוד בוואלה

כשאלף צופים מוחאים כף לסוכן שחיסל את דעא"ש: מסע לתוך תעשיית הקולנוע הגדולה בעולם

לכתבה המלאה

ברנדון סנדרסון. GettyImages
מפגיש בין מדע ודת. ברנדון סנדרסון/GettyImages

סנדרסון הוא אחד מסופרי הפנטזיה המצליחים כיום בעולם, מחבר טרילוגיית "הערפילאים", סדרת "גנזך אורות הסער", הוא אף הוזמן להשלים את סדרת "כישור הזמן" של רוברט ג'ורדן המנוח (בישראל ספריו יוצאים בהוצאת אופוס). וכן, ברוח הזמן יש דיבורים על עיבוד ספריו לקולנוע או טלוויזיה, אבל שום דבר לא נסגר: אחרי ההצלחה הקופתית והביקורתית של סרטי "שר הטבעות" ו"ההוביט", של סדרת "משחקי הכס" (ששנינו, מתברר, חולקים את אותה דעה על העונה האחרונה שלה), של "אלים אמריקאים" ו"בשורות טובות" - כולם, מתברר רוצים סדרת פנטזיה: בקרוב יעלו עיבודים חדשים ל"המכשף", "חומריו האפלים", יקום "שר הטבעות" וכן, גם "כישור הזמן".

ספרי הפנטזיה הקלאסיים שואבים כמובן מהמיתולוגיה, אבל העולם שלהם הוא עולם ימי-ביניימי. עולם של יערות עבותים וטירות, של ממלכות ועפאי דשא. העולם שלפני המהפכה התעשייתית - העולם שטולקין ובני דורו התגעגעו אליו כל כך, בעיקר אחרי שנטבחו בקרבות הסום ופשנדל במלחמת העולם הראשונה. אבל זה לא העולם שלנו.

"פנטזיה חייבת להתייחס לעולם האמיתי", אומר סנדרסון. "טולקין יצר מיתולוגיה לאנגליה. מה שאני עושה הוא לנסות ולהפגיש בין מדע ודת, בין מדע ואמונות טפלות. אני אדם דתי המאמין במדע, אוהב איך הם נפגשים. אין בספריי נוסטלגיה מלאת ערגה לעבר. יש אנשים הפוגשים באלוהות. יש רציונליות, ולעתים לא, כמו במציאות".

בשנים האחרונות מצטרפים לפנטזיה הקלאסית, זו החוסה תחת גלימתו של פרודו - או של טולקין - סוגי פנטזיה אחרים. פנטזיה אורבנית, שכותבת למשל קסנדרה קלייר (ספריה תורגמו לעברית בהוצאת גרף ומודן), נעמי נוביק השואבת מאגדות מזרח אירופה (ספריה תורגמו בהוצאת נובה ותמיר/סנדיק) ואחרים. וזה מעלה שאלה בלתי נוחה: האם יש דבר כזה כתיבת פנטזיה גברית לעומת נשית? למשל מרטין מול נוביק?

"לא", פוסק סנדרסון. "זו טריטוריה מסוכנת. אני חושב שגברים ונשים מביאים דברים שונים, כן - אבל השוני הוא במהות ולא במגדר. כיום תמצא נשים כותבות פנטזיה קודרת ואלימה וגברים הכותבים פנטזיה רכה. מה שחסר בז'אנר הוא הומור. זו סוגה הלוקחת עצמה ברצינות - אולי בגלל הנושאים האפיים. ועם לכתו של טרי פראצ'ט איבדנו יוצר גדול - ומצחיק עד מאוד".

פארק היורה. יח"צ,
בחירה מפתיעה. מתוך הסרט "פארק היורה", על פי ספרו של מייקל קרייטון/יח"צ

פרס נובל לספרות ניתן השנה, כרגיל, לפרוזה מסורתית, כבדת ראש, "חשובה". שלא יהיו אי-הבנות - האקדמיה השבדית בוחרת סופרים טובים הכותבים ספרים טובים. אבל היא השמיטה במהלך השנים כמה מאורות - נבוקוב, בורחאס, גרין - והיא כלל לא מתייחסת לספרי מתח, ריגול וכמובן מד"ב ופנטזיה. אז אם היה בכוחו של סנדרסון להעניק פרס נובל לספרות לכותבי מד"ב ופנטזיה, מי היה ברשימה?

"ההתמקדות בסוג ספרות אחד דומה בעיני להענקת פרסי ציור רק לציירי רנסנס והתעלמות מכל השאר, נניח מהאימפרסיוניסטים. כאילו יש רק צורה לגיטימית אחת לספר סיפורים", הוא אומר. "ולעצם העניין, מסופרי הפנטזיה החיים המועמדים שלי לנובל הם נ"ק ג'מיסין (סופרת מצליחה ביותר שספריה טרם תורגמו לעברית) - וגאי גבריאל קיי (סופר פנטזיה נהדר, יהודי, שארבעה מספריו תורגמו לעברית בהוצאת אופוס. מתמחה בגרסאות פנטזיה לאירועים היסטוריים). הם הטובים ביותר כרגע. ואם נלך להיסטוריה - אין ספק שלטולקין הגיע פרס, ואם ניקח ספר אחד בלבד שעליו צריך לתת פרס נובל מהתחומים שלי - 'טיגאנה' של גאי גבריאל קיי (יצא לאור בהוצאת אופוס), 'חולית' מאת פרנק הרברט (יצא לאור בהוצאת עם עובד) הם הטובים ביותר, כש'טיגאנה' הוא ספר הפנטזיה האפית הטוב ביותר בכרך אחד שנכתב אי פעם".

ומהו הספר שאתה אומר לעצמך הלוואי ואני הייתי כותב אותו?

"'פארק היורה'. מדע פוגש מדע בדיוני. ו'סבריאל' מאת גארת' ניקס (יצא לאור בהוצאת גרף)".

ומי הסופרים האהובים? קיי, פראצ'ט, הוב, רותפס, ג'מיסין, גיימן הוזכרו. שם אחד נעדר - ג'ורג' ר"ר מרטין.

"ג'ורג' כותב נפלא. אבל האלימות היא יותר מדי עבורי. ההתעללות המינית בדאינריז הנערה חצתה את הרף שלי".

ג'ורג' ר. ר. מרטין, משחקי הכס. Alberto E. Rodriguez, GettyImages
אלים מדי. ג'ורג' ר"ר מרטין/GettyImages, Alberto E. Rodriguez

ספרות הפנטזיה, לפחות זו שכבשה את העולם, היא אנגלו-סקסית. אולי בגלל שליטת השפה האנגלית במאה העשרים, אולי בגלל ההשפעה האדירה של מייסדי התחום המאה העשרים, טולקין ולואיס. אבל הרי מיתולוגיות, קוסמים, כשפים יש בכל תרבות, בכל מקום - מרוסיה עד ישראל, מאפריקה עד ארצות הברית. עדיין שליטי ושליטות התחום הם בעיקר משני צדי האוקיינוס האטלנטי: טולקין ולואיס המייסדים, ממשיכיהם - למשל מורקוק או זילזני, וכיום שלל הכותבים והכותבות.

"יש שלוש מסורות גדולות", אומר סנדרסון. "פנטזיית השער - שבה נפתח שער ליקום אחר, ואדם צעיר חומק דרך הפורטל ליקום אחר. החל עם 'אליס בארץ הפלאות', המשיך עם 'האריה, המכשפה וארון הבגדים' של לואיס, ובמידה מסוימת זה גם הסיפור של 'הארי פוטר'. יש מסורת הרואית שהחלה עם אדגר רייס בורוז - גיבור עם חרב יוצא למסע והורג חבורת מכשפים, אם נלך לקלישאה. הסוג הזה התפתח ל"אלריק ממלניבונה", גיבורו של מייקל מורקוק (יצא לאור בעברית בהוצאת עם עובד) ולימים לג'ו אברקרומבי, מחבר סדרת "החוק הראשון" (יצאה לאור בהוצאת אופוס), וכמובן המסורת האפית שהחלה עם טולקין עד לימים המודרניים, ויש כמובן שילובים בין כולן".

וכיום יש פנטזיה עירונית ופנטזיית סטימפאנק ומה לא. ויש קומיקס, סיפורי אימה, והגבולות מיטשטשים. מרגרט אטווד טבעה ביטוי, ספרות ספקולטיבית, הכולל את כולם - מפרנקנשטיין עד דרקולה, מזומבים עד גיבורי על, מקוסמים עד רובוטים. בסופו של דבר אין חוק אחד של שזירת סיפור, אין דרך אחת לספר סיפור.

ולסיום, איך אתה כותב? כשמתחילים לספר סיפור עם עשרות גיבורים על פני עשרת אלפי עמודים, ולעתים עשרת אלפי שנים או יותר, האם יש לוחות זמנים, האם אתה יוצר לוח שבו כל גיבור נע ממקום למקום, ציר זמנים ותנועה, או שאתה עוצם את עיניך ומזנק אל הלא נודע?

"יש ציר מסודר, חייב להיות, דברים שאני רוצה להשיג בשם הגיבורים".

ומה קורה אם מישהו מתקומם? קרה לך שגיבור החליט לפתע שהכיוון שאתה מוליך אותו אינו הכיוון הנכון?

"ודאי. לעתים הם מורדים בי, מורדים נגד התכנון שעיצבתי להם. ואז אני מתבונן בסיפור - ובודק: בערך במחצית המקרים אני נכנע להם ומשנה את קו הסיפור, ובמחצית האחרת אני מודיע להם שמה שהם מציעים זה מעניין - אבל יחכה לסיפור אחר. אתה רוצה ספונטניות, בהחלט - אבל אם היא תשתלט עליך לגמרי זה יהיה סופו של הסיפור - ולא סוף טוב".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully