ריבוי הסדרות הבלתי-אפשרי הכניס אל חיינו כל כך הרבה מגמות וז'אנרים ותתי-ז'אנרים. אחד מהם הוא סדרות שמבוססות על ספר ומכלות את העלילה של חומר המקור בסוף העונה הראשונה שלהן, אבל בוחרות להמשיך בכל זאת, בדרך כלל משיקולים שיצירתיות היא מהם והלאה. "הנותרים" עשתה את זה, ובעיני רבים נסקה מבחינה יצירתית דווקא כשהשתחררה מכבלי המקור. "שקרים קטנים גדולים" התמסרה כמעט לחלוטין לנטייה הסבונית הממכרת שלה. מי שדבק ב"סיפורה של שפחה" התלונן שהיא חגה סביב זנבה וביקר את חיבתה לעינויים קשים לצפייה. הביקורות סברו ש"האיש במצודה הרמה" צללה אחרי שנפרדה מעלילת הספר, לפני שעלתה שוב בעונה השלישית. וכמובן, "13 סיבות" הפכה לנערת הפוסטר של סדרות שהיו צריכות להיפסק במקום שבו נגמרה עלילת הספר.
אל החבורה הזו מצטרפת עכשיו "סוף הפאקינג עולם", הדרמה הקומית של ערוץ 4 הבריטי, שהעונה השנייה שלה עלתה לאחרונה בנטפליקס. הראשונה, הנפלאה, אחת מסדרות השנה שלנו ב-2018, התבססה על קומיקס של צ'ארלס פורסמן באותו שם. היא הסתיימה (ספוילרים לעונה הראשונה, אם משום מה עוד לא ראיתם) בכך שהמשטרה מגיעה סוף סוף אל צמד הנמלטים הצעירים ג'יימס (אלכס לות'ר) ואליסה (ג'סיקה בארדן), בחוף שליד מגורי אביה. ג'יימס נמלט, שוטר יורה לעברו. הסוף.
"זה היה סוף הולם", מגיעה הערת מטא של אחת הדמויות בעונה השנייה על האופן שבו הסתיים המסע. "סיפור אהבה שנדון לכישלון. טרגדיה מושלמת". כך נגמר הסיפור במקור, רק בלי שנדע מה באמת עלה בגורלו של ג'יימס. אבל זה היה סיום יפה ושלם כי לפניו שני הנערים השלימו את המסע הרגשי והתודעתי שלהם. הבינו מי הם ומה מקומם בעולם. אם רצינו יכולנו להאמין שהסוף מתוק וג'יימס לא באמת נפגע, או לחילופין שמדובר בטרגדיה והנער מת ביום הולדתו ה-18.
"סוף הפאקינג עולם" נמנעת בכל מאודה לגלות מה בדיוק עלה בגורלו של ג'יימס. בפוסטרים ובטריילר של העונה השנייה הוא אינו מופיע, וזה נמשך כך כבר ממש בעת הצפייה. למעשה, הפרק הראשון מתוך שמונת החדשים לא עוסק כלל בשני הגיבורים שהכרנו, אלא מציג בפנינו את בוני (הכוכבת העולה נעמי אקי, "ליידי מקבת'", "מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר"), שבדומה לשני הגיבורים בעונה הקודמת, אנו שומעים כעת את רחשי לבה והיא תלווה אותנו לאורך שאר העונה. בהתחשב בזמן המסך שהיא זוכה לו, בוני לא מצליחה לחבר אותנו אליה כשם שעשו ג'יימס ואליסה כשיצאו ביחד למסע. גם דמויות המבוגרים, שבעבר היו תמונת מראה מושלמת לשיבושים שנוצרו בנערים, לא נוכחות ומאופיינות דיין כדי לקבל נפח בעונה השנייה. ולפעמים, בין שלל התובנות היפות מגיעה אחת בנאלית, ורגע מוגזם מדי עלול ליצור תחושה שצירופי מקרים אומללים רודפים את הגיבורים.
כך שהעונה החדשה אינה מושלמת כמו הראשונה, ולמרות זאת, היא נהדרת ופיקחית, רצופה תובנות יפות שנאמרות במפורש או שמובאות ברמיזה. השימוש בבוני מאפשר ל"סוף הפאקינג עולם" להצדיק מבחינה נראטיבית ורגשית את קיומה של העונה השנייה. בדומה לג'יימס, בוני מגלה נטיות פסיכופתיות. אחרי שגדלה עם אמא קשה במיוחד, בוני התגבשה עם הרעיון שעונש מגיע מתוך אהבה, תפיסה שתלווה את כל הסיפור שלה. כך בדומה לג'יימס היא יוצאת לדרך כשמטרה רצחנית עומדת לנגד עיניה, וכמו שני הגיבורים, שבעונה הקודמת נאלצו להגן על עצמם בפני רוצח סדרתי אחרי שפרצו לביתו, גם בוני נקלעת לסיטואציה מאיימת שמותירה בה צלקות.
כפי שניתן להבין, במובנים רבים העונה השנייה מציגה בפנינו שכפול של קודמתה, אבל רוב הזמן היא משתמשת בו כדי לחתור תחת מה שאנחנו חושבים שהולך להגיע, וגם כדי לזקק את האמירה הגדולה שלה: העבר רודף אותנו. והוא משיג אותנו, פעם אחר פעם אחר פעם. אם אמך התאבדה לנגד עיניך, אם אמך אילצה אותך לאכול שפתון אדום מדי שמצאה אצלך, אם כל החיים אכלת ג'אנק פוד ולא התעמלת, אם גבר תקף אותך כשמצא אותך בחדרו, אם רצחת מישהו, אפילו מתוך הגנה עצמית. זו הפיקחות הגדולה של העונה הזו, המציפה את פצעי נפשם של גיבוריה, פגיעים וחשופים מאי פעם, כדי להאיר את ההתמודדות שלהם עם אירועי העונה הקודמת.
מכאן והלאה ספוילר לגורלו של ג'יימס:
ברור שהוא נשאר בחיים. הרי לא ייעשו כל כך הרבה מאמצים למצוא המשך לסיפור רק כדי ש"סוף הפאקינג עולם" תשוב בלי הדבר שהפך אותה ליפה כל כך, החיבור בין אליסה לג'יימס. שנתיים אחרי הירי ואחרי פרידה כפויה בין השניים, משהו גדול חוצץ ביניהם גם כשהנסיבות מאלצות אותם לחבור זה לזה. לא מדובר רק בחתונה הממשמשת של אליסה או במכתב הפרידה שג'יימס כתב לה. גלדי החוויה הקשה המשותפת שוכנים ביניהם, והעובדה שכל אחד מגיב להם אחרת רק מוסיפה ומפרידה ביניהם.
שניהם כל כך מתוקים, ולות'ר ובארדן מוסיפים להיות גם מצחיקים מאוד וגם מרגשים מאוד, לרוב במינוריות ובאיפוק. וגם אם לא הכל אחיד ברמתו בעונה השנייה, שני הצעירים התלושים, התועים ושובי-הלב האלה, נותרים השדרה החזקה של הסדרה. מוקפים באמירות יפות על טראומה, על חיבור אנושי ועל הקלות שבה החברה משליכה אל השוליים את מי שאינו בריא בנפשו. די והותר כדי להצדיק את שובה של "סוף הפאקינג עולם" לעונה שנייה.