פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דיקינסון, לטובת כל האנושות, See: סקירת סדרות אפל טיוי פלוס

      "תוכנית הבוקר" התגלתה כסדרה מענגת במיוחד, אבל איך יתר הסדרות הראשונות שעלו עם השקת שירות הסטרימינג החדש של אפל - "דיקינסון" עם היילי סטיינפילד, "For All Mankind" עם ג'ואל קינמן ו-"See" בכיכובו של ג'ייסון מומואה? בדקנו וחזרנו לעדכן

      הסדרה See של אפל טיוי פלוס, ג'ייסון מומואה (יח"צ , אפל טיוי פלוס)
      עדיף לא לראות. "See" (צילום: יח"צ)

      "תוכנית הבוקר", סדרת הדגל של אפל טיוי פלוס בכיכובם של ג'ניפר אניסטון, ריס ווית'רספון וסטיב קארל, התגלתה כהפתעה מרעננת, אבל איתה עלו ביום שישי האחרון שלוש סדרות נוספות שדורשות גם הן התייחסות (ובנוסף שתיים לילדים וסרט תיעודי לכל המשפחה). האחת היא הדרמה הפוסט-אפוקליפטית "See" בכיכובו של ג'ייסון מומואה, המתרחשת בעתיד שבו בני האדם איבדו את חוש הראייה. השנייה היא "For All Mankind" בכיכובו של ג'ואל קינמן ("פחמן משודרג", "דה קילינג") המתארת עולם שבו הסובייטים ניצחו את האמריקאים במרוץ אל החלל. השלישית היא הדרמה הקומית "דיקינסון" בכיכובה של היילי סטיינפילד, שמספקת פרשנות מודרנית לחיי המשוררת אמילי דיקינסון.

      המחיר של שירות הסטרימינג החדש של אפל לא גבוה במיוחד, כ-18 ש"ח, והסדרות שלה מובאות בשידור שבועי, אחרי שלושה פרקים בשבוע הראשון (ארבעה, במקרה של "דיקינסון"). אם כן, מדי יום שישי יעלו פרקים חדשים ובקרוב יגיעו עוד סדרות מסקרנות (על כולן תוכלו לקרוא בפירוט המלא שלנו כאן), אבל מעבר לכך אין לאפל טיוי פלוס ספריית תכנים עשירה כמו בנטפליקס או אמזון (שגם השירות שלה לא יקר - ארבעה שקלים יותר מאפל). כל מה שיש זה הפקות המקור החדשות האלה. האם הן שוות את 18 השקלים האלה? לא לגמרי בטוח. הנה מה שחשבנו על שאר התכנים של אפל המיועדים לקהל הבוגר.

      See

      ג'ייסון מומואה ("משחקי הכס", "אקוומן") עומד במרכז סדרת הפנטזיה שעל פניה היא מעין גרסה עתידנית ל"על העיוורון" של ז'וזה סאראמאגו, עולם שבו האנושות כולה איבדה את יכולת הראייה. מאות שנים אחרי כן בני האדם נאלצים לפתח דרכים חדשות לבנות, לצוד ולשרוד, רעיון הראייה נשכח ואף הפך לכפירה. כל זאת עד שנולדים לפתע תאומים אשר מסוגלים לראות. מומואה מגלם את דמותו של באבא ווס, לוחם אמיץ ומנהיג, בעוד אלפרה וודוורד ("עקרות בית נואשות", "לוק קייג'") מגלמת כוהנת ויועצת בכירה. סטיבן נייט ("כנופיית ברמינגהאם", "טאבו") עומד מאחורי ההגה ופרנסיס לורס ("משחקי הרעב") מביים. הסדרה חודשה לעונה שנייה עוד לפני שעלתה.

      כמתבקש מקאסט שלם המורכב מבעלי-חוש-ראייה המגלמים עיוורים, ניכרים הרבה זיופים, רגעים שבהם ברור שהשחקנים בהחלט מסוגלים לראות, שולחים יד או רגל בדיוק למקום הנכון, מגיבים למשהו שקורה סביבם. הרגעים האלה שוב ושוב שוברים את האשליה שהיא לחם חוקה של "See", סדרה שקמה ונופלת על העולם שהיא מבקשת לברוא. המוני שאלות עולות מעצם הרעיון העלילתי, והן לא זוכות למענה בשלושת הפרקים הראשונים. למה האנושות עברה לגור ביערות ובמרחבים הפראיים? איך לעזאזל הם עורכים קרבות ענק ויודעים שהם נלחמים נגד הצד הנכון? ואם האנושות כל כך נחשלת אחרי כל הזמן הזה, איך, למען השם, יש חשמל שמאפשר למלכה לשמוע תקליט של לו ריד ולצלות את בוגדיה?

      זה בסדר לא לספק את כל המידע בבת אחת, כמובן, אבל לא כשמרכיבים כה בסיסיים חסרים כאן. "See" משליכה עלינו כבר מתחילתה טקסים ופולקלור ואמונות ומיומנויות, והם נעים בין הבלתי מובן לבין האידיוטי עד כדי התכווצות במבוכה במושב. כמו ה"צללים", נשים צבועות בלבן (למה? איך?) שמצליחות להסתובב סביב היתר בלי שהאחרים ידעו על קיומן, לעשות לידם גלגלונים ולהלך על בולי עצים (גם הן עיוורות, כן?) ובאופן כללי להקנות תחושה של מופע מחול ביזארי שנקלע ליצירת מד"ב דיסטופית. או כמו המלכה קיין, שמאוננת או זוכה לעינוג אוראלי כחלק מתהליך התפילה שלה. השפיות שלה מוטלת בספק, כמובן, וההיסטוריה האמיתית ידעה מספיק שליטים מטורפים, אבל זה פשוט מביך לצפייה.

      כל זה היה נסלח לו "See" הייתה מגוללת סיפור מעניין. היא לא. היא אפילו מכעיסה באופן שבו היא מבזבזת לוקיישנים כל כך יפים וצילומים כל כך מרהיבים - ושחקנית כמו אלפרה וודארד - על מעשייה משעממת ומטופשת. זו אמנם רק ההתחלה, אבל לפיה קשה לראות (קלטתם מה עשיתי שם?) איך היא תצליח ליצור מזה משהו טוב.

      Dickinson

      קומדיה המבוססת בחופשיות רבה מאוד על חייה של המשוררת האמריקאית הדגולה אמילי דיקינסון. היילי סטיינפלד ("פיץ' פרפקט", "באמבלבי") נכנסת בתפקיד הטלוויזיוני המרכזי הראשון שלה לנעליה של דיקינסון המתבגרת, שמחפשת לעצמה דרך בתוך החברה השמרנית של מסצ'וסטס באמצע המאה ה-19. ארבעה מעשרת פרקי העונה הראשונה זמינים לצפייה בישראל. הסדרה חודשה לעונה שנייה עוד לפני שעלתה.

      כל כך מעט יוצרים ניחנים באומץ לגעת בדמויות ואירועים היסטוריים, ולייצר להם פרשנות מודרנית. אפשר בהחלט להבין את השמרנות הזאת במציאות המתלהמת של הרשתות החברתיות, ודווקא בגללה מענג לראות את היוצרת אלנה סמית' ("הרומן") עושה זאת כאן ביד בוטחת ותועפות של חן. דיקינסון המקורית הייתה דמות סגפנית וביישנית, שהתגוררה מרבית חייה בבדידות, מיעטה להתרועע עם אחרים ובשנותיה האחרונות אף לא עזבה את חדר השינה שלה. לו הייתה זוכה לראות את גרסת 2019 של עצמה, יש להניח שחיוך גדול היה עולה על פניה.

      "דיקינסון" צועדת על גבול דק של חדש וישן. דמויותיה, התפאורה והתלבושות שייכים למאה ה-19, אבל השפה, ההומור והפסקול הם כל כולם 2019. הקונטרסט הזה מסוכן וייתכן שבידיים אחרות היה מתמוטט חיש קל לפארסה קליפית, אבל סמית' פשוט גורמת לו לעבוד. הסדרה שלה מחבקת את המוזרות והבלבול של הנעורים, ולא מתביישת ללכת בגדול. כך, למשל, הופכת מסיבה בביתה של אמילי לחגיגה של טוורקינג, סמים וריקודי ראפ, שכאילו נלקחו ממסיבת "פרום" עם תמה של וינטג'. הכל כחלק מדינמיקה של דרמת תיכון, כולל מקובלים וספיחיהם, פריקים וחתיכים. ומתחת לכל אלה בוערת אהבתה האמיתית והאסורה של אמילי לגיסתה, סו (אלה האנט), שמעניקה לסדרה את העוגן הדרמטי הקבוע שלה.

      כל הכיף הזה לא יכול היה להתקיים בלי סטיינפלד. מי שהתאהב בה ב"17 על הקצה" הנהדר, יגלה כאן את אותו מיקס נהדר של חרמנות, סקרנות, טוב לב ומרדנות. כל פרק מתפתח ברוח אחת מהפואמות של דיקינסון האמיתית, ובפרשנות אליו מחליפה סטיינפלד צבעים ומצבי רוח - אבל נותרת שובת לב ומעוררת הזדהות. זה לא מובן מאליו, מכיוון שאמילי היא ילדה עשירה ופריבילגית. חכמה מכולם, יודעת את זה ולא יכולה להפסיק להפגין זאת - וכמו הסדרה על אודותיה, גם בפניה לא ניתן לעמוד.

      על כל אלה מוסיפה הסדרה גם הומור עצמי בריא, כולל עקיצות עצמיות על העובדה שאמילי היא השמש שאותה סובב העולם. הרגע בו אביה, שמעדיף אותה באופן מובהק, קורא לאחותה החרוצה והאפרורית לווינייה "הבת השנייה שלי" (וחילופי המבטים בין האחיות לאחר מכן), הוא עוד הברקה קטנה וחיננית של אחת הסדרות הכי מהנות שנראו על המסכים השנה.

      For All Mankind

      סדרת מד"ב של אפל TV פלוס בהנהגתו של רונלד ד' מור ("בטלסטאר גלקטיקה", "זרה"), המדמיינת עולם אלטרנטיבי שבו התחרות הגדולה בין המעצמות במסגרת המירוץ לחלל של שנות ה-60 מעולם לא הסתיימה. ג'ואל קינמן ("ההרג", "פחמן משודרג") מככב בתפקיד אסטרונאוט מוביל של נאס"א, וגם עם מייקל דורמן ("פטריוט"), שנטל ואן-סנטן ("מגרש ביתי", "הפלאש"), כריס באואר ("הצמד", "הסמויה") ועוד. גם היא חודשה לעונה שנייה עוד לפני שעלתה.

      אם יש משהו שהולך ונעשה ניכר לאורך הצפייה ב-"For All Mankind", זה שאפשר היה להדק אותה הרבה יותר. רצוי היה להדק אותה הרבה יותר. כל אחד משלושת הפרקים הראשונים אורך יותר משעה! כל פעם מעל שעה של עלילה שיש בה עניין, ניואנסים מאוד מסקרנים הנובעים מפרט אחד קטן ששינה את פני ההיסטוריה כפי שאנחנו מכירים אותה, סיפור שיכול ללכת למקומות מרתקים מבחינת ההתפתחות הטכנולוגית, התפתחות שיוויון הזכויות ועוד. אבל הכל בה כה נמרח, ההתנעה כה איטית, וכל אחת מהדקות הרבות מורגשת.

      רק בפרק השלישי ניכר במקצת הפוטנציאל של "For All Mankind", העוסק בעיקר בנשים שנכנסות לתוכנית החלל כחלק מהתחרות הנמשכת מול הסובייטים. רצוי היה שאירועי שלושת הפרקים האלה היו מתמצים כולם בשעה אחת, מציגים את ההבטחה ואת מה שיש לה לומר כבר מההתחלה. כפי שהיא כעת, הסדרה מדלגת בין דמויות רבות בלי להעמיק באף אחת מהן, ושופעת סצנות שללא ספק אפשר היה להסתדר גם בלעדיהן - כמו מסיבת הברביקיו, המריבה בין גורדו (דורמן) לאשתו ואחרות. מובן גם מדוע בין כל האנשים הלבנים האלה הסדרה מעוניינת לגולל גם את סיפורם של אב ובת מקסיקנים, אבל אפשר היה לשלב אותם מאוחר יותר בסיפור, או בתור התחלה לקמץ עוד יותר בזמן המסך שלהם ובסיפור הנטייה הפירומנית המשעמם של הילדה.

      עצם הטרוניות האלה מעיד כי לרשותה של "For All Mankind" עומדים כמה מרכיבים טובים, ושהיא בהחלט עשויה לאסוף את מעלותיה וליצור מהן סדרה טובה בהרבה ככל שהיא מתקדמת. אפשר רק לקוות שזה יקרה לפני שההצצות התכופות אל מסך הטלפון לא ינצחו אותה סופית, ושהפיהוקים הבלתי נשלטים לא יהפכו לשנת ישרים.

      וזה מה שחשבנו על סדרת הדגל של אפל טיוי פלוס, "תוכנית הבוקר"