כשאלף צופים מוחאים כף לסוכן שחיסל את דעא"ש: מסע לתוך תעשיית הקולנוע הגדולה בעולם

החוויה מתחילה באולם הקולנוע. לא, לא מדובר במולטיפלקסים שהתרגלנו אליהם בשנים האחרונות בישראל -מתחם בתי קולנוע בתוך קניון ובו כמה אולמות שכל אחד מהם מכיל אולי 200 איש. האולם גם אינו המקבילה ההודית לארמון בחיפה, נניח, או לאדיסון בירושלים או גת בתל אביב, מנוחתם עדן. זה היכל קולנוע, מפואר, כמעט ברמה של הוליווד בשיאה, שנבחר לאחד מעשרת בתי הקולנוע המיוחדים בעולם.

אז במה מדובר? בית הקולנוע רג' מנדיר בג'איפור. העיר מכונה העיר הוורודה, והקולנוע בבירת רג'סטאן אכן ורוד. לא הוורוד שהיה לטרה קוטה של מרבית העיר, אלא ורוד של עוגה במסיבת יום הולדת לילדים. המבנה, שהוא אגב אחד הידועים בעיר ואתר תיירות בפני עצמו, נחנך בשנת 1976 וניצב כמעין שילוב בין ארמון מהרג'ה ודיסנילנד, עם דגש על האחרון. זה אכן מבנה המתאים מאין כמוהו לסרטים הגדולים מהחיים המוצגים בו.

אלף שלוש מאות איש יכולים לשבת ברווחה באולם, ולראות את הגלריות המפוארות, את המבואה העצומה בגודלה וכמובן - את מסך הקטיפה האדום שמיד ייפתח ואז ייפרסו, ב-35 מ"מ המקובלים או אפילו ב-70 מ"מ אם צריך, שלל עלילות שוברות לב עם סוף טוב. כן, ממש כמו פעם, בקולנוע כרמל גנים בחיפה ושאר בתי קולנוע שהקרינו את "שירת הנודד" עם רג' קפור ושאר הסרטים ההודים, הטורקים, אלה שמבקרי הקולנוע והאמת גם מרבית הצופים התנשאו עליהם (אבל לימים נצמדו באדיקות למסך הערוץ הראשון ביום שישי בחמש אחר הצהריים להקרנת הסרט הערבי, והעלילות היו די דומות).

ואם הזכרנו את הסרט הערבי, אותם סרטים, בדרך כלל מצריים, שהוברחו לישראל בשלל דרכים יצירתיות - עכשיו מותר לספר: האחראית להם היתה פורטונה אשר, עורכת במחלקה הערבית. אחד מתפקידיה היה לשבת בחדר הבקרה ולצפות בעיני נץ שהשחקנים לא מבצעים פעילות אסורה, בלתי מוסרית - נניח, מתנשקים. כל נשיקה או קירבה מוגזמת, הביאה מיד לעצירת הסרט לשם הוצאת הסצינה המופקרת מתוכו. כן, ממש כמו ב"סינמה פרדיסו", רק עם פורטונה בתפקיד הכומר. מתברר כי עד עצם היום הזה, בקולנוע ההודי כמעט ואין להראות נשיקה, גם לא בין בעל ואשה הנשואים כדת שיווה ווישנו. המבט יביע אהבה אין קץ, הם יתקרבו זה לזו, וברגע האחרון יהיה דיזולב לסצינה הבאה, או לשמיים, לים או כל מטאפורה אחרת.

הסרט שראינו נקרא "הנמר חי", פרק שני בסדרת סרטים מצליחה. הפרק הראשון הציג שני סוכנים, הוא הודי והיא פקיסטנית, המתאהבים ובסופו של דבר יוצאים יחד לבנות חיים חדשים. נזכיר: הודו ופקיסטן אויבות. עדיין יש מדי פעם חילופי אש בגבולות, והמחבלים שביצעו את הפיגועים הקשים במומביי באו מפקיסטן ופעלו בהשראתה. כמו כן, כמה מארגוני הטרור הגרועים בעולם, כולל הטליבן, פועלים בחסות המודיעין הפקיסטני. כל זה לא מנע מן ההפי אנד לתאר כיצד סוכן הביון ההודי מתאהב בסוכנת הפקיסטנית ומקים עמה משפחה. מישהו יכול לתאר לעצמו סרט ריגול ישראלי, מופרך ככל שיהיה, שבסופו יימלט סוכן המוסד עם סוכנת ערבייה ויקים איתה בית, והקהל ימחא כפיים באולם לזיווג?

בפרק השני, הגיבור שמכונה הנמר (ושמו האמיתי לא יוודע לצופים) מבקש לעצמו חיים שקטים עם אותה סוכנת פקיסטנית (ולה דווקא יש שם, זויה) ובנו הקטן. הם מצאו מסתור באוסטריה השלווה. שם, בסצינת הפתיחה, יציל הנמר את בנו מלהקת זאבים.

במערבונים האיטלקיים של פעם, שהוקרנו בימי שישי בבוקר בקולנוע אוריון, מירון או גל אור בחיפה, מישהו היה צועק מהיציע "מאחורייך" ברגעי המתח בהם התגנב האקדוחן המרושע מאחורי הגיבור. בהודו, אין מקום לעידון שכזה: כל הופעה של הגיבור על המסך מלווה בפרץ תשואות בלתי נתפס מצד הקהל, המעורב בעלילה עד מאוד.

אחד הדברים המעניינים בתעשיית הקולנוע הגדולה בעולם: שני כוכבי הסרט מוסלמיים. הן סלמאן חאן והן קתרינה קאיף, שנבחרה שלוש פעמים ברציפות לאשה הסקסית ביותר באסיה והודחה רק בידי קארינה, נכדתו של אותו ראג' קאפור אגדי. אגב, היא מככבת בסרט חדש, שייצא לאקרנים בחג הדיוואלי הקרוב, "החונקים מהינדוסטאן" שמו. תפקידה מתואר בו בתמציתיות אכזרית: "תפקיד אשה הודית קלאסי". כך או כך, כל הקהל מודע כמובן לזהותם הדתית, ובכלל מרבית כוכבי בוליווד מוסלמים. אך לצופים כלל לא משנה שהגיבור המשחק את מיטב הערכים של הודו החדשה הוא בעצם, לכאורה, מהדת היריבה.

אז הנמר בפנסיה, אבל כל מי שראה אי פעם סרט פעולה יודע שהוא ייקרא לדגל. פשוטו כמשמעו. יש משבר - אחיות רחמניות הודיות נחטפו בעיראק. הן נחטפו בעיר איקרית (לא, לא טעות דפוס. ברור שהכוונה לתיקרית, אך משום מה, מכל השמות שיוזכרו להלן רק המדינה - עיראק - נותרה בשמה המקורי). הארגון שחטף אותן הוא ארגון טרור איסלמי שראשי התיבות של שמו אינם Isis אלא Ici, הדגל שלו הוא פסוקי קוראן אבל על רקע אדום כדם ולא שחור, ומנהיגו נקרא בגדדי. כלומר, הרמזים לדאע"ש ולעיראק ברורים לחלוטין, אבל מסיבות פוליטיות נעשים בקריצה.

למרות רצונו, הנמר יימצא, יגוייס וייצא לשטח עם צוותו הנאמן - מומחה למחשבים, צלף ומומחה לחומרי נפץ. כן, הוא קצת איתן האנט, קצת ג'יימס בונד, קצת מקגייוור. בהמשך תגיע גם אשתו, עם הצוות המקביל שלה - אותם מומחים - אבל פקיסטנים. בסרט לפחות יהיה שיתוף פעולה בין שתי המדינות האויבות.

הניסיון להציג מסר של שיתוף פעולה ורצון טוב לא הצליח במטרתו המרכזית, כלומר שהסרט יאושר להקרנה בפקיסטן. מדובר בתרבויות דומות, ועד עצמאות הודו ופקיסטן, תת היבשת ההודית היתה ישות גיאוגרפית המחולקת לשלל נסיכויות תחת הראג' הבריטי. כיום, פקיסטן קולטת בהתלהבות את תוצרת בוליווד - אך רק חלקית. כלומר, סרטים על אהבה בהחלט. מאבק של זוג צעיר נגד ההורים ערלי הלב הרוצים למנוע מהם את חלומם - למה לא? אבל מסרים פוליטיים, כולל ואולי בעיקר מסרים של שיתוף פעולה, בהובלה הודית כמובן - זה לא. וכך, למרות ואולי דווקא בגלל כוכביו המוסלמים, הסרט נאסר להפצה בפקיסטן.

ואם אנו בסרטים המזוהים יותר מכל עם בוליווד (השם הוא הלחם של בומביי, כיום מומביי, והוליווד - מומביי היא בירת הקולנוע ההודי ושם מתגוררים כוכבי הקולנוע) - אז בקולנוע הזוג הצעיר מתאהב, מבקש להינשא ובסוף הסרט גם יצליח להמיס את לב ההורים ולהגיע להפי אנד. כמו בסרטי בורקס רבים בישראל, למשל. בהבדל חשוב: בישראל יש נישואי אהבה בקולנוע - ובמציאות. בהודו, פחות מחצי אחוז מהנישואים הם נישואי אהבה. כן, גם כיום. 99.5% מהנישואים נעשים עדיין בשידוך, ושורת גורמים נלקחת בחשבון, מן הכלכלה ועד המוצא. המוצא אינו רק הקסטה - אלא גם האזור ותת-תת-תת הקסטות. גם בקרב הברהמינים, למשל, יש הבדלים עצומים בטקסי נישואים ומוות, בשאלה אם הם צמחוניים או לא ושלל גורמים אחרים עד וכלל הבדלי שפה, פיזית, כך שלמעשה גם כיום הנישואים נעשים בקרב קהילות יחסית מצומצמות. תהליך העיור ישנה זאת, אבל הוא איטי, וגם שם השידוך הוא דרך הנישואים הכמעט יחידה.

חזרה לפוליטיקה - הגיע תור הדגל ההודי להתנוסס אל על כשהקהל מריע ועומד על רגליו. אחד מחברי צוות סיירת מטכ"ל של הנמר לא מוכן לשכב במגוריהם במיטה התחתונה, והסיבה תתגלה מיד - בתרמילו נמצא הדגל ההודי ואסור שמשהו יהיה פיזית מעל הדגל. הוא יתחבר עם מקבילו המוסלמי, והמוסלמי - כמובן לא ההודי - יאמר שהאנשים הפשוטים רוצים שלום, אבל הממשלות מסבכות את המצב. מסר טוב, אולי אבל חשוב שלא יבוא מפיו של ההודי וייחשב חלילה ביקורת על ארצו שלו.

השפה בסרט הינדית, ומדי פעם עוברים בלי שום סדר שיכולתי להבחין בו לשפה האנגלית לביטוי או שניים. ועוד דבר - שם מדינתם. באחד השירים (כן, גם בסרט פעולה יש הפוגות לשירים. תתמודדו. מחזות זמר שבהם יש שירים באמצע מלחמת כנופיות בניו יורק זה הגיוני יותר?) ובסרט שם המדינה הוא הינדוסטאן, ואנשיה הינדודסטאנים. להודו שלושה שמות אפשריים - אינדיה, כלומר הודו - שזה השם בעיקר בשימוש באנגלי; בהראט - שם רב שימושי; והינדוסטאן, שגם הוא שם רב שימושי - אבל עם מסר לאומני יותר. וזה השם שנבחר כאן.

מסר חשוב לא פחות הוא שוויון האישה. שוב, יותר בקולנוע מאשר במציאות, אבל הנמרה היא סוכנת בזכות עצמה, לוחמת מעולה, ואשה חזקה, גם אם הוא מציל אותה ולא להפך - ובכן, כך זה גם בהוליווד.

ואם אנו בערכי המשפחה - הנמר מציל את בנו מזאבים. מקבילו, ראש דאע"ש, שולח את בנו שהוא בדיוק באותו גיל להיות מחבל מתאבד. בסוף הסרט, הבן - שהנמר יציל כמובן - יאומץ על ידו, וכך הם יגדלו שני בנים - הינדי ומוסלמי. לא מסר רע.

אני מקווה שאני לא עושה ספוילר, אבל הסוף טוב. המשימה מסתיימת בשלום, האחיות הרחמניות יחולצו - הודיות ופקיסטניות כאחת. ארגון דאע"ש על מנהיגיו יחוסלו בידי הנמר כמעט לבדו. מישהו צריך למות, כמובן, ויהיה זה הצעיר ההודי שביא את הדגל. חברו הפקיסטני יניף את הדגל ההודי על האוטובוס המסיע את החבורה אל מקום מבטחים, ואין לתאר את תגובת הקהל למראה הדגל המונף. דקה אחר כך מצטרף אליו גם דגל פקיסטן - לא, אין תשואות, אבל גם אין קריאות בוז.

לפני שיר הסיום - ואם במהלך הסרט כולו נשמרה הצניעות אז בשיר הסיום מדובר בקליפ מערבי לכל דבר, משפחת הנמר חזרה אל מתחת למכ"ם. עוד תוספת פטריוטית אחת - בתיאור האפילוג, כשתופיע הכתובית "אחרי שנה", יקבל השר הממונה על שירותי הביון מסר מסתורי במחשבו - "הודו היא המדינה הטובה ביותר בעולם" - המסר האומר לו שהנמר חי, ומוכן להיקרא שוב לדגל. איך נאמר, לא טקסט מקרי.

אחרי השיר יוצא הקהל לרחוב בג'איפור המרהיבה, אל דוכני האוכל והתנועה הבלתי פוסקת. שני תיירים ישראלים עמוסי חוויות יחזרו למלונם.

אי אפשר כמובן להסיק מסקנות פוליטיות וחברתיות מרחיקות לכת על סמך סרט אחד. חוץ מאחת - בהודו התנהג כהודי. כשתהיו בהודו, יחד עם האוכל, טקסי הפוג'ה וכל השאר - לכו לסרט הודי. הסוף הטוב מובטח.